דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
04/07/2019
"אחרי שתי שנות עבודה בעיר השדה הרגשתי שאני מוכן להתקדם הלאה וגם הממונים עלי חשבו כך. בתפקיד החדש שלי השתייכתי ליחידה שפיקחה על ניהול עניני המפלגה בסניפים בערי השדה. כל אחד מצוות היחידה היה אחראי לאזור נרחב של ערי שדה ומספר רב של סניפים. בקרנו כל אחד מהם לפחות פעם בחדשיים, כך שבילינו את רוב זמננו בנסיעות. שירת אותנו צי של מכוניות וצוות של נהגים.
"אחת מערי השדה באזור עליו הייתי אחראי הייתה זו בה עבדתי בעבר, מה שאיפשר לי לשמור על קשר הדוק ופורה עם הרמן. הוא עמד על כך שבבקורי בעיר אתארח באחוזה. בבקורי הראשון בביתו, אחרי ארוחת הערב ושיחה ארוכה לתוך הלילה, הוא ליווה אותי לחדר שהועד לי. הבחור ששכר עבורי שכב במיטה ועל שולחן הלילה חיכו שוט, מקל ואטבי-פיטמות. מאז והלאה, בכל פעם שהייתי אורחו של הרמן היה גוף שרירי חדש לשרותי. בשאר הערים המצב היה שונה לחלוטין. השהות הקצרה והזרות למקום לא היו תנאים נוחים למטרותיי, ולמרות שעמדתי הרשמית הייתה גבוהה יותר והשטח תחת אחריותי נרחב יותר, לא היה לי מגע יומיומי עם התושבים בשטח ושליטתי המעשית על חייהם הייתה חלשה יותר. רק לעיתים רחוקות צרוף מיקרים מוצלח עזר לי לסיים את היום באופן מספק.
המועמד הטבעי לשחרר אותי מהצורך לחפש אובייקט לפורקן אחרי כל יום עבודה ארוך בעיר שדה לא מוכרת היה הנהג שהוצמד אלי, אבל רק מעטים מצוות הנהגים לא היו מבוגרים מדי בכדי לעורר בי עניין, סמכותי עליהם הייתה מוגבלת, וניסיונותיי להשתלט על רצונם של אלה שרציתי בהם לעיתים קרובות לא עלו יפה. וכשהתמזל מזלי, עברו לפעמים חודשיים-שלשה עד ששרת אותי שוב אותו נהג שהתמסר לי בנסיעה קודמת. בשלב מסוים, כשצורף גבר צעיר חדש לצוות הנהגים , בחור קטן ושרירי עם פרצוף ארוך, סוסי, מצח משופע ורכסי גבות בולטים שנמשכתי לחושניות האפלה שנרמזה בעפעפיים הכבדים, בפה המעוקל ובסנטר הקשה והנחוש שלו, החלטתי לפעול בשני שלבים. בנסיעתנו המשותפת הראשונה, אחרי שגישושים ראשוניים לא גרמו לי לוותר על כוונותיי, הסברתי לו באופן כמעט גלוי את רצוני, ורמזתי שאוכל לגרום לכך שיתחרט אם יבחר שלא לשתף פעולה. כשהגיעה התגובה המידית הצפויה של סירוב פגוע חזרתי על דברי במשנה תוקף. עברו שעות עד ששברתי את התנגדותו. הוא הסכים להתמסר לי תמורת עזרה למשפחתו. אמו, אלמנתו של פועל נמל שנהרג בתאונה שהוא עצמו גרם במצב של שכרות, נותרה ללא כל מקור הכנסה, ומשפחתה מרובת-הילדים של אחותו לא נהנתה מכל עזרה ממשלתית עקב עברו הקומוניסטי של בעלה. דרשתי ממנו להוכיח את התאמתו לצרכי לפני שאתערב לסדור ענייניו. הוא היה ממושמע ובעל כוח סבל, הגיב טוב להוראות לגוון את קשת ביצועיו, ונוצר ביננו מתח שמצא חן בעיני. תוך שבועיים פתרתי את שתי הבעיות: האם החלה לקבל קצבה, והאחות נכללה ברשימת-המתנה למגורים סוציאליים. הוא היה מספיק חכם בכדי להבין ששני הסידורים הפיכים. עברתי לשלב הבא. כשדרישתי שישרת אותי כנהג בכל נסיעותיי נדחתה על ידי הממונה על היחידה כנוגדת את ההוראות הקבועות פניתי להרמן, ותוך זמן קצר קבלתי תשובה חיובית.
גאוות הזכר האינסטינקטיבית של הנהג הפכה את הכנעתו וניצולו לאתגר שהצית את דמי מחדש כל לילה שביליתי איתו.
מכאן ולאילך היינו שלשה בחדר המיטות שהועמד לרשותי בביתו של הרמן בכל פעם שהגעתי לשם. כבר בפעם הראשונה, אחרי שסיפקתי את הצרכים שלי בשני הגופים שהיו שם לשם כך, הנהג הקבוע שלי הוכיח שחושי הדריכו אותי נכונה. כשקפיץ החושניות שלו נמתח עד קצה והותר לו לעשות בגופו של אחר ככל העולה בדעתו פרצה מתוכו מיניות חייתית פראית, השתקפות נאמנה של זאת שהפעלתי עליו, שסחפה גם אותי לרגעי שיא נוספים".
