ברבורי קרח – פרק ו'

10/09/2008

בתום הביקור בביתה הריק, חזרה סיוון ונמוגה בביתם הזמני, אינה רואה את פייר, אשר נותר בחנות. היא צפתה ברחוב הנבוב, אוויר בוקר צונן יוצר בה ציפייה, ואז ריחף מראה אותו יום סתמי, ובו היא וחברתה חזרו מבית-הספר, בוחנות את סביבתן הקרה.
"איזה חורף יפה!", קראה נוגה.
"יפה, אבל קצת קר ומת…", הגיבה חברתה.
"אז מה? גם אני קצת קרה ומתה", היא צחקה, והרוח סחפה אותה.
בחור נאה הגיח מפינת הרחוב, וחצה את הנתיב בקרבתן, מחזיק מפתחות בצורת ברבור נתון בתיקו. פתאום, צנח הברבור ונותר מאחור.
נוגה הרימה אותו. היא פנתה אחורנית ורצה אחרי הזר. "היי!", קראה.
הבחור הסתובב.
"הנה, קח!", אמרה בחיוך נאיבי, אך הוא ניתק ממנה את הצרור בגסות רוח, והתרחק, פניו חמוצים.
נוגה יבבה, ומאחורי בהייתה הזגוגית, ראתה סיוון את היגון החבוי בה פורץ החוצה, זורם בנהרות.

היא התבוננה בחצר ביתם.
בפתחה, נראתה סברינה. הבחורה הצרפתייה ניצבה מאחורי הזגוגית. היא קירבה את פיה ויצרה בה אוויר קריר, בוראת סימן קפוא. "היי", אמרה.
"היי".
"איך את?".
"חיה. מה איתך?".
"אוי… הבחור מהרחבה, הוא יבוא מחר, והוריי אינם בבית. אני גמורה! אם הוא יראה שאני לא מופקרת, הוא יברח!", תיארה.
"אז מה את רוצה?", תמהה חברתה.
"בואי נצא קצת, נירגע מהתאונה…", ייפתה סברינה את המציאות, נותנת תקווה. "את תיהני, ואני… אני אמצא איזה בחור. תיק-תק, נגמור את זה, ואז הוא יבוא, ואני אהיה איתו".
"זה נורא!".
"אין ברירה אחרת", פסקה נחרצות. "אז תבואי?".
"ואני אראה איך איזה זר מזיין אותך?", הגיבה סיוון בחיוך.
"נו, בואי!", צחקה סברינה. "זה לא ייקח זמן רב".
אז סיוון ויתרה. איך היא תסרב?

אחרי זמן קצר, הן ניצבו בפתח המקום, בוהות סביבן.
סברינה נסחפה פנימה, וסיוון התקרבה ביראה.
מוסיקת סינתיסייזר מתוקה מאת Para One התנגנה ברחבת הקרח. הבחור הצרפתי היה רב אמן בחיבור תווים וביצירת נגינה קסומה.
תאורה חיוורת בגווני הים זהרה בפסגת התקרה, והן נהנו מהאווירה. בבואן, ניתקו זו מזו – האחת תרה אחר בחור ראוי, והאחרת סובבה את פניה, בוחנת את הנמצאים בסקרנות.
פתאום, סברינה התבוננה בה. "בואי", היא אמרה.
סיוון קמה, ובאה אחריה.
גופים רבים פיזזו ברחבה, וביניהם חברתה. רק היא נותרה קפואה במקומה, אינה זזה.
סברינה ריחפה סביבה במתק יופייה הנוגה, פיה הקרוב יוצר בה צמרמורות. אם רק יתקרב, יחברו פיותיהן ויחוו מיזוג נצחי. אפיהן יציגו חיבור אסקימואי, ופיותיהן ייפתחו וייסחפו בתאווה צרפתית. גופיהן ימותו, ורק הן תיוותרנה ברחבה הנוגנת, רואות זו את זו בחיבה.
רק הן היו בזמן ההוא, או רק סברינה. הרי סיוון יצאה מגופה, וריחפה, סופחת ברוחה את חברתה, את היופי המסתתר תחת הגופייה בגווני התאורה, את הנייר הנזרק בהצגת המתנה – פניה החינניים בתקוותם, את ריחה.
ואז, חזר הקור הידוע. סברינה התרחקה בבת אחת.
בחור זר נראה מאחוריה, אוסף אותה בזרועותיו, והיא יצרה חיוך מתפנק.
סיוון נותרה ברחבה רגעים ספורים, סביבה נמסות התבניות וממירות צורה. אחר יצאה וציפתה באוויר הפתוח, רואה איך הבחור הזר ניתק ממנה את הברבור הקרוי "סברינה".

ובצאת הברבור מן הרחבה, נותרה סיוון בקיפאונה המר. היא סרקה את סביבותיה, צופה ביפים ובנאהבים, ופתאום, נתקפה תוגה. ניחוחות חיצוניים הקיפו אותה, יוצרים בה ציפייה מתוקה, ופניה חיבקו את הנופים החסרים. היא תפסה איך אז, רוח חברותית הייתה זורמת ברחובות, ופתאום באה אותה רוח צרפתית צוננת וחסרת רחמים, וסחפה אותה.
בת הקרח גמאה את החזיונות בצימאון, צוברת את התחבורה, את הריחות הקרירים והיופי הנקי. ביתה האמיתי היה רחוק יותר מסוף התקופה הקפואה הזו, הבינה. גם חברתה. בסתרי סתרים קיננה בה האבחנה – נוגה הייתה תמימה יותר. נוגה הייתה תמימה. נוגה הייתה.

