דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
16/05/2019
אני ישראלי בן עשרים ותשע, דוקטורנט בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטה בגרמניה, ואני עומד לפרסם ספור אירוטי.
אני חסר-דמיון (תכונה חשובה להיסטוריון), ואין לי נטייה לשחזר מילולית להנאתם של אחרים את מה שאני עושה עם מי-שזה-לא-יהיה במיטה, או בכל מקום אחר, (אם כי לא מפריע לי קהל בזמן שזה מתרחש). אז למה אני רוצה לפרסם ספור אירוטי? שאלה טובה. כי מצאתי מסמך.
לפני שאני מסביר את עצמי טוב יותר, כמה מילים על עצמי. (זה יהיה קצת יותר מ"כמה מילים". אני די אקסהיביציוניסט וכאמור אוהב קהל… ).
נולדתי וגדלתי בירושלים. ארבעת ההורים של ההורים שלי הגיעו ארצה עם הוריהם כילדים. אלה של אימא שלי מאוסטריה ומגרמניה, לפני מלחמת העולם השניה, ואלה של אבי שניהם מתימן, מיד אחרי פרוץ המדינה. אבא ואימא של אימא שלי גרו בירושלים סמוך מאד לבית הורי. למרות שלמעשה חיו כמעט משך כל חייהם בארץ, הם התעקשו לדבר ביניהם, עם בתם (אימי), ובהמשך גם איתי, רק בגרמנית. הם היו מאד מעורבים בחיי היום-יום שלי. סבתי נפטרה בביתה לפני שנתיים, בת מעל מתשעים. סבי נפטר כשהייתי בצבא. הסבים מצד אבא, וגם כל הדודים, הדודות, וצאצאיהם, גרו במושב בשפלה בו אבי נולד, או בקרבתו. לא כל כך אהבתי את הביקורים שלי שם. התייחסו אלי יפה אבל הרגשתי שונה מבני הדודים שלי, וכאב לי לראות עד כמה הקשר של סבא וסבתא עם בני-בניהם ובנותיהם שלא בחרו לעצמם חיים כל כך שונים משלהם כפי שעשה אבי, היה הרבה יותר חם וספונטאני מיחסם איתי. אני לא מאשים אותם אבל לא אהבתי את זה.
מה לזה ולפרסום ספור אירוטי? רגע, סבלנות.
שני הורי מורים באוניברסיטה העברית. אני בטוח שלא עלה בדעתם אף פעם שאני אבחר לעצמי עסוק אחר בחיים מאשר קריירה אקדמאית, אבל בפעם הראשונה שחשבתי על העתיד, בגיל שש עשרה, החלטתי שאצטרף ל"קרקס השמש" כאקרובט. בשנתיים האחרונות של התיכון הרגתי את עצמי יום יום באימונים שהיו אמורים להכין אותי לזה. אחרי התיכון התגייסתי. צה"ל לא התרשם לא מהשרירים שפיתחתי וטיפחתי בכל כך הרבה עמל ולא מהיכולת האקרובטית שלי והעדיף להשתמש במוח שלי. ארבע שנות שרות (נפלתי בפח) השכיחו ממני את הקרקס וכשהשתחררתי התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה.
למה היסטוריה?
קודם כל, כי זה לא היה שטח ההתמחות לא של אבי ולא של אימי. ושנית, מורה להיסטוריה אינטליגנטי בתיכון הצליח לחבב עלי את השעורים שלו. לא חשבתי יותר רחוק והורי לא התערבו.
אני לא יודע עד כמה זה שייך לעצם העניין אבל אני לא אוהב להסתיר את זה. אני הומו. תמיד ידעתי שנשים לא מעניינות אותי וששום דבר לא מגרה אותי יותר מתחת זכרי, אבל רק בצבא התחלתי לקיים יחסי מין. (בפעם הראשונה, בחופשה, עם בחור ערבי מנצרת שעבד כאח ב"הדסה". לפני זה רק התמזמזתי פעם אחת עם מישהו בגינה ציבורית בתל-אביב. פתאום שמענו צעדים והוא ברח. אחרי שהצעדים התרחקו גמרתי לבד את מה שהוא התחיל, אבל תפשתי את הפרינציפ). אחרי שגיליתי עד כמה זה טוב, שמחתי להיווכח שקל לי מאד למצוא מספר מספק של פרטנרים מבלי לטרוח יותר מדי, ובשלב הבא הבנתי שאני מת לבן זוג שיהיה רק שלי, אבל אי-היכולת שלי להתגבר על הפיתוי לתקוע את הזין שלי בחור חדש בכל פעם שזה מזדמן גורמת לי למצוא את עצמי שוב ושוב לבד. לא שיתפתי את הורי בכל זה, אבל לא הפסקתי להתדיין עם עצמי על איך ומתי להתחלק איתם במה שעובר עלי. עד שבסצנה טיפוסית של "חזרה הביתה מוקדם מהצפוי" הם מצאו אותי בשבת לפני הצהריים אוכל ארוחת בוקר מאוחרת, ערום, עם גבר יותר קרוב לגילם מאשר לגילי, ערום גם הוא. יכולתי לצפות מראש את הדיסקרטיות, אבל לא את הספיד. תוך שניות הם היו בחדר השינה שלהם, מאחורי דלת סגורה. הגבר נראה משועשע. הוא לא הזדרז, גמר את הקפה שלו, קם, התלבש, בקש את מספר הטלפון שלי ולפני שיצא אמר לי שאותו תפסו כשהיה יותר צעיר ממני, ממש על חם, והוא בא ממשפחה חרדית… כך שלא הייתה שיחת-נפש עם הורי על ההומוסקסואליות שלי. זה היה יותר דומה להתערבות כירורגית: כואב, מהיר, ויעיל. לאבא שלי היה יותר קשה להסתגל. הכרתי הומו ממוצא תימני שאמר לי שלתימנים יש בעיה קשה עם הנושא הזה. בכל אופן, בשנים האחרונות שגרתי בבית הבאתי בני-זוג הביתה בלילות בלי בעיות.
