בעיר הגדולה – פרק ח'

27/04/2011

"שני…שני, את מתעוררת?” שמעתי ברקע את קולה של טל.
"שני, קומי כבר. את תאחרי לעבודה בסוף!” הקול נשמע צעקני יותר.
"שנייייי……….! פדלאה קומי!” עכשיו הקול הטריד.
"תעזבי אותי…” פלטתי קול מנומנם.
כנראה הוצאתי את טל מדעתה, כי זה גרם לה לקפוץ מעליי ולדגדג אותי בעורף.
צחקתי מתוך שינה וכשהמגע נעשה מדגדג יותר צחקתי בקול רם.
"טוב, טוב… נודניקית” קראתי.
"אני נודניקית? י'חצופה!”
"כן את! י'הורסת שינה שכמותך.”
"זאת הפעם האחרונה שאני מעירה אותך, שמעת?” טל ניתקה מעליי ויצאה מן החדר.
"לא התכוונתי להעליב" כיוונתי את קולי לחדרה.
"מי נעלב ממך? גם אני צריכה להתארגן" אמרה וכרית נוצות עפה אל תוך חדרי. אהבתי את עץ השטות שאני וטל טיפסנו עליו לעיתים די קרובות. תפסתי בשתי ידיי שתי כריות גדולות, פסעתי בצעדים גדולים ושקטים אל דלת חדרה ובספירה פנימית עד שלוש פרצתי פנימה וזרקתי עליה את שתי הכריות.
"מטורפת! הבהלת אותי…” טל כמעט נחנקה וזה גרם לי לצחוק.
היא אחזה בי בפרק כף היד זרקה אותי במשיכה אגריסיבית למיטת הפוטון שלה. עלתה עם ברכיה על הירכיים האחוריות שלי, ובאגרופיה החלה להכות אותי בגבי, במותניי, מנענעת את ראשי ומבלגנת את שיערי.
"איי, איהה… סליחה, סליחה. זאת פעם אחרונה, אתנהג יפה. מבטיחה…” התנצלתי וכשקיבלה את התנצלותי היא שיחררה אותי.
"עופי להתארגן.”
"כן המפקדת" הצדעתי ועזבתי את חדרה.
לקחתי מגבת, נעלי בית ונכנסתי להתקלח.
פתחתי את ברז המים משני צידיו- האדום והכחול, משחקת פעם פה פעם שם עד שמוצאת את המים המתאימים. לקחתי את מברשת השיניים שלי מקשטת אותה במשחה בצבעי כחול לבן, הברשתי בחריצות את שיניי ושטפתי את פי. ניקיתי את פניי בסבון נעים שאלה קנתה לי ורחצתי אותן. שיחררתי את שיערי מהגומיה הכובלת והרטבתי אותו במים, פתאום הרגשתי כי זרם המים נעשה קר יותר אז סובבתי מעט את הברז האדום.
סגרתי את ברז המים והחלתי לסבן את גופי ושיערי, מנקה טוב טוב טוב- כמו שאמא אומרת.
ואז פתחתי שוב את ברז המים כשהחמים שולטים ושטפתי את הסבון. הרגשתי כי יחד איתו שטפתי את העייפות. ואז פתאום צץ לו זיכרון מאמש.
הרבה לא הצלחתי לשחזר עקב כמויות מכובדות של אלכוהול, אבל זכרתי נשיקה לא עם בת זוגי.
ראשי נעשה כבד, מנסה לשחזר את עלילות אמש , אך אין אף תמונה ברורה.
'אני חייבת לסיים את המקלחת ולברר עם טל' חשבתי לעצמי.
סגרתי את ברז המים. לקחתי את המגבת מן המתלה וייבשתי את טיפות המים שנתלו בקצוות שיערי ובגופי.
הכנסתי את רגליי אל תוך כפכפי הבית ונכנסתי לחדרי.
מתמרחת בקרם, מתלבשת ומתבשמת בזריזות חדה אל מול המקלחת הנינוחה.
עם מגבת שעוטפת את ראשי יצאתי לסלון הבית וטל ישבה שם עם קפה ועוגת שיש.
ניגשתי למטבח, הכנתי לעצמי נס והתיישבתי בספה הכמעט מקבילה לטל.
"תגידי..?” התחלתי לשאול אותה וכשהרימה את ראשה למשמע דבריי עיניי קלטו את שפתיה.
לא יאמן! זאת היא.. הרהרתי בראשי ונדמתי.
"מה להגיד לך?”
"כלום, שכחתי…” אינסטינקט פלט צירוף מילים מטופש ולא משתלב.
"כלום או ששכחת?”
"שכחתי.”
"לא שכחת כלום, מה רצית?”
הבנתי שאין דרך חזרה עם האישה הזאת שישבה מולי אז מצאתי את עצמי אומרת "כמה שתיתי אתמול?”
"האמת ששתינו הרבה, ברמה שאני לא זוכרת מי הייתה שפויה יותר ממי.”
"הבנתי…”
"שנשנן מה מטריד אותך?”
"שום דבר, אני לא אוהבת להיות בחוסר שליטה פשוט.”
"זאת הנשיקה, נכון?”
"מה?” נבהלתי. היא תמיד זכרה פחות ממני כשהיה מדובר באלכוהול, איך זה ייתכן?
"שן, זה בסדר.. בסה"כ נישקת אותי. אני לא הולכת להיכנס להיסטריה בגלל זה.”
לא הבנתי מה הולך פה, היא התנפלה על השפתיים שלי ועכשיו היא מאשימה אותי???
"חוץ מזה שזה היה נעים, אז אני סולחת לך" הוסיפה.
"רגע…” חשבתי בקול רם.
"אה?”
"אני נישקתי אותך?”
"אל תגידי לי שאת לא זוכרת?”
אני דווקא כן זוכרת, אבל אני זוכרת משהו אחר…” השבתי.
"אל תגזימי שן, זה נגמר בנשיקה לא היה כלום מעבר.”
"לא התכוונתי לזה!”
"אז?” טל לא הבינה.
"את נישקת אותי!” תקפתי.
"אני?” קולה נשמע מיתמם.
"כן, אני בדיוק באתי להחליף לפיג'מה, אז את בדיוק נכנסת ואמרת שנזכרת איך קוראים ללהקה הזאת של השיר שחפרת לי עליו בבר. נישקת אותי. אמרת כוורת ויצאת. דווקא את זה אני הכי זוכרת.”
"שני, זה לא היה ככה" טל מיהרה להגיב. “אני נכנסתי אלייך לחדר נלהבת באתי לספר לך שנזכרתי בשם של הלהקה, פתאום דפקת לי מבט די מוזר שלא הכרתי, נישקת אותי, עצרת ואמרת כוורת והלכתי לחדר לא הבנתי מה קורה.”
"אני לא ידעתי שכוורת שרה את זה בכלל, על מה את מדברת?” הצטדקתי.
"אני מוכנה להישבע שזה היה כך.”
השתתקנו, לגמנו מכוס הקפה, לקחתי ביס מהעוגה.
שתינו נראנו מהורהרות, מנסות לשחזר את הפרטים על דיוקם. תוך כדי שאנחנו חושבות לעצמנו למה אנו מתעסקות בלגלות מי עשה מה, אפילו לא העזנו לדון במה שכבר קרה.
שקט רועש היה באוויר והחלטתי לשבור אותו.
"הגיע הזמן, אני יוצאת לעבודה.”
"תהני…”
"תודה גם את, עבודה נעימה.”
"ביי.”

בדרכי לעבודה חשבתי וחשבתי על אמש. לא ידעתי למה להאמין. דבריה נשמעו אמינים כדבריי.
כל אחת בטוחה בתמונה שזכורה לה ברמה שלא ניתן לערער אף אחת מהן.
גם לא ידעתי למה העדפתי להאמין. כך או כך נהניתי מהנשיקה וזה לא פייר מפני אלה.
רציתי לספר לאלה כי לא אהבתי להעמיד פנים.
רציתי לספר לה כי דגלתי באמון הדדי.
רציתי לספר לה, כדי לשמוע את עצמי אומרת 'אני וטל התנשקנו'.
לא רציתי לספר לה כי אהבתי אותה.
לא רציתי לספר לה כי פחדתי לפגוע בה.
לא רציתי לספר לה כי לא ידעתי לאן זה עלול להוביל.
כאב עז תקף את ראשי אז שתיתי כמות נדיבה מבקבוק המים שהיה זרוק אצלי באוטו.
הגעתי לעבודה, ישבתי עם רן על תכנית עבודה לפרוייקט החדש.
הסתכלתי בעיניו והרגשתי רע. הוא די דמה לאלה שזה גרם לי להיזכר בה.
"את לא מרוכזת היום" הוא זרק באוויר, תירצתי שהכל בסדר והמשכנו לעבוד כרגיל.

בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאלה.
"היי…” עניתי.
"הי אהובה, מה קורה?”
"בסדר גמור. עובדים.. מה איתך?”
"נחמד, התגעגעתי.”
"גם אני מותק.”
"איך היה הסרט אתמול?”
"חביב למדי.”
"טל נהנתה?”
"כן, היא אהבה. היא גם גררה אותי לאיזה פאב מאוחר יותר.”
"אה..נחמד, עשיתן חיים אה?”
"כן. היה בסדר, אני יודעת…”
"יופי. מה את עושה היום?”
“כלום, אני די עייפה האמת.”
"מפתיע" צחקה אלה.
"למה שאלת?”
"סתם חשבתי אולי תבואי ואם לא אולי אני אקפוץ.”
"נראה כבר איך ילך בעבודה גם.”
"טוב, אז נדבר?”
"סבבה.”
"נשיקות אהובה.”
"בחזרה, ביי בינתיים.”
"צ'אוו…”
ניתקתי.
הרגשתי רע! איך מספרים דבר כזה? אני תמיד דגלתי בכנות ובפתיחות עם בת הזוג, אבל פתאום מצאתי את עצמי עושה מעשה שלא הולם אותי, לכן לא ידעתי איך להתמודד איתו.
אלה היא מדהימה בעיניי, אני אוהבת אותה מאוד- היא באמת משהו מיוחד!
לגבי טל, תמיד אהבתי אותה היא כאחות עבורי, אבל להסתכל עליה באופן רומנטי? מוזר…
אך מוזר יותר התחושה שעברה בי בזמן הנשיקה.
איך היא העיזה לנשק אותי, לעשות את הצעד הזה? או שמא אני עשיתי אותו? לא אופייני לי… אלכוהול!
מחשבות רבות הציפו את ראשי וזה גרם לי לכאבי ראש וסחרחורת קלה.
ניגשתי לשירותים. הטלתי את מימיי, שטפתי את ידיי וריעננתי את פניי במים קרירים. עברתי למטבחון, הכנתי לעצמי טורקי וחזרתי למשרד.
לאחר שעות מרובות של עבודה כיביתי את אורות המשרד ונסעתי הביתה.
טל לא הייתה שם. נכנסתי להתקלח במים פושרים ואכלתי משאריות המוקפץ שהזמנתי בעבודה.
פיהקתי וזו הייתה סיבה מספיק טובה להתקשר לאלה ולהודיע לה שאני עייפה מכדי להיפגש הערב.
היא התעקשה להתראות איתי בטענה שהתגעגעה והיא מוכנה להגיע אפילו בשביל לישון עימי מחובקת ודי.
לא יכולתי להיות רעה מידי ולסרב אז אמרתי לה שהיא יכולה לקפוץ ושאנסה להחזיק את עצמי ערה עד אז.

"איפה טל?” שאלה אלה.
"לא ידוע, בטח בעבודה עדיין.”
"צמאה? רעבה?” שאלתי.
"הרגע אכלתי תודה, כשאהיה צמאה אקח לעצמי כבר, לא אטריח את האישה העייפה שלי.”
"אז איך עבר לך היום?”
"בסדר, לא משהו מיוחד, אצלך?”
"עבודה, כרגיל… אין הפתעות כלשהן.”
ידית דלת הבית השמיעה רחש קל ותזוזה העידה על בואה של אלה, הרגשתי מתוחה.
"הי בנות, ערב טוב.” אלה חייכה מביטה בי ובאלה יחד.
"ערב ערב, הרבה זמן לא התראינו" אמרה אלה.
"כן, די נעלמת לנו עם הלימודים שלך.”
"תקופה לא פשוטה, אבל הנה אני פה.”
"ברוכה הבאה, הצעת לה לשתות?” טל צעקה מתוך המסדרון המוביל לחדרה.
"חמודה" אמרה אלה וחייכה אליי.
המשולש הזה תסכל אותי, היה כבד מנשוא השקר הזה. לא הגיע לאלה להיות במקום הזה ומהפן השני לא ידעתי כיצד היא הגיעה לשם. 'מה עושים'? שאלה זו הרהרה במוחי שוב ושוב עד שכמעט נאמרה בקול גדול.
"עייפה? רוצה להיכנס לשיון?” אלה התעניינה.
"זה בסדר, אוכל להחזיק את עצמי עוד קצת" שיפשפתי את עיניי.
טל נותרה בחדרה שמעה מוזיקה אירית בעוצמה שיכלה לגרום לשכנים להידפק על הדלת, אך הם כנראה היו סבלניים בכדי לבחור בצעד זה.
ראשי כנראה נשמט אל רגליה של אלה, כיוון שזה גרם לה לכבות את הטלוויזיה ולהרים אותי אל חדרי.
נשכבנו על המיטה ונרדמנו אל תוך צלילי המוזיקה בחדר הסמוך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il