בלי סודות – פרק כא'

01/05/2014

מבחינתי הכול היה יכול להישאר אותו דבר. התרגלתי לדירה המכוערת והריקה מרהיטים, לנוכחות השקטה והדיכאונית של מישה שכמעט לא דיברה. ליום עבודה קשה שנמשך שתים עשרה שעות, ולפעמים יותר. לסקס הידידותי אך נטול האהבה עם דודו וקימי, לחיים צחיחים שהיו בהם הרבה שעות של שעמום חסר משמעות, ומעט מאוד רגעי שמחה אמיתיים.
לא תמיד הייתי אומלל, היו גם רגעים טובים – הייתי מאושר כשביליתי עם הילדים של אחי, כשהצלחתי להפיק ממטבחי מאכל חדש שזכה לשבחים, ופה ושם היו לי רגעי נחת בפגישות של קבוצת התמיכה, אבל זה הכול – בסופו של יום הייתי לבד, בלי אהבה, בלי עתיד, בלי שיהיה אכפת לי מה קורה איתי.
מבחינתי זה היה בסדר גמור.
די להתלונן אמרתי לעצמי כשעלו בי רחמים עצמיים, שרק לא יהיה יותר גרוע, ואולי, מרוב חשש שיהיה יותר גרוע לא ניסיתי למצוא מישהו חדש ונסוגותי כל פעם שמישהו ניסה בכל זאת… להפתעתי דווקא היו פה ושם כאלו שניסו, אבל אחרי הסיפור עם מנדי איבדתי את החשק, או האומץ? לא יודע, אבל משהו הלך לאיבוד. פחדתי לנסות שוב, רציתי רק שהכול יישאר כמו שהוא בלי שינויים ושרק לא יהיה יותר גרוע.
די היה לי בפינה הקטנה שלי, בחברים המעטים שלי ובמשפחה שלי. זה מספיק, אמרתי לעצמי, יש אנשים שיש להם עוד פחות, תגיד תודה על מה שיש לך.
אמרתי תודה וניסיתי להיות שמח בחלקי, אבל זה לא עזר, החיים המשיכו לזרום קדימה והביאו שינויים שטלטלו גם את מעט היציבות שהצלחתי למצוא בחיי.
זה התחיל עם אימא של שרית שחזרה מאוסטרליה ונישלה אותי מהדירה. "אולי נחזור לגור יחד בדירה הישנה שלך?" שאלתי את מישה, ולתדהמתי היא אמרה שהיא מצטערת, אבל לא. היא החליטה לעזוב הכול וללכת לגור בנגב, שם הוצעה לה עבודה כמורה לספורט בפנימייה לנוער בעייתי.
"מדובר בילדים מאוד פרובלמאטיים, אתה חושב שאני אצליח להשתלט על ילדים מהסוג הזה?" שאלה אותי בדאגה.
לדעתי היא הייתה מסוגלת להשתלט בלי בעיה על דרקון משתולל יורק אש, ולא היססתי להגיד לה את זה.
מישה צחקה, נישקה את לחיי ויחד עם דודו וקימי עזרה לי להעביר את חפצי לדירה הישנה שהיא חלקה עם סשה.
"בזכותך הצלחתי לא לחזור לשתות, התגברתי על סשה ולמדתי להכין פיצה מצוינת." סיפרה לי, "תודה עמית. אתה איש טוב וגם טבח מצוין." אמרה וחיבקה אותי לפרידה חיבוק מרסק עצמות.
הדירה של מישה וסשה הייתה דווקא לא רעה, עם נוף מאוד יפה, יציאה לפטיו, ומקלחת מהודרת עם אמבט ענקי ונוח, וקרובה מספיק לסופר כך שיכולתי להגיע לעבודה עם אופניים. נכון ששילמתי שכר דירה, אבל לפחות לא הייתי צריך לקנות מכונית.
גם העובדים ששכרנו במקום מישה היו בסדר. אף אחד לא היה חזק וחרוץ כמוה, אבל הם השתדלו מאוד. אלון ידע לחייך ולהחמיא לכל אישה בצורה כל כך מקסימה עד שהן חזרו ובאו שוב רק כדי לראות את החיוך הנחמד שלו ולפלרטט איתו, וגוני שבא לעבוד אצלנו בשעות אחרי הצהרים היה עובד חרוץ ויעיל מאוד. המחזור הכספי של הסופר היה מצוין, שרית ילדה בלידה קלה תינוק בריא ומקסים. החיים נראו בסדר סך הכול.