סיימתי תואר ראשון ומסטר בירושלים, וכמו כולם פניתי לכמה אוניברסיטאות בארצות הברית, ולשתיים שלוש באירופה ליתר בטחון, בחיפוש אחר מקום (ומילגה) לדוקטורט. קבלתי הצעה מתקבלת על הדעת מאוניברסיטה לא מהליגה הראשונה בארה"ב, והצעה פחות נדיבה כספית, אבל מלווה במכתב אישי חם ומעניין, מפרופסור ידוע בפקולטה מכובדת להיסטוריה בעיר קטנה בגרמניה. אז החלטתי שהגיע הזמן שזה שהילדים היו לועגים לי כשהיו שומעים אותי מדבר גרמנית עם סבא כשבא לקחת אותי מבית-הספר ושיש לי דרכון אירופאי ישתלם בסופו של דבר, ובאתי לכאן. (בבית הספר קראו לי "ייקה", די הזוי בהתחשב בשער השחור המתולתל והעור השחום שלי. שנאתי את הכינוי הזה. בהתחלה נלחמתי בו; הלכתי מכות עם חצי בית ספר, אבל בסוף התרגלתי. בצבא קראו לי "כושי". לי זה נשמע כמחמאה. מאז שסיפרתי את זה לחבר שלי כאן הוא קורא לי רק כך).
"כאן" זה חור. עיר גרמנית קטנה. אמנם אוניברסיטאית, אבל מתה. אם אתה לא אוהב לשתות בירה (ואני לא) אז אין לך מה לחפש כאן בשעות הערב (וכאן כבר אחרי הצהריים נחשב לערב, במיוחד בחורף). אבל אחרי שהתגברתי על הקשיים הראשוניים, בעקר הבדידות וההתמודדות עם קריאה וכתיבה בגרמנית, שתי יכולות בהן לא הייתי מאומן מספיק, טוב לי כאן. עבודת הדוקטורט שלי מלהיבה, ויש לי חבר. קריסטופר. קריסטופר הוא לבקן, וענק. מטר ותשעים ושמונה סנטימטרים של גוף חזק ושופע. הוא נולד עם שער ועור כמעט שקופים, הם הפכו מעט יותר כהים כשגדל, אבל עדיין שם התואר המתאים להם הוא לבן חיוור. (זה קצת צחוק הגורל שבן הזוג הסופי שלי הוא יותר לבן מלבן. הייתה תקופה בארץ שמה שיותר שחור היה יותר טוב עבורי. עברתי מאתיופי לערבי, לכושי, למרוקאי וחוזר חלילה… לז'אן בטיסט, סטודנט מקונגו שדפקתי משך שנת למודים שלמה, היה הזין הכי גדול שראיתי בחיי. אני לא אגיד כמה גדול כי ממילא אף אחד לא מאמין לי). הורי הכירו את קריסטופר בקיץ שעבר, כשבאו לבקר. אימא שלי אמרה שהוא "מאד צעיר", שפרושו "צעיר מדי". אבא שלי שמר על מרחק זהיר ממנו ובסוף הביקור אמר שהוא לא יכול להביע דעה עליו כי הוא לא מכיר אותו מספיק טוב. הורים זה לא דבר קל… המין עם קריסטופר מצוין, והוא טוען שהוא מקבל את זה שאני לא בנוי למונוגמיה ושהוא מוכן ליחסים אקסקלוסיביים רק מצידו. אף אחד לא אמר לי את זה קודם. אני מזיין מהצד אבל מקפיד שזה לא יפגע בו או ביחסים ביננו. יתכן שגם הוא בוגד בי, אבל אם זה נכון, הוא עושה את זה באופן שאני לא מרגיש בזה. מפעם לפעם מתעורר בי איזה צל של חשד ואז הוא חוטף. כשאנחנו מגיעים לבית של אימא שלו לארוחת ערב (הוריו גרושים ואין לו למעשה קשר עם אביו), ואימו רואה, לדוגמא, שיש לו פנס בעין, היא שואלת אותו מה הוא עשה בכדי שיגיע לו שארביץ לו. היא לא באמת רוצה לדעת אבל היא רוצה שאבין שהיא לא זוקפת את זה לחובתי. ואני מעריך את זה. אני משיב לה טובה תחת טובה, למשל, כשהבן שלה שואל אחרי הארוחה מתי היא כבר תלמד סוף סוף לבשל באופן מתקבל על הדעת, ואני אומר שדווקא נהניתי מהאוכל, שכך בדיוק סבתא שלי בישלה, (מה שדי נכון…). האפיזודיות של חשדות מצידי, עונש פיסי, והתפייסות, חוזרות על עצמן כל שניים שלשה חדשים ובעצם עושות לנו טוב בסופו של דבר. טוב להצית מפעם לפעם באופן מבוקר את הנטיות הסדו-מזוכיסטיות שבדרך כלל קריסטופר ואני מקפידים לשמור על אש מאד קטנה.
והספור האירוטי?
ב-1955, כשכוחות הכבוש של ארה"ב, בריטניה וצרפת העבירו את השלטון לממשלה הדמוקרטית הטריה של גרמניה המערבית, הם מסרו לשלטונות הגרמניים כמויות עצומות של מסמכים, בחלקם אישיים, שהוחרמו אחרי המלחמה. רק חלק מהמסמכים עבר יותר ממיון שטחי בזמנו. שלטונות גרמניה המערבית החליטו לחלק את החומר בין הפקולטות להיסטוריה של האוניברסיטאות הגרמניות. אחרי שמחקרים רבים התבססו על חומר זה, עם הזמן העניין בו פחת והמסמכים תויקו, נגנזו והעלו אבק.
