במדינת תל אביב – פרק א'

במדינת תל אביב – פרק א'

אוגוסט 6, 2023
מילות מפתח: איידס HIV, גוגיי

02/11/2010

את איליה פגשתי כמה שבועות אחרי שבאתי לגור בתל אביב. בכלל לא תכננתי ללכת לגור שם, אבל ככה יצא.
זה היה באשמתי. כמה ימים אחרי תחילת חופשת השחרור תפסו אותי על חם עם חבר במיטה והיה סקנדל נוראי.
יצאתי בסערה מבית הורי, החלטתי שלשם אני לא חוזר יותר ונסעתי לתל אביב.
זו לא הדרך הכי מומלצת לעבור דירה, בלי תכנון, בלי הכנות, רק עם צ'ימידאן צבאי אחד ישן, עם מעט מידי בגדים ולב מלא כעסים שנצברו במשך שנים.
נדחקתי לדירה של מכר מהצבא שויתר למעני בחוסר רצון על הספה המעוכה שלו, ומאחר והדיור העלוב הזה עלה לי בכל מה שנשאר ממענק השחרור שלי לא יכולתי להיות בררן בקשר לעבודה. מצאתי עבודה מעעפנית בבית מלאכה נידח אחד לאריזה, ועוד אמרתי תודה.
מיד אחרי שהתחלתי להתמצא קצת מה נמצא איפה ויצאתי מההלם הראשוני הלכתי לחפש זיון.
בתקופה ההיא הייתי עדיין תחת הרושם שגברים טובים רק לסקס, אבל לא יותר מזה. כיום אורח המחשבה הזו מחריד אותי, אבל אז הייתי רק בן 21, שרדתי את מלחמת לבנון – חובש בגדוד 51 בגולני – והייתי טיפש ואטום מכדי שהרעיון הזה יעציב אותי.
צעיר וחסר ניסיון ככל שהייתי אז בכל זאת ידעתי שלא משנה איפה – תל אביב, חיפה, באר שבע או הקריות – יש רק מקום אחד שבו אפשר להשיג סקס אנונימי, מהיר ונטול בעיות, סוג הסקס היחיד שהייתי מעוניין בו בתקופה ההיא.
אז הלכתי לגן החשמל עם ג'ינס צמוד וטריקו הדוק, ולא הייתי צריך לעשות יותר מאשר לטייל קצת הלוך ושוב, זה הספיק.
כבר בפעם השנייה או השלישית שלי בגן שמתי לב לאיליה. הוא נראה נמוך וצעיר מאוד, רזה מאוד, רוסי מאוד, קודר קצת ושקט מאוד, לא בדיוק הטעם שלי שנטה מאז ומתמיד לבחורים חייכנים, שחומים ומלאים, ורצוי מבוגרים מעט ממני – הטיפוס הים תיכוני המצוי.
הוא תמיד היה בסביבה ובהתחלה בקושי שמתי לב לנוכחותו, אבל ערב אחד, כשכבר היה קצת קריר והתחיל מעט לטפטף הוא התיישב לצידי, הציע סיגריה שסירבתי לקבל – אני לא מעשן – ושאל, "אתה חושב שאולי החורף הזה ירד שלג?"
חייכתי, זו הייתה באמת שאלה מוזרה. "לא חושב. כבר חמישים שנה לא ירד שלג בתל אביב."
"באמת? אתה בטוח?"
"כן, די בטוח, בישראל אין שלג בדרך כלל. רק בירושלים לפעמים, ובחרמון."
"מה זה חרמון?" שאל בשיא הרצינות.
הבטתי בו בפליאה. בצבא הכרתי רוסים שהיו קצת מנותקים ממה שקורה בארץ, אבל מעולם לא שמעתי על מישהו שלא ידע מה זה החרמון.
"זה הר, ההר הכי גבוה בארץ. הוא בצפון, קרוב ללבנון." הוספתי ליתר ביטחון.
"הוא רחוק החרמון הזה? כמה זמן נוסעים אליו?"
"מתל אביב אולי ארבע, חמש שעות, תלוי, אבל עכשיו עוד אין שם שלג, רק בחורף. למה אתה שואל? לא ראית מספיק שלג ברוסיה?"
