בלי סודות – פרק כב' ואחרון

05/05/2014

מיד אחרי השלושים של אימא עשיתי את בדיקות הדם התקופתיות שכל נשא אמור לעשות פעם בשלושה חודשים וכמה ימים אחר כך ביקש ממני הרופא לסור למרפאה שלו.
"התוצאות לא טובות עמית." בישר לי בעדינות, "יש עלייה גדולה מאוד בעומס הנגיפי שלך. היו שינויים יוצאי דופן בחיים שלך מאז הבדיקה האחרונה?"
"לא, לא נראה לי שהיה משהו מיוחד חוץ מזה שעברתי דירה, איבדתי את העובדת הכי חרוצה ויעילה שלי שהייתה גם חברה טובה, עבדתי קשה להכשיר צוות חדש וחוץ מזה קברתי את אימא שלי. זה נחשב שינויים גדולים?"
הוא נאנח. "אין צורך להיות ציני כל כך עמית. אני מבין שעברה עליך תקופה קשה, לפעמים עומס רגשי גורם לעליית העומס הנגיפי, בכל אופן התוצאות אצלך ממש מדאיגות ואני ממליץ להתחיל עם תרופות".
"בסדר." הסכמתי באדישות שהפתיעה אותו.
הוא סקר אותי נראה עוד יותר מודאג מהרגיל, "עמית, אני לא אוהב את ההתייחסות שלך." הוכיח אותי ברכות. "זה עניין רציני מאוד."
"מה? אמרתי בסדר, צריך תרופות אז צריך. אין בעיות. אני יודע שאתה אמור להסביר לי על תופעות הלוואי, אבל באמת שאין צורך, בקבוצת תמיכה מדברים על זה כל הזמן ואני כבר יודע כול מה שאני צריך לדעת. חבל על המאמץ שלך."
"אם ככה אתה בטח יודע שאתה חייב להתייחס למשטר התרופות בצורה מאוד מאוד רצינית. נכון?"
"כן, בטח. תאמין לי, אני יכול לתת הרצאות על הנושא הזה." פלטתי בקלות דעת.
הרופא הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו. בלעדיהן הוא נראה צעיר יותר ופחות מקצועי. חיבבתי אותו מאוד וקצת הצטערתי בשבילו על העבודה הקשה שהיה עליו לבצע. הוא היה בגילי בערך, שמנמן ומקריח, נראה תמיד עייף ועצוב.
"אתמול הייתי בלוויה של בחור אחד שהתאבד." סיפר לי והחל מצחצח את משקפיו בקצה עניבתו, "הוא היה בערך בגילך. החבר שלו עזב אותו אחרי שהוא התחיל עם התרופות כי הוא לא הצליח להתמודד תופעות הלוואי שלהן."
"בגלל זה הוא התאבד? בגלל שהחבר שלו עזב אותו? איזה הומו!" אמרתי בבוז, מסרב להתרגש מהסיפור הנוגע ללב, "תגיד, זה נכון שקוברים מתאבדים מאחורי הגדר?"
הרופא הרכיב שוב את המשקפיים והביט בי דרכן בעיניים אדומות. "לא יודע. אותו קברו בין כולם בקבר רגיל, והרב שהספיד אותו אמר שזו טרגדיה שבחור כל כך צעיר מת מסתם דלקת ריאות. אף אחד חוץ מהוריו וכמה חברים קרובים לא ידע שהוא היה חולה איידס, ואף אחד, חוץ ממני, לא ידע שהמוות שלו היה בעצם התאבדות. הוא לא היה צריך למות, אבל אחרי שהחבר שלו עזב הוא הפסיק להקפיד על לקיחת תרופות, זלזל ושכח ואמר שנמאס לו והוא לא שם זין. בסוף הוא חלה ונפטר למרות שבבית חולים נתנו לו כמויות עצומות של אנטיביוטיקה וניסו לעשות הכול כדי להציל אותו."
"כבר מזמן לא שמעתי על מישהו שממש מת מאיידס."
"כי זה באמת די נדיר, זה קורה בדרך כלל רק למי שנשבר ומוותר ומפסיק להילחם. אני מספר לך את זה כי אני מודאג עמית, אני שומע בקול שלך אדישות וחוסר אכפתיות ואני מאוד מודאג. אתה גר לבד?"
"כן, החבר שלי… נפרדנו בשנה שעברה ומאז אין לי אף אחד."
"שנה זה מספיק זמן להתאבל. אולי…"
"לא. הספיק לי. לא רוצה יותר אף אחד. יותר טוב לישון לבד, יש לי חברים ומשפחה וזוג יזיזים נחמדים, זה מספיק."