לצורך עבודת הדוקטורט שלי אני מבלה שעות רבות בארכיון של הפקולטה בחיפוש אחר חומר שיכול לשפוך אור נוסף על הנושא אותו אני חוקר, ולא פסחתי גם על מסמכים אלה. המדבקה על השער של תיק קרטון סטנדרטי שלא נראה אחרת מהרבה אחרים משכה את תשומת ליבי. תוכן התיק הוגדר כתעתיק של חלקים מיומנו האישי של איש גסטפו שהופרדו מחלקיו האחרים של היומן כיוון שהוגדרו כחסרי ענין מבחינה משפטית. על המדבקה נרשמו גם שמו של האיש, דרגתו בגסטפו ותאריך הלידה שלו, ב- 1904. בתיק היו תשעים ושבע עמודים, עותקים בנייר קופי של טקסט שהודפס במכונת כתיבה.
זה הרגע המתאים להזהיר את מי שסיפורו של איש גסטפו על חייו בכלל ועל יחסי המין הסוטים שלו בפרט עלול לפגוע ברגשותיו: עדיף שלא תמשיך לקרוא.
פתחתי את התיק והעברתי מבט חטוף על אחד העמודים, באקראי. המילים הראשונות שמוחי קלט היו "עם הפנים לקיר עם תחת חשוף". עיני רצו לתחילת העמוד. מתחת לתאריך, לקראת סוף חודש אוקטובר 1941, קראתי תיאור של יחסי מין בכפיה בין שני גברים. הכותב היה אחד מהם. הכופה. דפדוף מהיר בשאר הדפים הוכיח לי שהתוכן רצוף בהתייחסויות ליחסי מין, המתוארים באופן גלוי, גובל בבוטה, ולעתים קרובות מאוד בפרוטרוט או אפילו בקפדנות. לא הנחתי את התיק מידי עד שקראתי את כל תשעים ושבע העמודים. הם היוו תיעוד של חיי היום-יום של בעל היומן בברלין, משך כמעט משנתיים החל מקיץ 1940. באוקטובר 1940 מאורע בלתי צפוי שינה את חייו. בהמשך, בין הטקסטים מה"הווה", כלומר רשימות העוסקות במאורעות שהיו עכשוויים בזמן הכתיבה, החלו להופיע כאלה שעניינן עברו של הכותב, כילד בפרבר של עיר לא גדולה באזור המזרחי של גרמניה, כנער, כמתבגר וכגבר צעיר. כשסיימתי לקרוא דאגתי שהתיק לא ייפול לידיו של איש מלבדי ועזבתי את הארכיון נסער ומגורה.
שום פרט המופיע בחלקי היומן שהגיעו לידי לא מאפשר להבין מי העתיק דפים אלה מהיומן המקורי ולאיזה מטרה. גם אין דרך לדעת מה היה תכנם של חלקי היומן שלא נכללו בתיק, שכנראה כן נחשבו כ"בעלי ענין מבחינה משפטית". עלה בדעתי שאולי בתמורה לשתוף פעולה בתהליכים המשפטיים נגדו (ואולי גם נגד אחרים) אחרי המלחמה, קטעי היומן שעסקו בחייו הפרטיים של הכותב נגנזו, אבל אני לא בטוח איזה מידה של סבירות, אם בכלל, ניתן להעניק להשערה זאת.
לא נראה לי שהטקסט הראשון בדפים בתיק הקרטון, מסוף חודש אוגוסט 1940, הוא זה שפתח את היומן המקורי, ואין לדעת אם המשפטים האחרונים, מאביב 1942, הם אמנם האחרונים. אין לי תשובה לשאלה מה הייתה מטרתו של הכותב בכתיבת היומן. אולי פשוט הרגיש צורך לדבר עם עצמו על עצמו ועל חייו.
קטעי היומן שנפלו לידי הם הבסיס לספור שאני עומד לפרסם. לא מדובר בתרגום לעברית של כל החומר בתיק. ריכזתי, צמצמתי וערכתי את הרשימות המקוריות בכדי להתאים אותן לקריאה שוטפת. השמטתי קטעים לא מובנים או לא רלוונטיים, הרהורים שחוזרים על עצמם, והרבה פרטים שלדעתי לא תורמים לתמונה הכללית. כללתי את עיקר החומר בעל אופי מיני, את אותם הפרטים שלדעתי עוזרים להבין את אישיותו של הכותב, והערות המשקפות את התקופה בה התרחשו הדברים. קטעים ארוכים בספור הם סכומים או ציטוטים של תיאורים ביוגרפיים העוסקים בשנים קודמות בחייו של תומס. הם לא מופיעים בסיפור בסדר המקורי: סידרתי אותם באופן כרונולוגי ושילבתי אותם בין הטקסטים מה"הווה" במטרה ליצור שווי משקל בין המאורעות האקטואליים בזמנם, ואלה מהעבר.
למרות שהפרטים האישיים וקורותיו של הגבר אותם אני עומד לפרסם נלקחו ממסמך השייך לארכיון ציבורי הפתוח בפני כל מי שמצויד בתעודת חוקר ולפיכך איני רואה עצמי כפולש לחייו הפרטיים, החלטתי לא לחשוף את זהותו. תומס שטיינהרט, השם בו אשתמש, הוא לא שמו האמיתי. בחרתי בו בגלל דמיונו הפונטי לשם המקורי. עם זאת, אוותר על ההצהרה המקובלת המכריזה ש"כל דמיון לאנשים או למאורעות אמיתיים הוא מקרי בלבד".