…
"בתחילת שנת 1932 הרמן צפה השתלטות קרובה של המפלגה על השלטון וחשב שחשוב שאהיה במקום הנכון כשזה יקרה. הוא ראה בבהירות את הצעד הבא: ברלין, וה- SS. אחד מאחיו הוא אישיות רבת השפעה בבירה. בתיווכו של הרמן הוא הסכים להעניק לי את האפשרות להציג את עצמי בפניו, פגישתנו עלתה היטב, ובהתערבותו נפתחו בפני דלתות וועדת הקבלה של ה-SS. מכאן והלאה אני עצמי הייתי האחראי להחלטה שתקבע את עתידי. שנים של פעילות בשרות המפלגה היו ערבות לאופיי, לתכונותיי המוסריות, ולנאמנותי ללא תנאי. שני ענפי משפחתי התגוררו מזה יותר משלש-מאות שנה באותו מקום והוכחתי ללא קושי את טוהר הדם שלי. גובהי ומבנה גופי ענו על הדרישות, והופעתי החזקה, המסודרת והתקיפה והבעת פני החמורה יצרו את הרושם הנכון . בדיקות ובחינות אישרו את בריאותי ואת יכולתי לעמוד תחת לחץ. עברתי ששה חדשי הכשרה ראשונים של אימונים צבאיים כלליים מיועדים להביא את הגוף עד סף השבירה, ובתנאי משמעת שכוונתם להביא את הרוח עד סף אי-השפיות. מעטים החזיקו מעמד; אני עמדתי בכל. בסיום, צוינו לשבח קור-רוחי, כושר המנהיגות, וכוח הסבל שלי. אחרי ששה חדשים נוספים של הכנה תיאורטית ומעשית לעבודה בענף המשטרתי של החיל כ'מועמד', נשבעתי אמונים והייתי לחבר מסדר האבירים החדש של גרמניה. הרמן הציע לקנות עבורי את המדים השחורים, אבל התעקשתי לשלם עבורם בכספי. סיסמת הארגון, "כבודנו הוא בנאמנותנו", שהייתה חקוקה על אבזם חגורת המדים שלי, הפכה לסיסמתי. הוצבתי בברלין.
קיץ אותה שנה הפך אותי, בגיל 28, למה שאני. מאות אנשי SA השליטו טרור ברחובות, וה- SS תרם את חלקו. כל יום גרמנו לתיגרות ולחילופי יריות. כשהורו לנו לעשות זאת זרקנו פצצות. במשרדים הכינו משך היום רשימות של 'בלתי רצויים' שהתפרצנו לביתם בלילות. כשהנסיבות איפשרו זאת, סיימתי את הלילה, אקדח ביד, עם גבר או נער שהעדיף לכרות ברית עם השטן ולהניח לי לעשות בגופו כרצוני בכדי להציל את עצמו מגורל אכזרי עוד יותר. או ניסגרתי בחדר שזה עכשיו פונה מבעליו עם איש SA צעיר עם פנים גסי-תווים אדומות מבירה ומאלימות והבעה אטומה, שניכר בו כבר במבט ראשון שאומן היטב ויודע מה עליו לעשות כשקצין פותח את כפתורי המכנסיים שלו לפניו. כשלא ניתן לי להרגיע כבר במקום הפעולה את המתח המיני שהכוחניות, שלי וסביבי, הבעירה בי, ידעתי שאוכל למצוא את הפורקן שהייתי זקוק לו ברחוב צר בשכונת מגורים ירודה של פועלים בלתי מקצועיים ברובע נויקלן, בחצר אחורית אפלה, מעבר לדלת שאף פעם לא ננעלה בלילה של חדר המגורים שניכר בו ששימש פעם כאורווה, של שוליית זגג חובב מדים. וידעתי גם לאן לפנות במקרה שכבר נשענו על הקיר מול הדלת שניים שלשה צעירים מיוחמים, מחכים לתורם; במנהרה בפארק סגור לקהל לכאורה בלילות היו תמיד צעירים מוכנים לכל בתמורה לתשלום, והיה לי כסף.
בשעת הצהריים של יום -30 בינואר 1933 הינדנבורג מינה את היטלר לקאנצלר גרמניה. רחובות ברלין רחשו וגעשו. תחושת הכח העצור העומד להתפרץ שיכרה וסחפה גם אותי. הצטרפתי עם חברי לטורי אנשי ה- SA בצעדת-אבוקות לילית ברחוב ווילהלם. המוני אנשים הצטופפו לאורך מסלול המצעד וקיבלו אותנו בקריאות קצובות ובתשואות סוערות.
בפברואר מוניתי למפקד יחידת-תקיפה. פיזרנו אסיפות של המפלגות האחרות, ובלילות המשכנו את צייד ה'בלתי רצויים' בכל מקום בהם יכולנו למצוא אותם: ברחובות, בסניפי מפלגות שמאל, בביתם, בבתי חברים או שכנים… שלחנו למחנה הריכוז באוראניינבורג את אלה שלפי הרשימות נועדו לשם, ואת השאר חנכנו מחדש בעצמנו…
האביב והקיץ היו חמים מהרגיל; תאבוני לא ידע שובע, חייתי כבסחרור, בתחושה של אי-מציאות.