הרופא נאנח. "ראית פעם תינוק לומד ללכת עמית? ראית כמה פעמים הוא נופל עד שהוא מצליח לעמוד על הרגלים ולהתחיל להתקדם בלי עזרה? תאר לעצמך שבתור תינוק היית מוותר כל כך מהר? אם לתינוק שעוד לא יודע לדבר יש מספיק אומץ וכוח לקום שוב ושוב ולנסות מחדש…"
"זה דימוי מאוד יפה דוקטור, לא ידעתי שאתה מתעסק גם ברפואת נפש."
הרופא חייך. "הנפש והגוף הם כלים שלובים שתלויים זה בזה. אתה לא תחזיק מעמד אם לא תיתן לנפש שלך עוד הזדמנות. הנה, קח את המרשמים האלו ותעבור דרך הבית מרקחת, ואם יהיו לך כאבים או בחילות תחזור אלי."
"ואתה תיתן לי פראמין נגד בחילות ונורופן או אדוויל נגד כאבים."
"נכון, ואני גם אגיד לך בשקט שאם הפראמין לא עוזר תנסה גראס."
"אני יודע, תודה דוקטור." נפרדתי ממנו, דחפתי את המרשמים לארנק ובמקום לקנות תרופות הלכתי לבקר את האחיין החדש שלי שכבר למד לזחול וניסה להתחיל ללכת.
הוא נאחז ברהיטים, משך את עצמו למעלה, נפל, בכה קצת, חזר לזחול, שוב ניסה להתרומם ושוב נפל. ישב רגע המום על ישבנו המרופד בחיתול ואז נאחז בברכי, התרומם ושוב ניסה לצעוד.
"איזה עקשן קטן, בעוד חודשיים שלושה הקטן הזה יתחיל כבר לרוץ." חייכה שרית אל הפעוט, הרימה אותו בזרועותיה ונישקה אותו בחמימות.
"איזה אומץ יש לו, איך הוא לא מתייאש ומנסה כל פעם מחדש?" התפעלתי.
"כל התינוקות ככה." לא הבינה שרית מה החידוש הגדול, "גם אני ואתה היינו כאלו. ככה לומדים, נופלים, מקבלים מכה, בוכים, אימא נותנת נשיקה ואחר כך מנסים שוב. אין דרך אחרת."
"כן, את צודקת." הסכמתי איתה, נישקתי על לחייה, הסברתי שאני חייב לרוץ לפני שיסגרו את בית המרקחת והלכתי לקנות תרופות.

אם חשבתי שאני יודע הכול על הקוקטייל וששום דבר לא יכול להפתיע אותי טעיתי. נכון, שמעתי כבר על כל סוגי תופעות הלוואי וראיתי גברים גדולים וחזקים מאבדים את תאבונם, יורדים במהירות מבהילה במשקל, סובלים בחילות, מתייסרים מכאבים, מתלוננים על שלשול וכאבי בטן, מתגרדים בטירוף בגלל פריחה ומספרים על דיכאונות וחלומות זוועה. הייתי מוכן לכל סבל, צרה ומכאוב, אבל להפתעתי לא קרה לי כלום.
לא סבלתי כאבים, ישנתי מצוין, עורי נותר צח וחלק, לא היה לי שלשול ולא כאבי בטן. הכול היה ממש בסדר, ואז מנדי חזר לקבוצת התמיכה והכל השתנה.
בהתחלה, כשהוא הופיע פתאום בפגישה של הקבוצה ושאל אם הוא יכול לחזור חייכתי אליו כמו כולם ואמרתי בטח, אין בעיות, ברוך הבא! אבל בסוף הפגישה הראשונה הוא הרכיב על האופנוע שלו את עידן – אחד מהבחורים החדשים שהגיע אחרי שהוא עזב – ובפגישה השנייה ראיתי אותו מתחבק בחמימות רבה עם זיו…
לפגישה השלישית כבר לא הגעתי.
"מה קורה אתך?" רעם עלי דימה בטלפון, "אף פעם לא החמצת פגישה, אתה בסדר?"
מה יכולתי להגיד, שאני אוכל את הלב כשאני רואה את מנדי נוגע באחרים, מחייך אליהם, מחבק אותם בחום, ואילו אלי הוא מתייחס בידידותיות מנומסת בלבד כאילו אני סתם אחד?
לא יכולתי, בקושי יכולתי להודות בזה בפני עצמי.
אמרתי שאני מבקש סליחה, אבל אני לא מרגיש כל כך טוב ואני אגיע לפגישה הבאה.
"מה הבעיה? מה כואב לך?" שאל דימה בדאגה.
"הכול כואב לי." אמרתי, "אני לא יכול יותר, סליחה." וסגרתי.
עשר דקות אחר כך, בעוד אני שוכב במיטה ומנסה לשכנע את עצמי שכאב הלב שאני חש מאז שמנדי חזר לפגישות של הקבוצה הוא רק תופעת לוואי של התרופות מנדי התפרץ לדירה שלי – שוב לא נעלתי את הדלת של הפטיו – והתיישב על המיטה לצידי, מביט בי בדאגה.