כמתנת לידה לשלומי ושרית נידבתי את הדירה שלי לעריכת הברית שאליה הוזמנו כל עובדי הסופר, קרובי משפחה וידידים. בעזרת אלון וגוני בישלתי את האוכל לברית וקיבלתי שבחים רבים. כמה אנשים שאלו אם אני יכול לבשל גם באירועים שלהם, וכבר התחלנו לחשוב על הוספת קייטרינג לעסק, ואז אימא נפטרה.
אני לא אהיה צבוע ואגיד שזה היה שוק נוראי, או שליבי נשבר. האדם שהיא הייתה פעם, האישה החזקה והאמיצה שאהבה אותי תמיד ובלי תנאי נעלמה כבר מזמן. בחודשים האחרונים לחייה היא הייתה מנותקת לגמרי מהעולם. מבחינה מסוימת המוות שלה היה בבחינת הקלה וברכה, גם לה וגם לנו, אבל בכל זאת, כששלומי הושיב אותי מולו, אמר לי שיש לו בשורה רעה וסיפר לי שאימא מתה פרצתי בבכי, בוכה גם עליה וקצת גם עלי.
החלטנו שנשב שבעה בדירה שלי כדי לא להפריע לשגרת החיים של שרית והילדים שהיו צעירים מכדי להבין מה זה מוות. רוב שעות היום היינו לבד, רק אני והוא, כי לאימא נותרו מכרים מעטים בלבד ומי שבא לנחם אותנו הגיע בעיקר בערבים.
מבחינה מסוימת השבעה של אימא הייתה קצת כמו חופשה. יכולנו לישון עד שעה מאוחרת, לאכול מתי שהתחשק לנו ומה שהתחשק לנו, לנוח בצהרים ולשבת עם חברים בערב.
זה היה די נחמד ואם שלומי לא היה מודאג כל כך בגלל הסופר ומשוכנע שהכול יתמוטט בלי נוכחותו במקום אולי גם הוא היה מצליח ליהנות כמוני.
ביום האחרון של השבעה הוא נשבר והחליט שלא יקרה כלום אם הוא ילך לביקור קצר לסופר, רק כדי לראות שהכול בסדר – הכול היה בסדר כמובן כי הבנות ושאר העובדים הסתדרו מצוין לבד – ובדיוק אז הגיע פתאום מנדי לביקור ניחומים ומצא אותי עומד במטבח במכנסיים קצרים ובכפכפים ומטגן לי קציצות לארוחת צהרים.
הא הגיע מכיוון הפטיו שנשאר פתוח, נכנס חרש למטבח והפתיע אותי לחלוטין כשאמר פתאום, "אתה מתכוון לאכול את כל הקציצות האלו לבדך?"
"מנדי!" צעקתי וכיביתי את הגז, נרגז משום מה, "כמעט עשית לי התקפת לב. מה אתה מתגנב ככה מאחורי? מאיפה הגעת? מה אתה עושה פה בכלל?"
"סליחה, לא התכוונתי להפחיד אותך. ראיתי מודעת אבל על אימא שלך ובאתי לניחום אבלים. איפה שלומי?"
"יצא לרגע. היום זה היום האחרון, מחר אנחנו קמים מהשבעה."
"אני יכול לקחת קציצה אחת?" שאל מנדי ושלח יד אל ערמת הקציצות שהתקררו לאיטן על השיש.
"רק רגע, שב ואני אגיש לך בצלחת עם חמוצים ותפוחי אדמה." אמרתי, והושבתי אותו על כסא.
"שב איתי וקח גם לך משהו לאכול. אתה רזה מידי, ותראה, יש לך שער שיבה בזקן." הושיט מנדי את ידו ונגע בלחיי מגודלת הזיפים.
"כן. כמו כולם גם אני לא נעשה צעיר יותר, למרות שאתה דווקא נראה מצוין מנדי." אמרתי בטון חמצמץ, כי גם אני הבחנתי בשיבה שזרקה בזיפים שעל פני, שיבה שהזכירה לי שחלפה שנה מאז נפרדתי ממנדי ולא מכבר מלאו לי שלושים.
"תודה עמית, גם אתה נראה בסדר. קצת עייף ורזה, אבל ממש בסדר, סקסי כמו תמיד." חייך אלי מנדי, וכשהגשתי לו את הצלחת עם האוכל הוא נגע בידי במעין ליטוף והביט בחמימות בעיני.