בליל ה-30 ביוני 1934 ה- SS חיסל את הנהגת ה- SA ותפס את מקומו כארגון האחראי לביטחון הפנים. דובר הרבה בהומוסקסואליות של אנשי החולצות החומות. דפקתי לא אחד מהם מאז שהגעתי לברלין לפני שנתיים. לא חשבתי שהיה משהו משותף ביני ובינם.
באוגוסט 1934 מינה עצמו היטלר ל'פיהרר'. ניצחנו! בעוד שחברי נסעו כל הלילה במשאיות פתוחות ושאגו 'גרמניה תתעורר' ו'מוות ליהודים' אני חגגתי את הניצחון בדרכי שלי, על רצפת בית מלאכה קטן עם זוג הכתפיים הרחבות של בעליו, גבר בעל פני נערה וגוף אדיר בו ניתקלתי בין ההמונים החוגגים, בין רגלי.
מספר שבועות אחרי תפיסת השלטון חל שנוי בחיי המקצועיים. פעילות ה- SS בעיר אורגנה מחדש, ומצאתי את עצמי עוסק בעבודה משטרתית ניהולית, משרדית, כאיש ביניים בין רמת הפיקוד והאחראים לבצוע ההתערבויות בחלקים השונים של העיר. למרות שהיה מדובר בקידום, השנוי לא שימח אותי. אהבתי את העבודה בשטח. בנוסף, אם כי משך הזמן הצלחתי לשבור את הקרח וליצור יחסים נוחים עם חלק מעמיתי, חשתי בגוון ברור של הסתייגות יהירה כלפי מצדו של "הגרעין הקשה" של חוג מקורביו של המפקד. מבחינתם הייתי יוצא דופן. לא נראיתי כמוהם: רובם ככולם היו גבוהים ממני, בעלי פנים מאורכות, עיניים בהירות כחולות או אפורות, עור בהיר ושער בלונדיני כמעט לבן, מוזהב או אדמוני. לא היה לי החינוך הנכון, לא הייתי שייך לחוגים החברתיים בהם הם נולדו וגדלו, ולא היה לי כמובן שם משפחה מפואר כלאחדים מהם. לא הייתי סייף, לא שיחקתי טניס, לא התעניינתי במוסיקה, וגם לא בנשים.
הקדשתי את רוב זמני החופשי להרמת משקולות, תרגילים לפיתוח גמישות וכוח, ואימוני האבקות ואגרוף במועדון ספורט. רוב החברים האחרים במועדון היו אנשי משטרה, ולא היו עוד אנשי SS מלבדי. האווירה הייתה ידידותית, המעבר מפניות קצרות והכרחיות בלבד בגוף שלישי לחילופי מילים ספונטאניים ולבביים, עזרה הדדית בתרגילים ואימונים בזוגות היה קל ומהיר. עם שניים שלשה גברים, רווקים כמוני, הייתי שותה בירה אחרי הסאונה, ובחדשי האביב והקיץ נסענו בסופי השבוע אל היערות ולגדות האגמים. הייתי מרוצה. אין לי צורך בקשרים חברתיים עמוקים או מסועפים יותר. בשלב יותר מאוחר הכרותיי עם שוטרים וקציני-משטרה הייתה הבסיס לשיתוף פעולה שהביא תועלת לשני הצדדים משך שנים.
עד לאחרונה, כשהשתבשו בעקבות המלחמה, חיי היום-יום בברלין הציעו כל סוג של הנאה: בתי קפה, קולנוע ותיאטרון, אירועי ספורט… ומי שהיה מעונין וידע לחפש, מצא בקלות מין ללא סייגים, חינם או בתשלום. לעיתים רחוקות פניתי ישר לביתי אחרי שנפרדתי מידידי ממועדון הספורט."
…
כרבע מכל הביקורים של אבי-הנער בביתו של תומס המוזכרים בקטעי היומן שברשותי התרחשו בחודש אוגוסט 1941.
8.8.1941 : "מאז תחילת החודש אבי-הנער ביקר בביתי חמש פעמים. היעדרותם של אשתו ושל בנו ניכרת: הוא לא ממהר. הלילה הוא טיפל בי משך יותר מארבע שעות. כשגמר דרש שאגיש לו משהו לאכול, אכל בתיאבון והלך. לעיתים קרובות, בכדי לאושש את כבודי העצמי אחרי שהוא הולך, אני מבטיח לעצמי שאנתק את הקשר איתו. האמת היא שלעולם לא אפריד את חיי מחייו מרצוני".
10.8.1941: "כשאני הולך לישון אני מסיר את השרשרת עם המדליון עם התלתל של הנער ומסתיר אותם במגירה. אתמול השארתי אותם בטעות על שולחן הלילה, המדליון משך את תשומת ליבו של אבי-הנער, והוא זיהה מיד את השער של בנו. הוא הורה לי לתת לו מספריים, גזר קווצה משער הערווה האדמוני שלו, והוסיף אותה לתלתל המוזהב. הרגשתי שהוא חילל משהו קדוש, אבל למעשה זה מה שאני ראוי לשאת על צווארי."