קריסטופר דרש ממני שאציין בפרוש בהקדמה שהוא קרא את החומר, מצא אותו מעניין והסכים לעזור לי בעריכה, אבל הדקדקנות שלי ונטייתי להתייעץ אבל לעשות בסופו של דבר מה שמראש חשבתי לעשות, עייפו אותו, כך שאני האחראי היחיד לתוצאה הסופית. נשאיר את זה ככה. אני לא אכנס איתו כאן לווכוח…
מי היה תומס שטיינהרט?
בדפים המונחים לפני שפע פרטים על עברו ועל חייו של תומס. בגיל עשרים הוא הצטרף לאס-אה. בשנת 1925, כשהגיע לבגרות, ביטל את חברותו באס-אה והפך לחבר במפלגה הנאצית אחרי יסודה מחדש. הוא זיהה, כבחוש ששי, את המפלגה ככר מבטיח להתגשמות שאיפותיו האישיות, אבל לא מדובר בבחירה אופורטוניסטית בלבד. אמנם לא היו לו דעות פוליטיות מגובשות, אבל דרך חשיבתו הייתה לאומנית ומיליטריסטית והוא נמשך לאלימות. הוא עבד עבור המפלגה משנת 1928, התגייס לאס-אס ב- 1932, ובזמן כתיבת היומן היה קצין בגסטפו והתגורר בברלין. עבודתו כראש "תת-תת מחלקה" הייתה משרדית, ובעלת אופי משטרתי. היא העניקה לו סמכות וכוח בהם השתמש באופן שרירותי. רמת השליטה שלו בשפה הגרמנית, יכולת הבטוי, אוצר המילים ועולם הדימויים שלו כפי שהם מתבטאים ביומן, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שהיה בוגר שש שנות למוד בלבד, מעידים לדעתי על רמת משכל מעל הממוצע. לא מוזכר עניין אינטלקטואלי מכל סוג שהוא וסלידתו המוצהרת משירה לא מעידה בהכרח על עניין בסוג כלשהו של פרוזה. הוא היה נשוי ואב לבת, נשואיו התערערו, ובאו לידי סיום חדשים ספורים אחרי תחילת הכתובים שהגיעו לידי. יש מעט התיחסויות לפעילות חברתית. בעל היומן מעיד על עצמו שהוא בעל הון שנרכש באמצעים לא קונבנציונאליים משך שנים, אבל סגנון החיים שלו אינו בזבזני או ראוותני. "הירגלתי את עצמי להתייחס להון שצברתי כאל פקדון עליו עלי לשמור בשלמותו". "קל לחיות בצניעות בידיעה שאתה יכול להרשות לעצמך כמעט כל דבר שאתה עשוי לחפוץ בו". הוא תושב ברלין משנת 1932. בנוסף לדירה ברובע קרויצברג בה גרו אשתו פרידה ובתו, שם הצטרף אליהן בסופי-השבוע עד שנפרד מאישתו, עמדה לרשותו "דירת רווקים", עליית גג בת חדר אחד במרחק הליכה ממקום עבודתו, בה גר למעשה באופן קבוע ובה התנהל הפן הסודי של חייו. בדרך אגב הוא מזכיר שדירה זאת נמסרה לידיו בתחילת 1939, אחרי שבעליה היהודיים אולץ לפנות אותה. לא מופיעות הערות המתייחסות ישירות למראהו החיצוני של הכותב, פרט לכך שהיה כהה עור, עיניים ושער, ובעליו של איבר מין בעל מימדים מעל לממוצע. גופו היה שעיר, והיה מי שמצא אותו מכוער. הוא התאמן באיגרוף ובהרמת משקולות באופן סדיר מאז שהיה בגיל העשרה.
מלחמת העולם השניה פרצה כמעט בדיוק שנה לפני תאריך הטקסט הפותח את הכתובים שהגיעו לידי. אבני דרך מסויימות בהתנהלותה מכאן והלאה והשפעתה על חיי היום יום שזורות בספור האישי ביומן. הקיצוב, ההאפלה וההתקפות האוויריות שאפיינו את החיים בברלין בתקופה בה תומס כתב את יומנו מוזכרים בראש ובראשונה בהקשר לחייו הפרטיים. מקורות היסטוריים מציינים שלפצצות הראשונות שהוטלו על ליבו של הרייך, אלה המוזכרות ביומן, הייתה השפעה קשה על הלך הרוח של תושבי ברלין. תומס לא משדר זעזוע כבד מתוצאות ההפצצות, וביותר מהזדמנות אחת מצהיר שביטחונו בניצחון מלא. "האנגלים רגילים לקחת את כל מה שהם רוצים, אבל הרייך הוא לא מצריים או הודו…". יותר מאוחר, כשהתקדמות הוורמאכט בחזית המזרחית איבדה את תנופתה הראשונית, הוא סומך על חולשתם הפסיכולוגית של הסלאביים שלדעתו, בניגוד לחיילים של הצבא הנאצי, "לא יאחרו לאבד את נכונותם לסכן את חייהם בקרב ואת נחישותם להגן על עמדותיהם עד החייל האחרון, המנוגדים לטבעם".
למרות שבתקופה בה נכתב היומן כבר הושלמה דחיקתם של יהודי ברלין לשולי החברה הגרמנית, הם סומנו, נושלו מזכויותיהם ומנכסיהם, קובצו בתנאים קשים בבתי-דירות צפופים ליהודים בלבד, והחל גירושם ל"ישוב מחדש" במזרח, אין שום התייחסות ישירה לגורלם בדפים שבידי.