"כבר שמונה שנים לא ראיתי שלג, אני מתגעגע." אמר בפשטות שנגעה לליבי. בחנתי אותו בסקרנות, הוא היה בהיר עור, אבל לא בלונדיני. בעל שיער חום בהיר ועיניים חומות. פניו היו צנומות, שפתיו דקות וגבותיו מכווצות בהבעה מודאגת.
היה בו משהו ציפורי, מתוח, שנגע לליבי. "איך קוראים לך?" שאלתי, הבחנתי הוא לובש רק סוודר דק ונעלי בד נטולות גרביים. "לא קר לך?"
"קוראים לי איליה ולא קר לי בכלל." אמר, אבל לי הוא נראה מכווץ מקור.
הנחתי על כתפיו את ז'קט הג'ינס שלי ונגעתי בידיו. הן היו חמות, אולי באמת לא היה לו קר.
"איך זה שתמיד אתה פה?" שאלתי, כי פתאום נוכחתי לדעת שפגשתי בו כל פעם שהגעתי לגן.
"אני גר לא רחוק." אמר, "ופה אני עובד."
"עובד? במה אתה עובד?" התפלאתי.
זה רק מוכיח לכם שהייתי באמת טיפש וקצת תמים בתקופה ההיא.
הוא הביט בי וחייך פתאום, חיוך יפה שהאיר את פניו. לרגע נראה יפה כמו מלאך צעיר ואחר כך חזר לעצמו. "אני מוכר מה שאתה נותן חינם." אמר בפשטות.
הייתי כל כך המום ונבוך (תמים כבר אמרתי?) עד שבמשך כמה דקות לא עלתה שום תשובה במוחי ולכן פשוט שתקתי, ואז רמז לו מישהו שעבר בסמוך –גבר שמן ומבוגר שאני לא הייתי מעיף בו מבט שני – והוא הסיר את הז'קט שלי מעל כתפיו, הניח אותו על ברכי ושאל לשמי.
"נמרוד," אמרתי, "נמרוד בר." זה לא היה שמי האמיתי אלא השם שבחרתי לי כדי למחוק את עברי ולפתוח דף חדש בחיים (ולפגוע בהורי תוך כדי כך), כמובן שלא הצלחתי, לא די בשם חדש כדי להפוך לאדם אחר, אבל אז לא ידעתי את זה.
"נמרוד." הוא אמר לאט ובהיסוס, טועם את המילה הזרה כאילו הייתה מאכל חדש ואחר כך מחליט שהיא לא לטעמו ודוחה אותה. "שם משונה, אני מעדיף לקרוא לך רודי." פסק והלך אל הגבר שהמתין לו בקוצר רוח, הניח יד על כתפו ונעלם איתו בין השיחים.
אחר כך הגיע מישהו שחיפש אותי – כך הוא טען – כבר שבוע שלם ושמח לקראתי מאוד, וגם אני נעלמתי איתו בין השיחים.
כשחזרתי חזרה אל השביל הראשי איליה כבר חיכה לי על הספסל שמאז הפך להיות הספסל שלנו.
"רוצה פיצה?" שאל ונופף כמה שטרות.
"בטח, אבל אני משלם על עצמי." אמרתי. זה היה הכלל שקבעתי לעצמי מאז שמלאו לי שש עשרה ואני דבק בו עד היום לטוב או לרע.
הוא חייך והנהן. "טוב רודי," אמר, "מה אתה אוהב לשתות?" חקר אותי כשהלכנו לפיצריה סמוכה.
"מים, או מיץ מנגו לא מוגז."
"וודקה לא?"
"ממש לא, וגם לא בירה או וויסקי או ערק. אפילו יין אני לא אוהב."
"לא יכול להיות."
"כן יכול להיות."
הוא צחק ושוב האירו פניו לרגע קצר ביופי מלאכי שנגוז מיד. "אז איך אתה דופק את הראש?"
"לא דופק ראשים, רק עכוזים."
"מה? איזה מין מילה זו?"
הסברתי לו והוא אמר לי את אותה מילה ברוסית וצחק, ועד שגמרנו את הפיצה כבר היינו חברים.