11.8.1941: "בלילה שעבר הוא הורה לי לסלק את השער מחריץ התחת שלי בכדי לחשוף את החור, כי 'אחרי הכל, זהו החלק היחידי בגוף שלך ששווה לראות'. הבוקר, כשרציתי לבצע את ההוראה, נוכחתי שאיני יודע איך לעשות את זה. לא העזתי להשתמש בתער. בסוף נשכבתי על הגב עם הרגליים באוויר וגזרתי את השער במספריים קטנים, קרוב ככל האפשר לעור. עכשיו העור מסביב לחור כמעט חלק לגמרי למגע. לא קבלתי עדיין את אישורו לכך שמה שעשיתי מספק אותו".
15.8.1941: "גם הרוסים מפציצים אותנו. לא מטרות צבאיות או תעשייתיות, אלא שכונות מגורים. יש הרוגים ופצועים. חשבנו שחיל האוויר הסובייטי הושמד ושאין סכנה מהמזרח, אבל במלחמה אין בטחונות מוחלטים.
אבי-הנער ביקר כל לילה משך ארבעת הימים האחרונים. למדתי שאם אחרי שגמר להשתמש בי הוא מצווה עלי להיכנס לאמבטיה ולפקוק אותה זה אומר שהוא נשאר ללון בביתי. אחרי שהוא משתין עלי ולתוכי וצופה בי מלקק את השתן שהצטבר תחתי עד לטיפה האחרונה הוא מצחצח את השיניים במברשת שלי, מכבה את האור בחדר האמבטיה, סוגר אחריו את הדלת והולך לישון במיטה שלי. לפנות בוקר, כמעט מיד אחרי שאני מצליח סוף-סוף להרדם, הוא מתפרץ שוב לחדר האמבטיה, ערום, ואני שותה שוב את השתן שלו. הבוקר הוא גם דרש שאמצוץ לו. אחרי זה הוא לא מזכה אותי במבט נוסף. הוא מפנה לי את הגב ונעמד מול הראי, מתגלח עם התער שלי, מקרצף את גופו במטלית רטובה ומתנגב במהירות. אני לא מסיר את עיני מהתחת השעיר הנראה כחצוב בשיש וממשחק שרירי הגב והזרועות. כשהוא גומר את עיסוקיו הוא יוצא, תוך דקות ספורות אני שומע את דלת הכניסה נסגרת אחריו, ואני מתמסר לזין שלי בתאווה שגוון של ייאוש עושה אותה מתוקה-מרה…
אני מצליח לשמור את העור מסביב לחור התחת שלי קרח משער, באופן המספק אותו.
18.8.1041: "הנער שלח לי גלוית-דואר עם רפרודוקציה של רישום בפחם ובעפרון של ראש וכתפיים של איכר גרמני גברי בעל מבט נועז, עצמות לחיים בולטות, סנתר מרשים, ושרירים תפוחים. הוא כתב על צעדה רגלית שנמשכה עשר שעות, עם תרמילים מלאים וללא אוכל ושתיה. כמה ילדים התעלפו. הוא היה חניך-תורן של הקבוצה שלו שהגיעה כולה לקו-הסיום וצוינה לשבח על כך ששרו לאורך כל הדרך. הוא רוצה להיות מדריך כשיהיה גדול…אף חודש שאני זוכר לא היה ארוך כל כך…".
20.8.1941: "התקשר אלי גבר שאיני מכיר, הציג את עצמו, אמר שקבל את מספר הטלפון שלי מהרמן ובקש להיפגש איתי. אני מניח שזה מישהו שהסתבך וזקוק לעזרתי. אם אמנם זה כך, אני מקווה שאוכל להפיק טובת הנאה כספית משמעותית מהתערבותי לטובתו".
…
22.8.1941: "הגבר שישב בזמן הנקוב במקום הנקוב, ליד השולחן בפינה הימנית של הקיר שממול הכניסה של בית הקפה של המלון הקטן והמהודר באופן מיושן אליו התבקשתי לבוא, היה לבוש ללא דופי. רואים עכשיו מעט אנשים שרוצים, ושעומדים לרשותם הזמן והכסף הדרושים לשם כך, לשמור על מראה כל כך מרשים. חזה בשרני מוצק למראה מילא באופן מכובד את החולצה היקרה שעטפה אותו. הוא הבחין בי, זיהה אותי ואותת לי. התיישבתי מול גבר בסביבות גיל הארבעים עם שער בלונדיני מגולח למשעי על העורף ובצידי הראש ומעט ארוך יותר למעלה, בסגנון צבאי. הפטמות שהתבלטו בברור מתחת לחולצת המשי הגביר את העניין שהגוף שלו עורר בי מידית. פניו יוצאי דופן: נאבקים בהם גולגולת רבועה, סנטר מרשים, עצמות לחיים חזקות, ותפיחה בולטת ורחבה מעל השפה העליונה, עם שער דק מדי ורך מדי, פה חושני מדי, ריסים ארוכים מדי, וגבות עדינות מדי. הוא ניגש ישר לעניין בקול בריטון צלול: מאז שהיה צעיר, אבל בתכיפות הולכת וגוברת ככל שהשנים עוברות, באופן תקופתי, כאילו בתשובה לשעון פנימי, מתעורר בו הרצון, 'נכון יותר הצורך', להיות מוענש גופנית. קשות. ובכל אמצעי. 'הקיום שלי הופך לבלתי נסבל אם הדרישה הזאת לא באה לידי ספוק'. הוא מיהר להסביר שלצורך זה אין משמעות מינית, כאילו העדיף שאקום ואסיים מיד את השיחה אם העדר המרכיב המיני גורם לי לאכזבה, או חשש שמא אעשה זאת אם אחשוד בההפך… לא הגבתי. נראה שפני חסרות ההבעה המריצו אותו להמשיך. משך שנתיים, ועד לאחרונה, היה מעניש אותו כשהיה זקוק לכך בחור שידע לעשות זאת היטב. הוא הצליח להתערב ולדחות את גיוסו של הצעיר פעמיים, אבל לפני ארבעה חדשים הבחור נשלח לחזית למרות שהוא הטיל את כל כובד משקלו בכדי למנוע זאת. מאז היו לו מספר ניסיונות מאכזבים. הוא חבר של הרמן, התארח אצלו לאחרונה, שיתף אותו במצוקתו והרמן המליץ לו ליצור איתי קשר. המשכתי לשתוק והוא הזדרז לשאול איך יוכל לגמול לי אם אסכים לפגישת ניסיון. נקבתי בסכום שידעתי שאהיה מוכן להסתפק במחציתו. הוא הגיב כאילו ספג מכה, אבל הנהן מיד בהסכמה. סיכמנו שאביא איתי את המכשירים שאמצא לנכון. קבענו להיפגש למחרת באותו מלון. בדלפק הקבלה יאמרו לי את מספר החדר בו הוא יחכה לי בשעה שבע בערב.