קטעי היומן משקפים גבר סדיסט, חסר מצפון וקר רגש, (הוא עצמו כותב על, למשל, "גברים כמוני, שרגשי אשם וחמלה לא מסבכים להם את החיים"), יצרי, אנליטי, תחרותי ומרוצה מעצמו ומחייו. הוא מייחס לעצמו "דחף בריא להפיק מהחיים את מירב ההנאה והסיפוק", לא מאמין בגורל ולא בהשגחה עליונה, וזוקף את חייו הטובים לזכותו. הוא גאה ביכולת שאפשרה לו לכבוש לעצמו מקום בצמרת, ובז לאלה שלא הצליחו להגיע לעמדה דומה. "הגעתי לאן שאף אחד מחמומי המוח איתם התחלתי את הדרך לא הגיע". הוא אמנם מזכיר לעיתים קרובות חבר מבוגר בעל קשרים בחוגי הממשל העליונים בברלין, הרמן, שתמך בו בתחילת דרכו המקצועית ויתכן שהמשיך לסוכך עליו מאחורי הקלעים גם בזמן כתיבת היומן, אבל קשה להניח שהיה מסוגל להתמודד בהצלחה במציאות המורכבת של האדמיניסטרציה הנאצית אם לא היו לו הכשורים המתאימים. לעדותו, ביצע תמיד את המוטל עליו לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו. הוא מצטט את אחת ההערכות השנתיות שלו, המתארת אותו כ"קר-רוח, דייקן, אחראי, נאמן ונחוש, בעל יוזמה, אינטליגנציה, ויכולת ארגון ופקוד", תכונות שגרמו לכך שהתקדם בסולם התפקידים והדרגות.
הטקסטים המתייחסים לחיי המין שלו עוסקים באופן בלעדי במין עם גברים או נערים. מתוארים יחסי-מין בעלי אופי שונה, ויש תאורים מסוגים שונים. לצד טקסטים ארוכים ועשירים בפרטים מופיעים תאורים קצרים יותר, ומספר לא קטן של הערות לקוניות. בין האחרונות בולטות אלה העוסקות במין סדיסטי חד פעמי, או חוזר רק משך תקופה לא ארוכה, עם בני זוג שזהותם לא מצויינת. למשל: (ביום 17.9.1940) "הוא היה לא גבוה, אבל בנוי היטב. שערו הפרוע העניק לו מראה שובב מושך. היכתי אותו, דפקתי אותו, גרשתי אותו מהבית שלי עם בעיטת מגף טובה בתחת, ופניתי בראש צלול לענייני", או (בתאריך 21.10.1940): "…בן 22, גבוה, רחב-חזה וצר-מתניים. הבכי שלו ועיניו המסונוורות מבהלה הדליקו אותי. קרעתי לו את התחת. בקושי עמד כשהרשיתי לו ללכת. יחזור בשבת". ארבעה ימים מאוחר יותר, בשבת, תומס פחות מרוצה: "פחות או יותר מספק. בקושי ציון עובר". בחודש פברואר 1941 הוא מסביר שבקוריו בבית המרקחת (אחזור לכך בהמשך) נעשו פחות תכופים, כי מדי ערב מתייצב בביתו גבר שדואג לפורקנו. באחד הימים של אותו חודש הוא כתב שהיו לו שני מבקרים, שני גברים שונים, בשעות שונות, בלילה הקודם. על אף אחד מגברים אלה אין פרטים.
מקרה מסקרן לדעתי הוא הבא: בין התאריכים 11 בדצמבר 1940 ו- 30 ביולי 1941 מופיעים ביומן שש-עשרה פעמים המשפט "דפקתי את הלמוט", או שווה משמעות לו, או רק השם "הלמוט". אין שום פרט על זהותו של הלמוט או על מערכת היחסים ביניהם. כשלשה חדשים אחרי ששמו של הלמוט מופיע בפעם האחרונה בהקשר הנ"ל, הערה קצרה אומרת: "אחרי שמונה שנות נשואים הלגה מתגרשת מהלמוט". הלגה הייתה אחות אשתו של תומס. האם הלמוט שהוזכר קודם היה גיסו של תומס? ברור שאין כל חשיבות ממשית לשחזור כל פרט בהיסטוריה המינית של קצין הגסטפו תומס שטיינהרט, אבל היסטוריונים אוהבים רכילות…
בדפים שברשותי אין הגדרה מפורשת של תפקידו ועסוקו של תומס בגסטפו. יתכן שמידע ישיר על מהות עבודתו נמצאו באותם חלקים של היומן שלא הגיעו לידי. אבל התייחסויות עקיפות לנושא זה הפזורות לאורכם של הדפים שקראתי, והכרה מסויימת של דרך פעולתו וסמכויותיו של הגסטפו, מאפשרות להסיק מספר מסקנות.
הגסטפו היה חלק ממשטרת הבטחון ופעל כמשטרה פוליטית.
מקום עבודתו של תומס לא היה המפקדה הארצית של הגסטפו, ברחוב הנסיך אלברכט. משרדו שכן בבנין מפקדת המשטרה בכיכר אלכסנדר, שבתקופה בה מדובר שימש ככלא-מעבר לחשודים.
להבנתי, לטיפולו של תומס הגיעו אנשים שנעצרו על ידי "משטרת הסדר" במסגרת עבודת השטור הרגילה אך התעורר חשד שהיו מעורבים בפשיעה פוליטית, וכן אנשים שנעצרו כחשודים בפעילות עוינת כלשהי על סמך דווחים של פקחים שכונתיים או משתפי פעולה מכל סוג אחר או, במקרים רבים, בעקבות הלשנות של אזרחים מהשורה. לרשותו עמדו חדרי החקירה של בנין המשטרה. בדרך כלל, החקירות בבנין בכיכר אלכסנדר לא התחילו באלימות, אלא בשאלות שחזרו על עצמן משך שעות, מדי יום, לפעמים משך שבועות או חדשים. לפי שיקול דעתו של החוקר, בשלב מסוים נעשה שימוש גם באמצעי לחץ מתונים יחסית, או בשיטות חקירה ברוטאליות יותר כמו הכאה במקל, אלה, או שוט, תליה, צריבה, הטבעת הראש במיכל מים, פיתול ומעיכת אשכים, הזרמת זרם חשמלי באיברי הגוף הרגישים… או כל תהליך אחר.