החורף שפרץ במלוא עוזו מיד אחרי שמלאו לי עשרים ושלוש שנים – נולדתי בנובמבר – סימן את תחילת ההידרדרות שלי. ככל שנעשה קר יותר ככה הלך מצבי והורע. שעות העבודה שלי הלכו וקטנו. בעל הבית קיטר והתלונן על המצב הכלכלי הנוראי ועל המיתון ושילם לנו פחות ופחות, ובמקביל הבחור שגרתי אצלו לא הצליח למצוא עבודה עם תום לימודיו ואיים לחזור לגור אצל ההורים בבת ים.
הייתי צריך עבודה חדשה ומקום חדש לגור בו ובמקום להתרוצץ ולחפש אותם המשכתי להתנהל כרגיל, חש כאילו הקור ושעות האור המועטות מידי סוחטים ממני את המרץ, מותירים אותי כבד ונטול יוזמה.
עברתי כבר שלושה חורפים לא נעימים בלבנון, אבל אז הייתי מוגן במדים, משורין בתוך המוצב. בצבא היו פקודות ונהלים שהורו לי איך לפעול בכל מצב. במדינת תל אביב כל ההגנות שלי נעלמו – הייתי לבד, חשוף לקור ולגשם.
מהחורף ההוא אני לא זוכר אפילו יום אחד של שמש. נדמה שהגשם לא פסק אפילו לרגע, השמים היו תמיד מעוננים ודולפים, ואפילו הים האהוב שלי היה אפור וגועש ורוח קרה ורעה נשבה ממנו.