…
העיסוק בשמירת העור סביב חור התחת שלי חפשי משער כפי שאבי-הנער דורש ממני ממחיש לי שהחור שלי הוא עכשיו איבר מין בשימושו של גבר אחר. זה משפיל ומגרה…"
25.8.1941: "דפקתי על דלת החדר בדיוק בשבע. הוא פתח לי אותה לבוש במדי שרד אפורים מהודרים של הוורמאכט, ללא דרגות או אותות. המראה היה כל כך מרשים שעלתה במוחי המחשבה שמדובר בתחפושת. אמרתי לו להתפשט מיד. הוא הניח למדים לצנוח על הרצפה. הגוף שלו גרם לי לחשוב על מרים משקולות שזנח את אימוניו וגופו התעבה והתרכך. החזה הרחב ושרירי הכתפיים והזרועות היו מכוסים בשכבה דקה של שומן והבטן הייתה רפויה משהו, אם כי עדיין היה ניכר בה שרטוט השרירים. אף פעם קודם לא ראיתי תחתוני גבר ממשי מפוספס, או קצרים וצרים כל כך, ובוודאי לא בצבעי דגל הלאום. אלה שהיו צמודים לגופו החלו כשלש אצבעות מתחת לטבור, בקושי כיסו את תחילת הירכיים, והדגישו את הבליטה המאורכת של הזין שלו ואת אחוריו. הוא פשט גם אותם. ציוויתי עליו לשכב על המיטה על הבטן. כפל רכרוכי קטן, בין בסיס חצאי-העכוזים ותחילת הירכיים, היה הפגם היחידי בשלמותו של תחת גברי מוצק, כמעט מרובע, מכוסה בפלומה של שער בלונדיני בהיר וחצוי בחריץ צר.
התחת הזה היה המטרה הראשונה שלי. כל מחצית עכוז סומנה בסרגל הפלדה הרחב שלי בארבע רצועות לוהטות, מקבילות ובמרחקים זהים, מלמעלה למטה ומימין לשמאל. הוא ידע לעמוד בכאב. הוא הגיב לכל הצלפה במין רעד, כאילו התפשטות הכאב בגופו הייתה נראית לעין, ובנשיפת אויר קולנית בין שיניים חשופות ולסתות צמודות, ותו לא. עברתי לצידה השני של המיטה וסימנתי עם סרגל צר כל חצי עכוז בארבעה פסים סימטריים שהצטלבו עם הרצועות ששרף בו קודם הסרגל הרחב. תגובתו לא השתנתה הרבה, רק ההתנשפויות הסתיימו במעין אנחה וגופו התקשח בכל פעם בציפייה למכה הבאה.
הנחתי לו לנוח דקה או שתיים. הוא לא זז ולא השמיע קול. אפילו נשימתו לא נשמעה. החלטתי לטפל לסירוגין בירכיים ובגב שלו. השוקיים, עבים כאלה של שחקן כדורגל, וכפות הרגליים הגדולות, יהיו האחרונות, ויזכו בטפול מיוחד. עבדתי על הירכיים והגב עם מקל ארוך ודק, מאלה שהיו משתמשים בהם בזמנו המורים בבתי הספר. לא השארתי כמעט רווח לבן בין קו אדום למשנהו. נקודות דם קטנטנות בצבצו מתחת לעור החבול. כוח הסבל שלו נמתח עד קצה גבול היכולת. הוא כבש את ראשו בשתי ידיו ושמעתי אותו חונק אנקות עמומות. כשסיימתי, הנחתי לו שוב לנוח דקות ספורות, ואז, מבלי שיראה אותי מזווית עיניו, תפסתי שוט והלקיתי איתו בכוח ובמהירות על השוקיים וכפות הרגליים. גופו התרומם באוויר והוא לא הצליח להימנע מלגנוח עם כל מכה. היה לי קשה להפסיק, אבל אילצתי את עצמי לפתוח את האגרוף ולהניח לשוט ליפול על הרצפה. נשימתי היה כבדה והייתי מכוסה זיעה. המקטורן הארוך שלי הסתיר זיקפה שתאלץ לחכות עד אחרי שאגמור את המשימה שלקחתי על עצמי.
הוא נרגע כמעט מיד, שכב שוב מבלי לזוז ובשתיקה מלאה. קור הרוח וכוח הסבל שלו היו מעוררי הערצה. הכרתי מעט אנשים שבהתמודדות עם דרגות כאלה של כאב שמרו על איפוק מכובד, כמעט ללא הפגנת רגשות, כמוהו. הוריתי לו לשכב על הגב. שפשוף העור המעונה בכסוי-המיטה יוסיף לייסורים שאגרום לחזית הגוף שלו. הייתה לו תפיחה לא זניחה בין הרגליים המפוסקות. הפטמות שלו כהות ובשרניות, עם עטרות גדולות מוקפות שער בלונדיני צפוף, כמעט לבן. תשומת ליבי התמקדה בהן. כיסיתי אותן בסדרה מהירה של הצלפות ברצועת גומי עבה. כשהפסקתי, העטרות היו נפוחות וכמעט סגולות והפטמות הזדקרו כפסגות דחוסות וקשות. צבטתי כל אחת מהן חזק בין שתי אצבעות ולא הרפיתי. עיניו היו סגורות ורק רעד קל של העפעפיים וקמטים שהופיעו במצח הסגירו מה שעבר עליו, אבל בין הרגליים החלה תנועה. הגברתי את הלחץ, מתחתי את עור הפטמות וסובבתי אותן. תוך שניות, הזין שלו נפרד משק הביצים עליו רבץ עד רגע זה והתחיל להתרומם. עכשיו כן ניכרה אי-נוחות בפניו, אבל ההבעה הייתה יותר של מבוכה מאשר של כאב. הגברתי את הלחץ, משכתי וסובבתי את הפטמות ביתר כוח. הזין המשיך לגדול ולהתרומם עד שזיקפה מלאה, וורודה-מבריקה, התנוססה מהמפשעה שלו, מכחישה בעליל את הכרזתו על האופי הבלתי מיני של הצורך שלו בכאב… הזיקפה המוסתרת שלי הגיבה באיום לצאת מכלל שליטה.
הרפיתי מעט את הלחץ על הפטמות וציוויתי עליו לקחת את הזין שלו ביד ולהתחיל לאונן. משך שניות נראה היה שיסרב, הפנים שלו היו מסכה של סבל ותחנונים לחנינה, ואז האצבעות שלו התחילו לרפרף בהיסוס לאורך הזין הגדוש. בהדרגה נשימתו הואצה, פניו האדימו, ופתאום הוא חנק את הזין שלו באגרוף סגור והתחיל לדפוק את עצמו עם המבט קבוע בתקרה בקצב שהלך והתגבר. כל גופו התנועע, ורעש החיכוך וההחלקה של היד על הזין הלח הצטרף לקול נשימותיו שנעשו יותר עמוקות ומהירות מרגע לרגע. פקדתי עליו לעצור ולכרוע על ארבע ככלב. התאווה גרמה לקולי להיות עבה ואיטי. ידו קפאה במקומה. ראיתי בפניו את המאמץ שנדרש ממנו בכדי לקטוע את מה שכנראה היה קרוב מאד לשיא, אבל הוא ציית.
נצמדתי אל אחוריו ואל גבו. הגוף החזק להט והפיץ ריח של מין גברי. הוא צעק מכאב כשחדרתי לתוכו, כמעט מיד אחר כך השמיע צעקה חדה יותר, גבו התקער והרים את כל משקלי איתו, המותניים שלו הזדעזעו, הוא הגיע לשיא וגמר. אחר כך הוא גנח ונאנח משך כל הזמן שדפקתי אותו. התעלה שלו הייתה צרה, חלקה, ומאד חמה. גם לי לא לקח הרבה זמן עד שהאחיזה שלי בכתפיים שלו התהדקה, הראש שלי נזרק לאחור ופלטתי כל מה שהיה לי לתת לו בשלשה זרמים חמים. הוא מוטט את עצמו, ואותי איתו, על המזרון. משך שניות שכבתי על הגוף הערום, החבול והמזיע שלו, נהנה מההדים האחרונים של האורגזמה ומהסיפוק שנותנת עבודה מבוצעת היטב.
כשהוצאתי את הזין שלי ממנו הוא היה עדיין זקוף. ראיתי את מבטו נצמד אליו אינסטינקטיבית והוא הסית את עיניו ממנו במהירות כשהבין שהבחנתי בכך. לחור שלו היה צבע אדום יין. בחדר אמבטיה עם מרצפות שחורות ולבנות השתנתי ושטפתי את הזין שלי בכיור חרסינה עבה, וכפתרתי את מכנסי. כשחזרתי לחדר הוא בקש ממני להמתין ונכנס גם הוא לחדר האמבטיה. ממילא לא חשבתי ללכת מבלי לגבות את מה שהרווחתי.