היא קמה באומץ, רוח קרבית הומה בה, ותרה אחר הבחורה הצרפתייה בחניון. גופה היה סואן מן הקרבה ההיא. בין הפנסים והיריות ראתה אותם, פיה בתוך פיו, והם חבוקים.
"היי!", צווחה סיוון.
הבחור פסק באומנותו, וסברינה התבוננה בה.
"חברתי תחזור איתי", הורתה. "אביה הזהיר אותה, שלא יתפסו אותנו זקנים מוזרים. אתה מבין? בתו יקרה". אחר בחנה את חברתה.
זו צחקה, יפה וקהת היגיון, ויצאה מרכבו.
"ביי, אבא!", נופפה במתיקות, והן ברחו, מתרחקות מהבחור ההמום.
סברינה ירקה ברחבה הפתוחה, וחיבקה את סיוון. "היית מצוינת!", קראה.
סיוון ריחפה. החיבוק מחק את תבונתה. בזמן ההוא, רק סברינה והיא היו ביקום. נגינות חיים קפאו בתוך הקרח, ורק הן נותרו באזור הקר.
"גם את!", היא אמרה.

בחזרתן, פונות בין נתיבים בורקים, תיארה סברינה את הבחור מהרחבה. "מה יהיה? הוא יבוא בקרוב!", קראה.
"איך הוא נראה, הבחור הזה?", ביררה סיוון.
סברינה יצרה חיוך זומם. "הוא גבוה ויפה תואר… ומפורסם".
"באמת?".
חברתה הנהנה.
"מי זה?", היא תהתה.
"פייר".
"פייר?! את יוצאת עם פייר?!", קראה סיוון, החיים קורסים תחתיה.
"אז מה? הוא חמוד!".
"את נוראית", הייתה תגובתה חסרת ההומור, אך חברתה הסירה זאת בצחוקה הנקי.
"קורה".
הן ניתקו זו מזו בפתח הבית.

ימים ריקים באו, ואחריהם, בסוף יום קריר, יצא פייר מן החנות, ונסגר בביתו.
"באתי, מתוקים! היום נבקר את אבא!", הוא קרא בחביבות.
"באמת? איזה יופי!", צייץ רמי.
"אז תתארגן, ונצא", הגיב פייר. "את באה, סיווני?", תהה.
האוויר נותר קפוא.
"בוא, רמי, נצא. אחותך ברוגז", תיאר בנחת.
"אל תקרא לי 'סיווני'!", היא התקרבה מאחוריהם, והם יצאו וביקרו את אביה.

בבואם, הראתה האחות החביבה את הנתיב הראוי. הם סיירו בין קירות צחורים, ופנו. אז, מצאו את החדר וניצבו בפתחו – בחור גבוה, בת יראה ובן תמים אף יותר מנוגה.
"אני", פתחה סיוון את הביקור.
רמי ופייר נותרו בחוץ. "בוא. נסתובב פה, בינתיים", אמר הבוגר יותר, והוותרן נמוג בחברתו.
היא התקרבה, מהוססת ונבוכה, ואז, ראתה אותו.
חבורות רבות ייפו את גופו, ופניו נראו חסרי אנרגיה, פני קרח זך, הבוהקים בחיוורונם היפה. ניחוחות רפואיים ריחפו סביב, רחוקים מריח הניצחון והימים המתוקים.
"היי, יקירתי, מה קרה?", הוא תהה.
"הייתה תאונה", הסבירה בתו. "נותחת".
"באמת?", נאנח, והתרומם במאמץ.
"באמת. היית במצב בינוני. זה היה נורא. רמי דאג, ו… גם אני".
אביה צחק ברוך. "רמי היקר… איפה הוא?".
"אנחנו גרים עם פייר, בינתיים", תיארה סיוון, יוצרת בו נחת.
"אה, פייר. איזה חבר נהדר! ואיך קרתה התאונה?", תמה ביגון, אך אז באה הרופאה הנרגנת.
"מה מצבך?", סרקה את התיק הרפואי, והתבוננה בו. "תרים את היד, תמצמץ", היא בחנה את ראייתו תחת זוהר הפנס. "איך הגפיים? יופי, מצוין. חוץ מחבורות ברחבי גופך ופגיעה חמורה בירך ובארובת העין, מצבך תקין, פחות או יותר".
"והרגליים", הוסיף באימה, "הן… הן לא זזות!".
היא קראה את החומר בתיקו. "המתן!", יצאה בקור רוח.
"מה קורה?", תהה הגבר הירא.
"היא מבררת עם רופא אחר. יהיה בסדר. בקרוב תבריא, ונחזור הביתה", ניחמה אותו בתו.
הרופאה הנרגנת חזרה ונאנחה. "זהו תיקך הרפואי בגרסתו האחרונה", הציגה, פניה הרציניים יוצרים בו ספק נורא. היא הסבירה בצרפתית רפואית, נמהרת, אחר הביעה תנחומים, והתרחקה.
אביה יבב בחוסר תקווה, סימני התאונה נגררים סביב פניו.
"מה? מה היא אמרה?", קראה סיוון.
"זה יהיה קבוע".

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il