אז לא הבנתי מה קרה לי, אבל כיום אני מבין שנהגתי בפזיזות כשניתקתי את עצמי בהחלטה של רגע מסביבה מוכרת ומכל המכרים, הידידים והמשפחה. במבט לאחור ברור שהייתי בדיכאון בגלל הניתוק המוחלט והפתאומי מהבית. עד היום קשה להודות בכך, אבל הייתי אז רק ילד אכול געגועים וסבלתי מאוד מבדידות.
אני זוכר את עצמי משוטט אבוד ברחובות לא מוכרים, קפוא והמום, נעלי רטובות, ידי קפואות, מתגעגע הביתה, לנוף הילדות המוכר, לפנים ידידותיות, לאנשים שידעו מי אני ומאיפה באתי ומכירים את משפחתי.
הרחובות בעיר הזו נשארו זרים ואני התמדתי ללכת בהם לאיבוד. כשפניתי לעזרת אנשים ברחוב הם הפנו אלי כתף קרה וסירבו לעזור. לא אהבתי את התל אביביים האלו, אנשים שדיברו אמנם עברית כמוני, אבל עברית מוזרה, מהירה, רצופה התחכמויות עוקצניות שכולן היו על חשבוני.

אחרי כמה שבועות רצופי חרדה וחוסר ישע כל עולמי התמוטט בבת אחת. בסוף דצמבר פוטרתי מהעבודה עקב סגירת המפעל, וכשחזרתי הביתה מדוכדך התבשרתי שעד סוף השנה שחל בעוד שלושה ימים עלי להתפנות מהדירה כי היא חוזרת לבעליה.
בלי לטרוח להתקלח או להחליף את גרבי הרטובות שירכתי את דרכי לגן בתקווה לפגוש את האדם היחיד שתמיד האיר לי פנים.
למרות הגשם הוא היה שם – קודר, עגמומי ורזה מתמיד – אבל כשראה אותי חייך את חיוכו המלאכי, אחז בידי בידו החמימה, שאל לשלומי, הקשיב לצרותי באהדה ומיד אמר שאין בעיה, אני יכול לבוא לגור איתו.
ככה הגעתי לראשונה למקום שאיליה כינה בית. זה היה מקום מוזנח והרוס על גבול תל אביב יפו, בניין נטוש שנראה כאילו יתפורר עוד רגע. אפילו מעט מהחן המרופט שמשוך לעיתים על בניינים עתיקים לא היה בו. זה היה בלוק דירות מכוער שנבנה מן הסתם בתחילת שנות החמישים, בניין אפור, מרובע, חסר חן, שנבנה בחיפזון וברשלנות וברור שאין לו תקנה מלבד הריסה. הוא היה מאוכלס בחבורה של דיירים שהלמו את עליבותו – אנשי שוליים, טיפוסים חסרי עתיד ותקווה, עניים מלוכלכים ומיואשים שניזונו בעיקר מבקבוקי וודקה.
איליה הוביל אותי היישר לחדר קטן אחד שהיו בו מזרון מכוסה סבך של שמיכות צמר, שולחן מטבח צולע מצופה פורמייקה מכוערת ושרוטה, שני כסאות פלסטיק רעועים ולוקר פח מחליד ששימש לו כארון.
בדירה הקטנה היו עוד כמה דיירים שהתחלפו ללא הרף, רובם דיברו רוסית בלבד, חוץ מאחד שדיבר רק רומנית וחיוכו המבוהל היה מלא שיני זהב.
איליה הציג אותי לפניהם כבדרך אגב, פוסח על הרומני המבוהל עם שיני הזהב, וזירז אותי למהר ולהביא את חפצי עוד הערב.
כשנפרד ממני הוא ביקש שאחזור רק בעוד שעתים כי הוא יהיה עסוק. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הבקשה הזו, אבל לא האחרונה. בעתיד אסולק מהדירה מידי פעם כדי לא להפריע לו בעיסוקיו, אבל אז לא ידעתי את זה עדיין, ואולי מוטב שכך.
הלכתי מהר לדירה שבה גרתי עד אז ומצאתי את שותפי לדירה עסוק באריזת חפציו, ליקטתי את בגדי לצ'ימידאן הוותיק שלי, שמחתי מאוד על נעלי הבית שלי שצצו פתאום אחרי שנעלמו כמה ימים קודם לכן, ואחרי שנפרדנו בלחיצת יד חזרתי לחדרו של איליה.
בדרך שוב ירד גשם, המטריה שלי התקפלה ונשברה בגלל הרוח, פתאום החשיך, וכרגיל שוב הלכתי לאיבוד, וגם כשהגעתי לרחוב שאליו רציתי להגיע (בעזרתו הלא אדיבה של תל אביב זועף אחד) לא זכרתי באיזה משלושת הבניינים הדומים להפליא גר איליה.
אני זוכר את עצמי עולה ויורד בגרמי מדרגות מזוהמים, גורר אחרי את הצ'ימידאן הלח שלי, שנעשה כבד יותר מרגע לרגע, לאורך מסדרונות אפלוליים מקיש על דלתות שדמו לדלת הנכונה, אבל לא היו, ובסוף, אחרי שכמעט פרצתי בבכי מרוב ייאוש, דלת נפתחה לפתע ואיש אחד, עבה ומקריח, חמק ממנה, ומעבר לכתפו הציצו אלי פניו הלבנות של איליה שחייך אלי ומשך אותי פנימה אל החמימות של חדרו.
לא היו מים חמים והמקלחת בדירה הייתה מזוויעה אפילו לפי סטנדרטים של חייל ששירת במוצבים נידחים בלבנון ולכן, במקום מקלחת חמה שהייתי זקוק לה מאוד, הסתפקתי בשפשוף גופי הקפוא והלח במגבת.
הבחנתי שאיליה מביט באדישות בגופי הערום, דבר שהרגיע אותי מאוד. חששתי ששכר הדירה יגבה ממני במטבע קשה – אם יורשה לי להתבטא ככה – ולמרות החיבה שרכשתי לאיליה לא היה לי מצב רוח לסקס. הייתי רעב ואומלל ורציתי אוכל חם, וחיבוק, ולפחות באותו ערב ראשון קיבלתי את מבוקשי.

אכלנו כמה טוסטים שהכנו על תנור ספירלות עתיק – אתם לא רוצים לדעת איך נראה החיבור שלו לחשמל, שקע ותקע היו מתעלפים על המקום – מרחנו את הטוסטים המאולתרים במרגרינה ישר מהחבילה, בלי עזרת סכין כי לא הייתה לנו, ואחר כך התכרבלנו בין השמיכות ונרדמנו על המזרן שלו, צמודים זה לזה כדי להתחמם.
באותו לילה חלמתי לראשונה חלום שחוזר אלי עד היום – אני נודד עם הצ'ימדאן הכבד בין מסדרונות חשוכים, עולה ויורד במדרגות מעוקמות, דופק בדלתות, מחפש ומחפש לשווא פנים מוכרות, ומתעורר לבסוף דומע ורועד.