הוא הצטרף אלי זמן קצר אחרי זה לבוש בחלוק שחור עם ביטנה וכפתורים מבריקים, רענן למראה ומריח מבושם טוב. הוא לא הסתיר את שביעות רצונו. הוא הציע שנפגש כל עשרה ימים, ושאל אם בתנאים של הסדר קבוע אהיה מוכן להסתפק בתשלום יותר נמוך. עניתי שאם כלול במחיר גם לדפוק אותו התשלום צריך להיות בהתאם, ושכמו כל מצרך בעל ערך בברלין כיום, המחיר שלי אף פעם לא יורד, רק עולה.
המשא ומתן היה מהיר. הוא הציע עשרים אחוז נוספים. דרשתי חמישים והתפשרנו על ארבעים, תשלום גבוה יותר ממחצית משכורת שבועית שלי עבור כל פגישה. הוא דרש שאשרת אותו ערום. סירבתי. אמרתי שלא אתפשט ושהוא יקבל את הזין שלי דרך אותו חור במכנסיים שאני משתמש בו בכדי להשתין. הוא קבע יום ושעה לפגישה הבאה, באותו מקום. במעטפה שהגיש לי היה הסכום עליו הסכמנו לפני ששרותיי המיניים נכללו במחיר, אבל לא התמקחתי: הפעם זיינתי אותו על חשבון הבית.
אני תוהה עד כמה מיניות רבת-פנים כזו שלי נפוצה. אני אוהב את הנער וחושק בו ואין דבר רב חשיבות בעיני מאושרו, אני נמשך להיות מנוצל, מעונה ומבוזה על ידי אביו, ונהנה להתעלל ולזיין גברים אחרים. מי אני באמת? כל אלה, כנראה."
27.8.1941: "התקשרתי להרמן בכדי להודות לו על הלקוח ששלח לי. הוא היה סקרן לפרטים וסיפקתי לו אותם. הזכרתי את התרשמותי שמדי הצבא היו תחפושת והוא אמר לי שהאיש הוא אמנם קצין בצבא. בית המלון בו נפגשנו שייך למשפחת אשתו מזה ארבעה דורות.
מפקדי הישיר ביחידת ה- SS אליה השתייכתי מ 1934 עד 1939 היה גבר גבוה ורחב כבן ארבעים, אלמן, בן לשושלת קצינים. כל מה שהיה בין שער ראשו הקצר וסוליות מגפיו המבריקים, המדים ללא דופי שנראו עליו תמיד כעור שני, עיני הפלדה הקרות, הסנטר המורם, הכתפיים המשוכות לאחור, הגב הזקוף, הבטן השטוחה, הרגליים הארוכות והאגרופים הקמוצים, היו התגלמות הצבאיות. שפה-שסועה שתוקנה שלא כהלכה הוסיפה נפח של אכזריות להבעתו, וסגנון דבור נחרץ וקצוב השלים את דמות הקצין המובהק. הוא היה מרוחק, אירוני, קפדן וחמור. עברו כחודשיים-שלשה עד שמשכו את תשומת ליבי מבט עיניו המתחמק ורמז של היסוס בקולו שהעידו שחש מידה מסוימת של אי-נוחות במגעיו איתי, ניואנסים שחושי קלטו כביטויים של חולשה ופגיעות שגירו וסיקרנו אותי. לא התקשיתי למצוא סיבות להיכנס למשרדו לעיתים קרובות להתייעצות בענייני עבודה. לפעמים נראה היה לי שהופיע גוון ורדרד מתחת לעור הפנים הלבן שלו כשהופעתי בדלת המשרד שלו.
לחיצת יד בסיומה של שיחה במשרדו לקראת סוף שנת 1934 הייתה נקודת המפנה הקריטית ביחסים ביננו. היא הייתה חזקה, נמשכה כהרף עין, אבל לא הסתיימה בניתוק מגע. הוא השאיר את כף היד שלו, רפויה, בידי. הגברתי את הלחץ. הוא לא הגיב, ולא משך את ידו משלי גם כשהגברתי בהדרגה את הלחץ מעבר למקובל. לא הייתי בטוח מה יקרה, אבל המשכתי ללחוץ, עד שהרגשתי את עצמות כף היד שלו מתפקקות בתוך האגרוף הנסגר שלי. היססתי לשניה אם להמשיך ואז, להפתעתי, מבלי להגיד מילה ומבלי לנסות לשחרר את ידו ממלחצת-היד שלי, גופו התחיל להתקפל כלפי מטה. כבר לא פקפקתי. מחצתי את כף ידו בכל כוחי. הוא כרע על ברכיו מולי והביט בי מלמטה במבט שלא היה לי ספק במשמעותו: כניעה ותודה.
שחררתי את ידו וחזרתי לשולחן שלי מבלי להביט לאחור. זמן קצר אחר כך שרת הניח לפני מעטפה סגורה. בתוכה היה כרטיס עליו הממונה עלי רשם כתובת ברובע גרונוולד, תאריך יום המחרת, ושעה.
יש בין אנשי כוחות הבטחון במדים גברים שמסווים את ה'עצמי' הפנימי הרגיש והפגיע שלהם ואת כמיהתם להיכנע לזכרים אלימים ושתלטניים מאחורי חזית של 'גבר בגברים'. הם משתמשים באפשרות להפגין מראה והתנהגות תואמים לפולחן הגבריות הטוטלית הטבוע בכל ממסד צבאי, בכדי להרגיע את חרדתם שאינם מספיק גבריים ואת חששם שיחשפו רגשותיהם האמתיים ותתגלה חולשתם.