גל חום עלה מתחתית בטני, מתפשט בכל גופי. רציתי לצעוק עליו שילך מפה, שאני לא רוצה לראות אותו שוב, ויחד עם זאת רציתי לחבק אותו. רציתי להרביץ לו, או לנשק אותו, התחשק לי לזיין אותו ואחר כך לזרוק אותו החוצה, אבל רציתי גם לישון איתו מחובק חזק ולא להיפרד ממנו לעולם, והכי חשוב, רציתי שהוא לא ירגיש שום דבר ממה שעובר עלי, שיחשוב שאני אדיש לגמרי לנוכחותו.
"מה שלום טיטה?" שאלתי ודחסתי מלא החופן מחית תפוחי אדמה לפי.
"בסדר גמור. ממש טוב. אני מקווה שהיא תתרגל ותלמד להסתפק במרפסת הקטנה בבית של אבא."
"מה, אתה גר אצל אבא שלך עכשיו?" נדהמתי.
"כן, חזרתי לפני חודש. אחרי שגמרתי את הקורס לתרפיה החלטתי ששנה ב'מול גולן' הספיקה לי. התגעגעתי."
"למה בדיוק? לאבא שלך? לחיים בציוויליזציה? למה התגעגעת?"
"לכל מה שאמרת, אבל בעיקר אליך." הביט מנדי לתוך עיני, ושוב נגע בידי.
משכתי אותה ממנו בחטף. "אל תיגע בי!"
"אתה עוד כועס?"
"אני בכלל לא כועס, ממש לא. פשוט, אל תיגע בי ודי."
"אבא וסיטאר נסעו להודו לכמה חודשים, ועד שהם יחזרו אני משגיח בשבילם על הבית. התחלתי לעבוד בבית חולים וחזרתי ללמוד רישום וציור. לא נגעתי בגראס או אלכוהול יותר משנה ואפילו סתם סיגריות אני לא מעשן יותר. אני מתעמל כל יום כמעט, שומר על כושר, מרגיש בריא וחזק יותר מתמיד. אני ממש בסדר עמית."
"אני שמח לשמוע את זה."
"אם לא הייתי פוגש אותך בטח הייתי עכשיו איזה הומלס מוזנח, או אפילו מת. חלק גדול ממה שאני היום זה בזכותך ואף פעם לא הודיתי לך. תודה עמית."
"על לא דבר."
לא, באמת. אני מתכוון לזה, אני מאוד מודה לך על מה שעשית בשבילי עמית."
"זה בסדר, אין בעיות."
"אתה לא מתגעגע אלי לפעמים? בזמן האחרון אני חושב עליך הרבה. אני כל כך מתגעגע אליך." אמר וניסה שוב לאחוז את ידי בידו.
קמתי והלכתי לחדר השינה. הוא הלך אחרי, "עמית." לחש וניסה לחבק אותי, "בבקשה עמית, אני רוצה…"
"לא." אמרתי בתוקף והדפתי אותו מעלי, "לך מפה מנדי."
הוא נסוג לאחור ונשאר עומד על סף הדלת, ידיו אוחזות במשקוף. "אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך." אמר ברוך, "בוא ננסה שוב עמית. בבקשה."
כמה פעמים חלמתי לשמוע ממנו את המילים הללו? אלפי פעמים, אבל עכשיו, כשהוא חזר ורצה שוב לאהוב אותי לא יכולתי, הייתי קפוא, חסר רגש, מאובן מבפנים.
"אני מצטער. אני לא יכול." אמרתי והתחלתי לסגור את דלת חדר השינה.
"למה לא? יש לך מישהו אחר?"
"לא. אין אף אחד."
"אז מה? אתה כבר לא אוהב אותי יותר?" צצו דמעות בעיניו היפות.
"לא. אני מצטער, זה נגמר. שחררת אותי לא רק ממך אלא מאהבה בכלל. אני לא אוהב יותר אף אחד ושום דבר. לך מכאן." הנחתי יד על חזהו, הדפתי אותו לאחור וסגרתי את הדלת בפניו.
"עמית." הוא צעק והקיש על הדלת, "בבקשה, תן לי להיכנס."
"לא." צעקתי חזרה, נעלתי את הדלת במפתח, נשכבתי על המיטה, הנחתי כר על ראשי כדי לא לשמוע אותו יותר, וחזרתי ושיננתי לעצמי שוב ושוב – לא, לא, לא, לא רוצה יותר אהבה, לא רוצה יותר לסבול, לא רוצה יותר כאבי לב. לא וזהו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il