את מסיבת הסילווסטר של שנת 2002 ביליתי מסעדה רוסית נידחת אחת בשולי התחנה המרכזית הישנה. עמד שם עץ חג מולד ענקי ומקושט בכל מיני נוצצים באדום, ירוק וזהב, אבל אני די בטוח שזו הייתה מסיבת סילווסטר כי אני זוכר אנשים סופרים בקול ומתנשקים.
זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי כסף עבור סקס. לא ידעתי שזה יקרה, שום דבר לא היה מתוכנן, זה פשוט קרה ודי.
הלכתי כי איליה אמר, "בוא נלך למסיבה, יהיה אוכל ושתייה." ובאמת היו. כדרכי לא נגעתי בשתייה החריפה – אלכוהול גורם לי לחוש חולה – והתרכזתי באוכל, קולט להפתעתי שאני מבין כמעט כל מילה שאמרו האנשים סביבי.
גם בצבא ביליתי הרבה עם רוסים ואני מבין מעט פולנית שדומה מאוד לרוסית (אל תגידו לרוסים את זה, הם ממש לא מחבבים פולנים שמצידם פשוט שונאים אותם) וברור שכמו כולם הבנתי תמיד מילה פה ושם ולפעמים משפטים שלמים, אבל פתאום נוכחתי לדעת שאני ממש מבין מה כולם אומרים, בעיקר כשהם לא מדברים מהר מידי.
המסיבה זכורה לי דווקא לטובה, לראשונה מזה זמן רב היה לי חם, אכלתי לשובע ובנוסף לכך הייתי מרוצה מפני שהנוכחים סביבי לא ידעו שאני מבין מה הם אומרים. זה גרם לי להרגיש קצת כמו הרואה ואינו נראה וזה שעשע אותי.
לגבר שנישק אותי בחצות היה ריח עז של אפטר שייב רוסי מתקתק וזיפים שדקרו אותי ואחרי הנשיקה הוא הוביל אותי לשירותים ושם עשינו מה שעשינו.
מה שקרה בשירותים הדחוקים הללו היה שהוא ישב על האסלה הסגורה, פתח לי את החנות ומצץ לי את הזין תוך שהוא מלטף את עצמו, ואחר כך הוריד את מכנסיו – להפתעתי לא היו לו תחתונים – דחף לידי קונדום וביקש שלא אהיה עדין מידי. אז לא הייתי והוא אהב את זה.
אחר כך הוא דחף לידי שתי שטרות של חמישים ₪ ואמר לי בעברית שבורה לא לגלות לאף אחד שום דבר, מה שדי הצחיק אותי כי היינו סגורים יחד בשירותים מעל רבע שעה, והנוכחים היו אמנם שתויים, אבל לא עיוורים.
בדרך הביתה נתתי לאיליה את הכסף סיפרתי לו מה קרה, צוחק מבקשתו הטיפשית של הגבר ההוא, וצוחק עוד יותר כשאיליה הסביר לי שהוא התכוון שלא אספר שאני זה שזיין אותו.
"תפסיק לצחוק ואל תספר אף פעם לאף אחד מה בדיוק עשיתם." הזהיר אותי בפנים חמורות, "הוא קווקזי ואם תספר הוא יחתוך אותך."
"הקווקזי הראשון שלי." אמרתי, עדיין צוחק. "לא ידעתי שיש קווקזים הומואים ועוד פסיביים."
"תפסיק לצחוק." חזר איליה ואמר בזעף, "זה לא מצחיק, קווקזים זה מסוכן."
"די, תרגיע, מה הוא כבר יכול לעשות לי?" אמרתי מבודח, "אתה לא חושב שאתה מגזים."
"אני חושב שאתה צבר דוראק שלא מבין כלום." פסק איליה, ורק אחרי שכבר היה הרבה יותר מידי מאוחר נוכחתי לדעת שהוא צדק.