"אתה בסדר?" ניסה למשש את מצחי.
דחפתי את ידו, "עד שהגעת הייתי מאה אחוז. בשביל מה חזרת?"
"כדי לטפל בך, טיפש."
"אני לא צריך שיטפלו בי, אני בסדר גמור."
"אתה לא. תראה איך אתה נראה? יש לך בחילה? איפה כואב לך?"
"לא עסקך, לך מפה. לך תתחבק לך עם זיו, אני לא צריך אותך."
"אבל עמית… תראה, הבאתי לך אדוויל נוזלי שממש עוזר, והבאתי פראמין, ואם תרצה אני יכול להכין לך ג'וינט או אפילו להשיג…"
"זה לא יעזור, שום דבר לא יעזור. פשוט לך מפה, תסתלק. אני לא צריך אותך."
"אבל אני צריך אותך." אמר מנדי בעקשנות, "אני רוצה לטפל בך ולעזור לך כמו שעזרת לי. למה אתה לא נותן לי לטפל בך?"
"למה? למה? כי הכול בגללך!" התנפלתי עליו, "בגללך כואב לי, הכול באשמתך." מעכתי אותו תחתי, מושך מעליו את מכנסיו ו… כן, אני חושב שאנסתי אותו, או שהייתי עושה את זה אם הוא לא היה מפריע לי עם הנשיקות והחיבוקים שלו, ומסיח את דעתי בבקשות שאחבק אותו חזק יותר.
"אז איך אתה מרגיש באמת?" חקר אותי אחר כך, כששכבנו חבוקים, מכורבלים יחד וערומים מתחת לשמיכה.
"בסדר גמור. טיפה עייף. לא בא לך לישון קצת?"
"אבל לא כואב לך כלום?" התפלא מנדי, "בחילה, כאבים, משהו?"
"כבר לא. עכשיו כשאתה מחבק אותי הכול טוב."
מנדי שלח יד, הדליק את מנורת הלילה ולאורה סקר בקפידה את פני. "אין לך שום תופעות לוואי מהתרופות שאתה לוקח?" חקר, "אתה בטוח?"
"רק תופעה אחת. הרמות של הנגיף ירדו עד למינימום. זה הכול."
"אז למה אמרת שכואב לך?"
"כי כאב לי. הכאיב לי לראות אותך מתחבק עם זיו, ומרכיב את עידן על האופנוע, ומתחבק ומתנשק עם כולם. רק אלי בקושי התייחסת."
הוא כיבה את המנורה, נשכב לצידי הניח את ראשו על כתפי וצחק. "פשוט קינאת." קבע, מרוצה מאוד מעצמו.
"זה לא מצחיק, מפגר אחד. זה כאב."
"גם לי כאב לשמוע שגרת עם מישה אחד, ושאתה הולך כל יום שישי לבלות אצל קימי ודודו, ואל תגיד לי שאתם סתם מסתכלים על הסרטים של דודו ולא עושים כלום."
"אני לא אגיד. אם אתה רוצה גם אתה מוזמן לבוא."
"ומה עם מישה? גם הוא יבוא אתך?"
"אתה כזה טמבל מנדי, מישה היא בכלל בחורה. לסבית ובריונית, אבל נקבה, אבא שלך לא סיפר לך?"
"הוא היה קצת מעורפל בנושא הזה. הבנתי רק שאתה גר עם טיפוס מפחיד ואלים שלא כדאי להסתבך איתו."
"זה נכון רק בתנאי שאתה גנב חתולים."
"אני מצטער על הסיפור עם טיטה, אבל רציתי מזכרת ממך. כל פעם שהייתי מלטף אותה חשבתי עליך. למה התעקשת לא לתת לי אותה?"
"כי כל פעם שראיתי אותה נזכרתי בך ואיך נראית כשציירת אותה. נורא התגעגעתי אליך מנדי, למה עזבת אותי?"
"הייתי חייב להיות קצת לבד. לחיות עם עצמי, להתבגר, לגדל חוט שדרה, להתנתק קצת. לעשות את כל מה שלא עשיתי כי לא הלכתי לצבא. התקופה שחייתי ב'מול גולן' הייתה כמו שירות צבאי בשבילי. אתה מבין?"
"כן, בערך. אני שמח שחזרת. חזרת אלי, נכון?"
"בטח! רק תנסה להיפטר ממני ותראה מה אני עושה לך."
"נו, מה? תראה לי."
"הוא נישק אותי והראה לי, ואחר כך אני הראיתי לו, ובשבוע הבא בטח נקפוץ לקימי ולדודו להראות להם…
אבל זה כבר שייך לסיפור אחר לגמרי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il