כאיש גסטפו, תומס לא היה כפוף למסגרת החוק. גם ללא ראיות לעבירה חמורה כלשהי ובלי שום כפיפות להליך חוקי הייתה לו יד חפשית לעצור חשודים, לכלוא אותם ולחקור אותם בכל אופן שיבחר, בלי הגבלת זמן. האומללים שנפלו לידיו יכלו להיות מבודדים בצינוק, או להיות מאוכסנים באחד מתאי-המעצר של הבנין בתנאי צפיפות ותזונה תת-אנושיים ימים, שבועות או חודשים. בהמשך הם יכלו להישלח על ידו לבנין הגסטפו ברחוב הנסיך אלברכט 8 בו ציפו להם חוקרים מומחים לעינויים מצוידים במכשירים המתאימים, או להיכלא בבית-סוהר, במחנה 'חנוך מחדש', או במחנה רכוז עם עבודת פרך, למשך הזמן שיפסוק להם או ללא הגבלת זמן. או להשלח על ידו לחופשי.
תומס עצמו מעיד בטבעיות ובפשטות שהשימוש באלימות היא חלק מהשגרה שלו, לא רק במסגרת מלוי תפקידו אלא גם כנטייה מינית. מאז שגילה את הקסם הטמון בהם עבורו, הוא נמשך ליחסי מין סדיסטיים.
עבודתו מביאה אותו למגע עם גברים ונערים המגיעים לחקירה או אפילו לברור בלבד למשרדו, ושגורלם תלוי בהחלטותיו. מצבם כנחקרים על ידי גוף משטרתי הידוע בברוטליות שלו מערער את תחושת הבטחון שלהם. מול החוקר חמור הסבר המכריז בגלוי שהחוק מאפשר לו לעשות בהם כרצונו הם מרגישים אנונימיים, קטנים, וחסרי אונים. "לרוב האנשים אין תכונות של גבורים או קדושים-מעונים, הם חלשים, רגישים, פגיעים ושבירים, ובכדי להימנע מהרע מכל ולחזור לחייהם המשעממים הם מוכנים להקריב את כבודם האישי, וגם הרבה מעבר לו". מעוררים אותו מינית גברים צעירים שגופם שרירי, חזק, ומשדר עצמה. במקרים בהם, לדבריו, "החשק שלי גדול יותר מחומרת ההאשמה", הוא מציע להם עסקה: להיכנע לכל דרישותיו תמורת ההבטחה לא להמשיך בפעילות המשטרתית נגדם. ברוב המקרים ההכרה בכוח חסר הגבולות שתפקידו מעניק לו גורמת לקורבנותיו להסכים לתנאיו. אם יש צורך בכך, הוא משתמש באמצעים נוספים העומדים לרשותו בכדי לשכנע אותם. מעצר ליממה או שתיים במרתף הבניין מבהיר לדבריו כמעט תמיד למי שזקוק להסבר נוסף את "מצב העניינים האמיתי", וגורם לו לוותר על כל התנגדות. אם ניתן אמון להכרזותיו, הוא לא עשה שימוש בכוח פיסי ישיר בכדי לכפות על קרבנותיו להתמסר לו. הוא לא היה מעוניין ב"שברי-כלי" המוכנים לכל אחרי שעונו. "מושכים אותי גברים הנכנעים לסמכותי ולמה שאני מייצג מבלי שאצטרך להשתמש בכוח". ברור שמה שהוא מתאר כ "כניעה לסמכותו", למעשה אינו אלה הסכמה המוכתבת על ידי פחד ותחושת חוסר ברירה.
"אריות, לאופרדים וכלבי-בר צדים בדרכם שלהם. אני צד בדרכי שלי".
דחפיו האירוטיים שזורים בצורך להביס, לשלוט, לדכא ולנצל; יחסי המין שלו מלווים בגרימת כאב. בהזדמנות מסוימת הוא מסביר בטון אדמיניסטרטיבי: "…אני משתמש בשני סרגלי מתכת שונים. אחד הוא סרגל רגיל, באורך 33.5 ס"מ וברוחב 2.5 ס"מ, השני הוא מסוג פחות נפוץ, ארוך יותר (47 ס"מ), צר יותר (1.8ס"מ), ודק יותר. בראשון אני חובט ובשני אני מצליף. על הגב והפנים, למשל, אני מעדיף את השני; על הירכיים וכפות הרגליים, את הראשון. על התחת לכל אחד מהם יתרונות משלו, אבל האפקט הכי מוצלח הוא של שמוש מדוייק בשניהם."
הכוח לשעבד גברים, לאלץ אותם לעשות, ולהניח לו לעשות בהם, כרצונו בנגוד לרצונם, הוא המרכיב העיקרי בהנאה שתומס מפיק מיחסי המין הסוטים שלו. השנאה בעיניהם מגרה אותו. להתרשמותו, מעטים מקרבנותיו "הזדיינו בתחת או מצצו שמוק" לפני שנפלו לידיו. הוא לא מצפה מהם להשתתפות או להפגנת יכולת. לחזות בבטויי הכאב הגופני והמורלי שלהם זה מה שהופך עבורו את החוויה המינית לכל כך מושכת ועזה.