בהתחלה נתתי לו את רוב הכסף שהרווחתי כי הרגשתי חייב לו. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שאנחנו גרים בדירה נטושה ושאיש מהדיירים לא שילם שכר דירה. רק אחרי כמה ימים קלטתי שרוב הכסף שאיליה ואני מרוויחים הולך אך ורק לסמים ולאלכוהול.
די מהר נוכחתי לדעת שאם אני רוצה לאכול עוד משהו חוץ מוופלים ושוקולד עלי לקנות אוכל לבד כי איליה ניזון פחות או יותר מאוויר ממתקים ואלכוהול, ואני, שלא שתיתי ועבדתי קשה הייתי זקוק למזון אמיתי.
אחרי שפוטרתי מבית המלאכה ההוא, הזכור לרע, מצאתי עבודות אחרות, אבל כולן היו זמניות בלבד, וככל שעבדתי קשה יותר ככה שילמו לי פחות.
אבא שלי תמיד נהג להגיד שמי שעובד קשה אין לו זמן להתעשר, והוא צדק כנראה. עבדתי כסבל, וכפנצ'ר מעכר (למדתי לתקן פנצ'רים כשעבדתי בקיץ אצל הדוד שלי שהיה לו מוסך), ועבדתי כנער שליח בסופר מרקט ובעוד מקומות שכולם התערבלו במוחי, אבל היה להם דבר אחד משותף – עבודה קשה מאוד, שכר נמוך ויחס רע לעובדים.
בשבועות הראשונים עוד הייתי יוצא בבוקר לחפש עבודה בחברות כוח אדם ומשאיר אותו ישן. כשחזרתי הייתי מוצא אותו מנומנם קצת, מעשן במיטה, או יושב ליד החלון, או במרפסת, ולפעמים על המדרגות למטה, משוחח שיחה הזויה ומנומנמת עם הדיירים האחרים שהיו אפופים בדיוק כמותו.
הייתי אוכל בדרך כלל כריכים, או מנה חמה, או אוכל מוכן אחר, ומנסה לשכנע את איליה לאכול משהו בנוסף לקצת ממתקים. הוא היה נותן כמה ביסים, מעווה את פניו, מתלונן על האוכל הגועלי שיש בישראל, ומדליק סיגריה או שותה בירה. לבשל לא בישלנו כי לא היה איפה, ופשוט התרגלנו לאכול אוכל לא מבושל. מידי פעם כשהייתי עובר ליד דוכן פרות הייתי קונה לי כמה תפוחי עץ, אגסים או בננות, כדי שלא אסבול ממחסור בויטמינים. זה היה בערך הדבר היחיד שעשיתי למען עצמי. חוץ מזה הרגשתי מנותק לגמרי מהגוף שלי, כל כך מנותק עד שאפילו לא הרגשתי מתי הייתי נשרט ונפגע בעבודה ומעולם לא שמתי על עצמי פלסטרים או יוד למרות שנחבלתי המון. למזלי הייתי אז בחור בריא וחזק והחלמתי בקלות ומצד שני אולי זה דווקא היה לרוע מזלי?

למרות שהיינו מעין בני זוג וחיינו פחות או יותר יחד (אם אפשר לקרוא לזה חיים יחד) דיברנו מעט מאוד על עצמנו. אני נדהם כיום כשאני מבין עד כמה מעט באמת הכרתי אותו. הוא אמר שעלה לארץ עם אימו וסבתו אחרי שאביו נפטר ואחרי שאימו נשאה בארץ לגבר שלא הסתדר איתו הוא פשוט הסתלק. אפילו בן כמה הוא היה לא ידעתי.
אני מניח שיכולתי לחטט במסמכים שלו, אבל הרעיון מעולם לא עלה בדעתי. לא ניסיתי לחקור וגיליתי אדישות לא רק כלפי עצמי אלא גם לאחרים. הוא אמר פעם שהוא בן עשרים ופעם שהוא בן שמונה עשרה אבל הוא נראה בקושי בן שש עשרה. אולי זו הייתה הסיבה שמעולם לא ניסיתי לעשות איתו משהו יותר מאשר לחבק אותו.

אחרי הקווקזי היו אחרים ששילמו לי על סקס, זה היה כסף קל ומהיר הרבה יותר מהעבודות המזדמנות שמצאתי פה ושם, אבל לא ויתרתי על מאמצי למצוא עבודה רגילה. הייתי זקוק להעמדת הפנים שהמצב הזה זמני ושעוד מעט הכל ישתפר – החורף ייגמר, יהיה חם, לא יהיה מיתון, השמים יהיו שוב כחולים, אני ואיליה נשכור דירה קטנה, הוא יפסיק לשתות ולהזריק, והכל יהיה שוב בסדר.
בהתחלה אמרתי לעצמי שאני מרוויח מהצד כמה שקלים רק עד שאמצא משהו מסודר, שבעצם אני מחפש עבודה קבועה ורק בגלל המיתון אני לא מצליח, אבל לאט לאט נסחפתי לתוך העולם של איליה, ובסופו של דבר אפילו אני הייתי צריך להודות באמת – הפכתי לעובד בתעשיית המין, או בפשטות, זונה ממין זכר.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן