דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
29/06/2015
בצהרים קיבל גולן מסרון מתוק מראמי שהתנצל שהסתלק מוקדם, כתב לו שהוא נהנה מאוד הלילה, ושהוא משתוקק לפגוש אותו שוב, הבטיח לבקר מחר בערב, וחתם בציור קטן של לב. גולן חייך, ענה לו שגם הוא נהנה, והוא מחכה בשמחה לעוד פגישה, שמר את המסרון בזיכרון של הנייד שלו, והמשיך בעבודתו כרגיל. בערב, אחרי שחזר מהטיול עם הכלבים, האכיל את זוהר, עזר לו עם השיעורים, ושלח אותו להתקלח ולישון צלצל פתאום הטלפון הקווי בביתו. על הקו הייתה אישה מתוחה שדיברה עברית רהוטה במבטא ערבי והזדהתה כאמל – אשתו של ראמי.
"מה שלומך?" האיר לה גולן פנים, "במה אפשר לעזור לך?"
"אני רוצה…. סליחה שאני שואלת, אני יודעת שמאוחר, אבל אני צריכה…"
"כן." עודד אותה גולן בחביבות, "מה את צריכה?"
"אני צריכה לדעת אם ראמי אצלך."
"לא, מצטער, לא ראיתי אותו כל היום, ניסית להתקשר אליו לנייד?"
היא נאנחה, "כן, אבל…" דלת נטרקה במרחק, והיא צעקה משהו בערבית וסגרה.
מופתע, אבל עדיין לא מודאג ניסה גולן להתקשר לראמי ולא הצליח, הטלפון היה מנותק. הוא משך בכתפיו, אמר לעצמו שזה סתם תקלה, או אי הבנה, ונכנס להתקלח. הנייד שלו צרצר בדיוק כשעמד במקלחת, נוטף מים וניגב את שערו. גולן השליך את המגבת והסתער לעברו, "ראמי!" צעק, אבל זה לא היה הוא אלא אישה אחרת, גם היא בעלת מבטא ערבי, שהציגה את עצמה כסוהא, ובישרה לו בקול מרוסק מצער שראמי נפגע בתאונת דרכים ונהרג.
"נהרג? ראמי? אבל… אבל… תאונת דרכים? מה פתאום? אני לא מבין!" צעק גולן, מבולבל ונסער, "איך זה יכול להיות? ראמי הנהג הכי זהיר בעולם, מה פתאום תאונת דרכים? איך זה קרה?"
"אף אחד לא יודע, המכונית הידרדרה מהכביש בדרך לגמלא ונמעכה לגמרי, מצאו אותו ואת החבר שלו זרוקים לידה, הם עפו מהמכונית כי הם לא חגרו חגורות."
"זה לא יכול להיות!" צעק גולן, "ראמי תמיד חגר חגורה, תמיד! אין מצב שהוא נהג בלי לחגור את עצמו."
"עובדה שהוא לא היה חגור." ענתה סוהא בשלווה מקפיאת דם, "ואגב החוקר ממשטרת התנועה אמר שהוא לא היה הנהג."
"לא? אז מי היה הנהג?"
"אחד בשם רפיק, חבר וותיק שלו, זו באמת טרגדיה, הוא גר שנים בתל אביב ודווקא אחרי שהוא חזר סוף סוף, הוא נהרג בתאונת דרכים ולקח איתו גם את ראמי."
"אתה יודע שגם אצל הדרוזים יושבים מין שבעה?" אמרה אפרת, "מה דעתך ללכת לניחום אבלים אצל ההורים של ראמי?"
"דעתי שלא." השיב גולן, "אין לי כוח להסביר להם מה הקשר שלי אליו, והאמת שאין לי מושג איפה בדיוק בכפר הם גרים."
"או. קי. שיהיה, אני בטוחה שלא תהיה לך בעיה למצוא את הבית שלהם, או שלו, אבל איך שאתה רוצה." ויתרה אפרת ובכל זאת לא יכלה להניח לנושא, "תגיד, למה לא הלכת לפחות ללוויה?"