לדבריו, באופן עקרוני הוא לא מזיין במקום העבודה שלו. זה נוגד את האטיקה המקצועית שלו. בנוסף לדירה שלו (לדעתו השכנים שלו כבר מזמן התרגלו לצעקות שעולות ממנה, והוא מייחס את יחס הכבוד שלהם כלפיו גם למה שהם מדמיינים שמתרחש בה), שימש אותו למטרותיו האפלות גם מחסן שכור שמיקומו לא מזוהה. בכדי להבטיח את שליטתו בקורבנותיו אחרי שבחתימתו על הטופס ההכרחי לצורך זה הוא מאפשר להם לצאת מבנין המשטרה ולחזור לכאורה לחייהם, הוא מחרים את תעודת הזהות שלהם. הם נשלחים לחופשי מצויידים במיסמך המצדיק את העדרה. תוקפו של מסמך זה פג תוך שבוע, אלא אם כן הוא מחודש בחתימתו ובחותמו של תומס לשבוע נוסף, וחוזר חלילה. כך הוא מבטיח את כניעתם וזמינותם כל זמן שהוא רוצה בכך. לא מצאתי עדויות לשעבודם של קרבנות מסוג זה לתקופות ארוכות; ככל הנראה, הטרף גירה את תומס כל זמן שהיה טרי.
הוא לא חפש ליצור קשר חופשי מכפיה עם גברים המעונינים ביחסים הומוסקסואליים. יחסו אליהם תאם את עמדתם של המפלגה ושל החוק, והיה מנותק לחלוטין מההומוסקסואליות שלו עצמו. "הומוסקסואליות ראויה לגינוי, נדוי חברתי ועונש כשהיא מבזה את הגבריות. מי שבכוחו הגופני או בתוקף אישיותו וסמכותו משתלט על גופו ועל רצונו של גבר אחר ומנצל אותו לצרכיו לא מפחית מערך הגבריות, אלא מעצים אותה. הפרדיגמה של מיניות גברית אמיתית היא כיבוש ושליטה". בהומוסקסואלים מהסוג הראוי לעונש לדעתו הנופלים לידיו הוא מתעמר. הציטוט הבא הוא דוגמא לכך: "לא היה בו (מדובר בגבר בן 42, אופה במקצועו, שלחש 'הצעה מגונה' באזנו של נער בשרותים צבוריים והגיע למשרדו של תומס) שום דבר שעורר בי עניין, כך שמסרתי אותו לטיפולם של שני אחים שוטרים שאוהבים לעבוד כצוות". מדובר בשני גברים בעלי אברי מין "מפלצתיים", שלדבריו של תומס היו מאד מבוקשים בחוגים מסויימים. "בדרך כלל הם לא מספקים שרותים חינם, אבל יש להם נטייה להסתבך, הם יודעים שהם צריכים אותי, ויודעים להיות אסירי תודה". "אני בטוח בשני דברים: האיש לא יציק שוב לנערים, ושום זין אף פעם לא יספק אותו אחרי ששניים אלה יגמרו להשתמש בו".
אין במסמך שבידי אפילו רמז של תשובה לשאלה הבלתי נמנעת: איך תתכן בגרמניה הנאצית, בה נחשבה ההומוסקסואליות לפגיעה בחוסנם ובכבודם של האומה ושל הגזע הארי והוחמר בה החוק האוסר על קיום יחסי מין בין גברים, ובה מסך "רשות הפרט" לא הבטיח שום הגנה, פעילות מינית הומוסקסואלית כמתוארת ביומן? פרט לפעם אחת, בנסיבות יוצאות דופן, תומס לא מבטא כל חשש להחשף. יתכן שההסבר הוא באופיו של כל שלטון טוטאליטארי. משטרים דיקטאטוריאליים אינם מדינות חוק. אזרחיהם אינם שווי-זכויות. קיימים איים של חסינות בהם בעלי כוח, או אלה שהשלטון רוצה ביקרם, אינם כפופים למגבלות חוקיות כשהן, כל עוד מעשיהם לא מתנגשים עם האינטרסים של הבכירים מהם.
כוחו של תומס גרם גם לכך שאנשים יפנו אליו בבקשת עזרה. הוא מזכיר ביומן בעל צעיר ("…נראה כמרים-משקולות… פטמות כהות, עסיסיות, בגודל של מטבעות… הקולניות של בטויי הסבל שלו…") שהסתיר עבר עברייני מאשתו וממשפחתה והיה מוכן לכל בתנאי שהתיק הפלילי שלו לא יראה אור; מורה להתעמלות חובב-קטינות שהיה קרבן סחיטה והזדקק להתערבות שתשים לה סוף ("…פלחי-תחת שלצאת אתם לרחוב זאת התגרות… הוא הסכים שאעשה לו כל דבר, בתנאי שלא אכה אותו בביצים. אז קשרתי אותו, סתמתי לו את הפה, דפקתי אותו ופוצצתי לו את האשכים עם אלת-גומי"); גבר ("…קטן, שרירי וחלק, עם רמז של כרס…") שלא היה מסוגל לעמוד בתשלום החובות שלקח על עצמו בכדי לממן את התמכרותו למשחקי מזל וחפש מישהו המסוגל ומוכן לגרום לבעלי החוב שלו לוותר על המגיע להם… מצוקתם אילצה אותם לשלם את המחיר הכבד שתומס תבע.