גולן משך בכתפיו, "לא אוהב לוויות, בטח לא של דרוזים, לפחות בלוויה יהודית אני יודע מה לעשות, אבל מה עושים בלוויה דרוזית? איך מתנהגים? אין לי מושג, ובכלל, מה הטעם? הוא מת ושום דבר לא יחזיר אותו לחיים."
"נכון, אבל…" היא נאנחה, "אני מצטערת שאני מציקה לך, אבל אתה נראה כל כך אומלל, אני בסך הכל מנסה לחשוב איך להקל עליך."
"אם ככה מה דעתך לתת לי עוד קצת בירה?"
"אתה לא חושב ששתית מספיק?"
"את צודקת, מספיק עם הבירה המשעממת הזאת, בואי נוסיף לה קצת וודקה." גיחך גולן, הביא מהמקפיא בקבוק וודקה ומזג מעט ממנה לכוס הבירה שלו. "הנה," לגם לגימה הגונה, "ככה הרבה יותר טוב, אם רק היה לי משהו לעשן הייתי מסדר לעצמי לגמרי את הראש."
אפרת עיוותה את פניה בתיעוב, "אולי די עם זה, תקום מחר עם הנגאובר קטלני, ואל תשכח שיש לך ילד בבית, ושמחר אתה צריך לקום לעבודה."
"אני יודע, אל תהיה קרצייה." רטן גולן בטון גועלי.
"בסדר, אני לא אהיה." קמה אפרת הנעלבת מהכורסה, "אני הולכת לישון, לילה טוב." פנתה לצאת.
"נו, די אפרת, מספיק, אל תהיי כזו פולניה, לא התכוונתי להעליב אותך." אחז גולן בזרועה, משך אותה אליו והושיב אותה, כמעט בעל כורחה, על הספה לצידו.
"אהה… אז קרציה זה אצלך כינוי חיבה?" רטנה אפרת במורת רוח, אבל נשארה לשבת, כתפה נסמכת לכתפו.
"אני מתנצל, סליחה, את ממש לא קרצייה, את בחורה נהדרת וחברה טובה, וכמה שאני מכיר אותך יותר ככה אני מצטער יותר שאני הומו דפוק." התוודה גולן בכובד ראש שתוי, וכרך את זרועו סביב מותניה הרכים, "יש לך ריח כל כך טוב…" גנח, והניח את ראשו על כתפה, "ואת כל כך מתוקה ונעימה…" השתפך, מתרפק עליה, ואם לא היה שתוי כל כך היה חש ברעד החולף בגופה.
"גם אני מצטערת, אין לך מושג עד כמה." מלמלה אפרת חרש, ונשענה לאחור עד שהייתה שרועה מלא קומתה הקטנה על הספה, ראשה על מסעד אחד של הספה, רגליה על השני, וגולן שכוב לצידה, ראשו על חזה וגופו צמוד לגופה.
"את מצטערת שאני דפוק או שאני הומו?" מלמל לתוך צווארה, מחכך את לחיו כנגד עורה החלק והמבושם.
"יחסית לרוב הגברים שאני מכירה אתה בכלל לא דפוק, אבל נורא חבל שאתה הומו." הברישה אפרת את שערו המתולתל באצבעותיה, ונישקה על מצחו, "נורא נורא חבל, ועכשיו אני חייבת…" ניסתה להתרומם לישיבה.
"לא, אל תלכי בבקשה, אני לא רוצה לישון לבד, תישארי איתי אפרתי, בבקשה." ביקש גולן, התיישב גם הוא, הצמיד אותה אליו ופיזר נשיקות קטנות ועדינות על כתפה החשופה.
"אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב גולן." רחשה אפרת ברוך, וליטפה בחמדה את לחיו הזיפית, "אתה נורא מתוק, אבל לדעתי עדיף שאני…"
"לא, לא עדיף." קם גולן בפתאומיות, הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה לחדר השינה שלו.
"גולן מספיק, די, אל תהיה טמבל." מחתה אפרת קלושות, כיוצאת ידי חובה בעודה מתענגת על כל רגע, שמחה בסתר ליבה שלבשה את תחתוני התחרה החדשים, ושהתעקשה והצליחה להיפטר מחמשת הק"ג המיותרים שדבקו בה בחורף.
"אל תכעסי, אני רק רוצה לישון אתך, אני שונא לישון לבד, ואת כל כך חמודה ונעימה… בבקשה אפרתוש…" הניח אותה גולן בעדינות על מיטתו, "את מסכימה?" הביט בעיניה במבט מתחנן שהמיס את ליבה.
"כן." לחשה אפרת, ואז העזה וליטפה בקצות אצבעותיה את עורפו, מתענגת על הצמרמורת שהצליח מגעה להעביר בגבו.
"עוד, אל תפסיקי." דרש גולן ונשכב עליה, חזהו הרחב מועך את שדיה, ראשו שעון על כתפה, ואגן ירכיו לחוץ אל ירכיה. היא המשיכה ללטף, חשה, מופתעת, שמגעה מעורר ומעודד בליטה קשה ומשמחת לב בשיפולי בטנו, בליטה שהוא הידק בתנועה קלילה, כמעט לא רצונית, אל צידי גופה.
"יכול להיות שאתה קצת פחות הומו ממה שנדמה לך, או שזה רק הוודקה שמשמחת אותך?" העזה לשאול, מעמידה פנים שהיא משועשעת מהמצב אם כי מצב רוחה לא היה מבודח כלל. ליבה הלם בעוז, מחיש את מרוץ הדם בגופה הדרוך והמייחל למגעו.
"ששש… ובמופלא ממך לא כדאי לחקור." לחש גולן לאוזנה, והצמיד את פיו לפיה.
כמה שבועות אחרי אותו לילה מופלא, כשבהתה מוקסמת ונחרדת בשני הפסים שהסתמנו, ברורים ועזים על המקל של בדיקת ההיריון, ניסתה אפרת לשחזר מה בדיוק קרה אחרי הנשיקה ההיא, הנשיקה הראשונה שלהם, וכל מה שזכרה היה שמיד אחרי שהתנשקו בגדיהם כאילו התעופפו מעליהם בדרך פלא, ושניהם נשארו צמודים, פה אל פה, ובטן אל בטן, ערומים ולהוטים, מניחים לגופם להוביל אותם בלי מחשבה על קונדומים, או על העתיד, ואחרי שרוו עונג, הנאה ונחמה אחד מהשנייה התכרבלו בתנוחת כפיות ונרדמו.
זוהר העיר אותם למחרת בבוקר בדפיקה על הדלת, ולפני שהספיקו להתעשת נכנס, ראה את שניהם ערומים במיטה, הסמיק, אמר סליחה וברח החוצה. "לך תדבר איתו." האיצה אפרת בגולן, וחמקה לשירותים, מלקטת את בגדיה בדרך. גולן נאנח, שפשף את רקותיו הכואבות, לבש את תחתוניו שהתגוללו על הרצפה ויצא למטבח, שם עמד זוהר והכין לעצמו כריך מקוטג' ומריבה. "עכשיו תוסיף מלפפון חמוץ וזה יהיה מושלם." התבדח גולן.
"לא מצחיק." הזעיף זוהר את פניו הבהירים, המנומשים, "חשבתי שאתה… שאתה בקטע של בנים, אז מה פתאום?"
"קטע של בנים?" השתומם גולן, "איפה שמעת את זה? בטח לא בבית הספר."
"נו, די גולן! אני כבר לא ילד, ואני לא טיפש, ואל תנסה לספר לי שרק ישנתם יחד, ראיתי שהיית ערומים לגמרי." איבד הנער את סבלנותו.
"נו, כן, היה די חם הלילה ו…" החל גולן להתפתל ולתרץ תירוצים.
"גולן!" זעם זוהר, "די כבר עם הקשקוש הזה." דרש, ולרגע לבשו פניו הילדותיים עדיין את המבע שיהיה עליהם כשיהפוך לגבר.
"בסדר." נכנע גולן, "רק תמזוג לי קפה קודם, ועזוב סוכרזית, אני צריך אנרגיות כדי להתעורר."
זוהר הגיש לו נס קפה עם חלב, ובחש לתוכו שתי כפיות סוכר, "יש לך ריח משונה." העיר וקימט את אפו בסלידה.
"כן, תלמד לקח, זה מה שקורה למי שהולך לישון עם בירה, וודקה ואישה, הוא קם עם ריח משונה וכאב ראש."
"אתה אוהב את אפרת?" שאל זוהר בפשטות ילדותית והתיישב מולו.
"בטח, איך אפשר לא לאהוב בחורה נהדרת וחמודה כמוה, אני רק מקווה שגם היא אוהבת אותי."
"בטח שכן, כל אחד יכול לראות שהיא אוהבת אותך." פסק זוהר והמשיך להקשות, "אתה אוהב אותה כמו שאהבת את ראמי?"
"מי אמר לך ש… לא חשוב, ראמי מת."
"אני יודע, סלים שלומד איתי? זה שאחיו הגדול עובד במסעדה בשטיפת כלים, אמר שאחיו סיפר לו שרפיק בא לבקר את ראמי במסעדה, שהם רבו וצעקו עד שחמודי, הבעל בית, ביקש מהם ללכת לדבר בחוץ, והם נכנסו למכונית של רפיק ונסעו, ולא חזרו יותר."
"זה מה שסלים מספר? הוא יודע גם במקרה על מה הם רבו?"
זוהר הניד בראשו לשלילה, "לא יודע, לא שאלתי אותו, זה חשוב?"
"אם זה חשוב…" תהה גולן בינו לבין עצמו, "לא חמוד, עכשיו זה כבר לא חשוב." החליט ונאנח, "לקחת חולצת התעמלות? יש לך מים לשתייה? יופי, תוסיף לך תפוח לסנדוויץ', אתה לא אוכל מספיק פירות, ועכשיו לך כבר או שתאחר."
זוהר מילא לעצמו מים בקבוק פלסטיק קטן, הוסיף תפוח לשקית האוכל שלו, פלט להתראות חטוף לעבר אפרת שנכנסה חרש למטבח, ורץ לבית הספר.
"הכל בסדר?" שאל גולן את אפרת, "רוצה קפה?"
"כן, בבקשה, איך הראש שלך?"
"אני אשאר בחיים, מתי את צריכה להיות במשרד?"
"בעוד חצי שעה." לגמה אפרת מהקפה שלה וקמה, "אני חייבת לקפוץ הביתה ולהתארגן קודם, נתראה בערב?" לכסנה אליו מבט מהוסס.
"כן, בטח." אמר גולן וקם, נבוך מעט, הם הביטו זה בזו בשתיקה, ואז רכן גולן לעברה של אפרת ושתל נשיקה עדינה על פיה, "אני אתקשר אליך בצהרים." הבטיח.
"בסדר, בכיף, ביי גולן."
"ביי חמודה."
"תראה." הגישה אפרת לגולן את מקל הפלסטיק שניגבה קודם בזהירות בנגבון לח, "מה אתה רואה?"
הוא הביט בחפץ הקטן בפליאה, "מה זה? מין מדחום משוכלל? איפה המספרים?" תהה בתמימות.
"אין מספרים, טמבל, יש פסים."
"פסים?"
"כן, שניים. זה אומר שאני בהריון."
"מי בהיריון?" פלש זוהר למטבח, "איפה הכריך שלי? לא, אני לא רוצה את הריבה הכתומה הזאת, היא חמוצה, אני רוצה את הריבה האדומה."
"אני כבר מכינה לך חמוד, אל תתעצבן, רוצה בננה או תפוח?"
"גם וגם, אז מי בהריון?" הביט זוהר סביבו.
"זוהר, תפעיל את הראש שלך." אמר גולן, מעט בגסות, "מי נראה לך שיכול להיות פה בהיריון? אני? פיסטוק? פנדה?" גער.
"פנדה גם בת, למה היא לא יכולה להיות בהיריון?" התגונן זוהר, פגוע מעט.
"כי היא עברה עיקור, שכחת? היחידה שיכולה להיות פה בהיריון זו אפרת."
"או. קיי. אז למה אתה מתעצבן? הרי היא לא נכנסה להיריון מרוח הקודש, מזל טוב אבל'ה." גיחך זוהר, ונישק את לחיה של אפרת, "וגם לך אימל'ה, ביי לכם אנשים." הצהיר בעליצות, ודהר החוצה, תרמילו מקפץ על גבו.
"אפרת…" התחיל גולן להגיד, אבל היא נחפזה להניח את ידה על פיו, "שתוק רגע, אני לא רוצה ממך כלום, לא כסף ולא שום דבר אחר, אפילו לא שתודה שאתה האבא, אני אעזוב את קצרין אם תרצה, רק אל תבקש ממני לעשות הפלה."
גולן נד בראשו בפליאה, "הפלה? חשבתי שהורמונים של היריון זו סתם אגדה אורבנית, אבל לא, את רק חמש דקות בהיריון וכבר ירדת מהפסים."
עיניה של אפרת התמלאו דמעות, "ואני חשבתי שהומואים הם גברים עדינים ורגישים, אבל לא, מסתבר שהם מגעילים בדיוק כמו כל שאר הגברים."
"לא נכון, אני רגיש ועדין, ואפילו ספונטני, אבל מה אני יכול לעשות אם את מדברת שטויות?"
"מי? אני?" התחילה אפרת לבכות, "למה שטויות? אני בסך הכל רוצה…"
"את מוכנה לשתוק רגע ולתת לי להציע לך נישואים בשקט, תספרי לי מה את רוצה אחרי שנקבע תאריך, בסדר?"
"נישואים? אתה רוצה להתחתן איתי?" החלה אפרת להתייפח, "למה?"
"מה למה? כי… כי אנחנו בין כה וכה יחד כל הזמן, וכי את בהיריון ממני, זה למה."
"אבל אתה הומו."
"נו, אז? ואת עורכת דין, אז מה?"
אפרת מחתה את דמעותיה, עוברת באחת מבכי לצחוק, "אל תהיה אידיוט, אתה יודע למה אני מתכוונת."
"כן, אני יודע חמודה, אני הומו ואת בהיריון, זה אומר שלא יהיו לנו חיי מין מסעירים במיוחד, בטח לא בעשר השנים הבאות, אבל תסתכלי סביבך, לאף אחד מהזוגות שמגדלים ילדים קטנים אין חיי מין ששווה להישאר ער בגללם, ובכל זאת הם נשארים יחד, והם אפילו מאושרים פה ושם, במיוחד אחרי שהילדים נרדמים."
"ומה יהיה אחר כך? אחרי שהילדים יגדלו? ומה יהיה אם נורא יתחשק לך סקס עם גבר?"
"אל תדאגי, אני כבר אמצא לי איזה סידור, ואני מבטיח לא לעשות לך בושות, ולא להדביק אותך בשום דבר, וגם את, אם תרצי, מוזמנת לעשות אותו דבר."
"אני לא חושבת שזה יקרה, כמו שבטח שמת לב סקס לא ממש עושה לי את זה, זאת אומרת, אני ממש אוהבת לישון אתך, וגם… לפעמים… אתה יודע, אבל… זאת אומרת… אני קודם אימא, ואולי גם עורכת דין מאשר חובבת סקס."
"כן, שמתי לב, אבל אם זה ישתנה יום אחד אל תתביישי לספר לי."
"בסדר, עשינו עסק. אז על איזה חתונה חשבת בדיוק?"
"האמת שעוד לא חשבתי, אבל בכל מקרה כדאי שלא נדחה אותה ליותר מידי זמן, לא נעים להביך את הרב."
"בסדר מבחינתי, אם כי אין לי שום בעיה להביך רבנים." צחקקה אפרת, ואז העיפה מבט בשעון ונבהלה, "אוי, נורא מאוחר, אני חייבת לטוס לעבודה, להתראות בערב חמוד."
"להתראות חמודה."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il