מכר שלו, מנהל בית ספר תיכון, ביקש ממנו להגיש עזרה לאחד מתלמידיו. התלמיד, בן שמונה עשרה, עורר באופן מידי את יצריו של תומס. "ג'ינג'י קטן ומוצק, קורן בריאות וחוסן, עם זרועות ורגליים עבות וצוואר כמעט בלתי נראה לעין, עור ורוד בהיר, ומותניים צרות…". הבחור שטח בפני תומס את בעייתו. הספורט הוא כל חייו. בקשתו להמשיך את למודיו במכון הלאומי לספורט נדחתה עקב ממצא מקרי בבדיקת השתן שלו של ערכים לא נורמאליים, חסרי משמעות קלינית, באחד הפרמטרים. חוקי הקבלה לא אפשרו סטיה מהערכים הנורמאליים באף אחד מהמדדים. בבדיקות נוספות התקבלה תוצאה זהה. זיוף דו"ח בדיקת מעבדה לא היה יותר מפרט פעוט במקום העבודה של תומס, שלא היסס להבטיח לבחור שיפתור את בעייתו. הוא גם לא ראה שום סיבה לא להבהיר לו מראש את תנאי העיסקה ועשה זאת ללא כחל ושרק במונחים ברורים ונחרצים. הבעתו של הבחור שידרה אי-הבנה. תומס חזר על דבריו, והפעם לווה את המילים בתנועת יד גסה שלא השאירה מקום לספק. פניו של הבחור התאבנו. תומס צפה בהנאה בעיניו המתרחבות בהפתעה וזעזוע. עברו שניות ארוכות עד שהוא הניד את ראשו לאט, לאות הסכמה. הוא הוזהר שהוא עצמו יואשם בזיוף אם לא יכבד את חלקו בהסכם. משנגמרה הפגישה והבחור פנה ללכת תומס התענג על מראה התחת העגול שלו ועל "האופן שבו, מתחת למכנסיים, עם כל צעד קדימה של אחת מרגליו שריר העכוז הגדול הנגדי מתבלט ומתעגל אל עבר ומעל החריץ. ישבן שנוצר להדפק. להדפק חזק".
המחשבה על מה שמסתתר בין שני חצאי-עכוז אלה גירתה את תומס עד סיום יום העבודה. לעדותו, הוא אוהב את המצבים בהם, בזמן שהוא מבצע את פעילותו היומיומית, הציפיה לספוק מיני קרוב גורמת להתרגשות מבעבעת ולזיקפה כמעט בלתי ניתנת לשליטה ללוות אותו משך שעות. בבוא הרגע הוא רכן על הבחור העירום השטוח לפניו על מיטתו, ראשו כבוש במזרון ונשימותיו שטחיות ומהירות, ספג עד לרוויה את מראה הגוף השרירי מזועזע הצמרמורות ושטוף הזעה, ואז חפן בשתי ידיו את הפלחים העגולים וחשף את מחוז חפצו: "וורדרד ובתולי, קטן ונעול, כמו חור של תנוק."
תומס זיין אותו משך כל הלילה; בלתי מתחשב, מתכוון להכאיב, כל חושיו מגורים עד קצה גבול היכולת על ידי הגוף החזק, החיוני והרגיש בו עשה כרצונו. האחיזה האיתנה של דפנות המעי בזיין הנפוח שלו והחיכוך החלק והחם של הקרום הרירי המרפד אותן, מגע עור גופו הקטיפתי של הצעיר, טעמו וריחו, מראה שריריו המתכווצים ומתרפים וקול זעקות הכאב שלו, בכיו, נשימתו הקטועה ותחינותיו, (כל המונחים במשפט זה לקוחים מהכתובים) שיכרו אותו. תומס בעצמו הופתע מתיאבונו שאינו יודע שובע, מעוצמת הרצף המהיר של דפיקה פראית, שיא מסחרר, סיום עוצר-נשימה, ותשוקה המתלבה מחדש, שחזר על עצמו עד הבוקר, ומשך ארבעת הלילות הבאים. הוא כתב ביומן יום יום: תיאורי אירועי הלילה שעבר קצרים, קדחתניים ורצופים בסופרלטיביים ובסימני קריאה. אין שום התייחסות את הבחור כאל יצור אנושי, הוא מקור לגירוי ולפורקן בלבד.
עד שהבחור הותש. תוך יומיים שלשה נוספים לא ניכר בו עוד החוזק הגופני והנפשי שעוררו את תשוקתו של תומס, הוא שידר עצב וייאוש. "נעשה בלתי אפשרי להפיק מגופו כל סוג של תגובה". תומס השתמש בגוף הרפוי והאדיש שלו, אך הרגיש מרומה ומתוסכל. הוא התעקש לנסות לשחזר את האקסטזה של הלילות הראשונים, וכשנוכח סופית בכשלונו הוא פרק על הבחור את זעמו. עם שחר הוא גירש אותו מביתו עם חבורות בכל הגוף, פנסים בעיניים, אף שבור ו"רירית רקטלית משתלשלת דרך טבעת אנאלית מורחבת באופן מפלצתי", ופקד עליו לא לחזור.
בחלקו הראשון של היומן מוזכרים לעיתים קרובות ביקורים בבית-מרקחת. משמעותם סתומה בתחילה, אך מתבהרת בהמשך. אין להם שום קשר לרכישת תרופות. בכל פעם שהיה זקוק לכך, בדרך כלל אחרי שסיים את התירגול היומי במועדון הספורט אחרי יום העבודה, תומס נכנס לבית מרקחת מסוים ופנה ישירות לחדר פנימי. אם הבנתי נכון הוא עשה זאת מזה זמן. "עוזר הרוקח הקטן" (כך הוא מכנה אותו) "ממהר לסיים כל דבר שהוא עושה ומזדרז להצטרף אלי". תומס מעיד על עצמו שהוא "יודע לגרום לעצמו להיות איטי": עוברת לפחות חצי שעה עד ש"עוזר הרוקח הקטן" מצליח לגרום לו לגמור בפה שלו. תומס מתרווח בכורסא ונהנה בדרך אל השיא, ומההקלה. יחסו אל הטיפול שהוא קיבל בבית המרקחת הוא כאל הליך היגייני, נקי ויעיל, שמאפשר לו "לרוקן את הביצים שלי מבלי להצית את דמי". יש אנשים המדירים רגלם מבית המרקחת הזה כי נפוצה השמועה ש'עוזר הרוקח הקטן' הוא מלשין של הגסטפו… הכי מצחיק זה שמשך הפגישות איתי פיו לגמרי סתום…" אין הסבר בקטעי היומן העומדים לרשותנו למקורה של מערכת יחסים זאת.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il