הוא גר בדירה ענקית עם חדרים גדולים עם רהיטים כבדים וכהים. מיד כשנכנסתי הוא הראה לי שוט-רכיבה והסביר לי שהיה שייך לאביו. הבנתי את הרמז ופעלתי בהתאם. בכל פעם שנפגשנו, מיד אחרי שפתח לי את הדלת, הוא היה מושיט לי את השוט, מתפשט, כורע על ארבע, מיישר את הגב, והייתי רוכב עליו. היה לו גוף שרירי, ראש קטן, ועור לבן, חלק, נטול שער כמעט לחלוטין. הוא למד לחקות צהלות של סוס ולהתקדם במהירות מחדר לחדר תחת הצלפות השוט של אביו. מפעם לפעם הייתי מצווה עליו לעצור, לכופף את ראשו כנגד השטיח ולקרוא לעצמו בקול בכל כנוי גנאי שעלה בדעתי. אחר כך הייתי מענה אותו ומשתמש בו. הוא לא התנגד כשניצלתי אותו מינית והעניק לי כל סוג של הנאה שדרשתי ממנו, אבל אף פעם לא ראיתי את איבר המין שלו זקוף ומעולם לא הגיע לידי שפיכה בנוכחותי.
משך קרוב לשלש שנים נפגשנו בביתו לפחות שני ערבים בשבוע. מערכת היחסים ביננו קיבלה מהר צביון קבוע. במשרד הוא התייחס אלי במופגן בבוז קר מוסווה באופן אירוני בנימוסים טובים, והפלה אותי לרעה. מבין כל עמיתי, הייתי היחידי שנאסר עליו להיכנס למשרדו ביוזמתי, או לפנות אליו שלא בכתב, דרך המזכירה. בביתו הוא ביקש וקיבל טפול אכזרי ומבזה שבסיומו הייתי משאיר אותו סחוט והמום, מוכה בגוף ובנפש, מכווץ כעובר על הרצפה ומתקשה להימנע מלייבב. ככל שהתעלה מעלי והקטין מערכי במשרד התחדדה הנאתי מלהשפיל אותו, לגרום לו כאב ולדפוק אותו בביתו.
דרכינו נפרדו כשהודעתי לו, אחרי שקבלתי את האישור בכתב לכך מהמוסד הראשי לענייני גזע של ה- SS, על כוונתי להינשא. קבלתי ממנו מכתב נרגש, רגשני כמעט, שבסיומו הודיע לי שהחלטתי מאלצת אותו להגביל את המגע ביננו לתחום המקצועי. הבנתי שראה בנשואי בגידה בו. עד אז לא חשדתי שלקשר ביננו היה עבורו משמעות אחרת מאשר ניצול הדדי לשם סיפוק יצרים, כפי שהיה מבחינתי. מתנת הנשואים שקבלתי ממנו הייתה מכונית המרצדס המשמשת אותי עד היום.
נישאתי לפרידה בסוף שנת 1937, בגיל שלושים ושלוש. עוד בתקופת הכשרתי כאיש SS למדתי את מידת החשיבות שייחס החייל לאחוד של אנשיו הכשרים מבחינה גזעית והבריאים בגופם עם בנות זוג תואמות במטרה לקדם את התפשטות הגזע הארי ולתרום לשגשוג הרייך. אף אחד מעמיתי לעבודה בני גילי לא היה עדיין רווק. אפילו בין הצעירים ממני היו אבות למשפחות מרובות ילדים שהציגו בגאווה על שולחנות העבודה שלהם צילומים ממוסגרים של רעייתם וצאצאיהם וזכו ביחס מועדף מהממונים עלינו. אני לא התעלמתי משאלת הנשואים, אבל כמעט התרגלתי להתייחס אליה כאל נושא תלוי ועומד, ולא נקטתי בשום צעד בכדי לקחת אישה ולייסד משפחה. פרידה, כיום גרושתי, עבדה כמזכירה במשרד סמוך לזה בו עבדתי אני. אחד מחברי לעבודה שלקח על עצמו לגאול אותי מרווקותי היפנה את תשומת ליבי אליה. היא נראתה כמועמדת מתאימה. היו לה תווים אריים, היא נחשבה לעובדת חרוצה, שום צל לא העיב על עברה או על משפחתה, והיא הגיבה בשמחה כשהזמנתי אותה ללכת איתי לקולנוע. היא הייתה ביישנית, אך חמת מזג. מגע גופי בגופה גרם לה להתפתל כמעט בפראות בין זרועותיי ושמחתי להיווכח שגם גופי הגיב כראוי, אם כי ידעתי שמדובר בסך-הכל בתהליך אוטומטי: כל דבר שמשתפשף בזין שלי גורם לו לזיקפה. גם כשהייתה בשיא ההתרגשות ונראה היה שאיבדה את שיקול דעתה היא לא נתנה לאצבע שלי להתקרב לחור התחת שלה, והוא נשאר בתולי גם אחרי שהתחלנו לקיים יחסי מין מלאים, אחרי נשואינו.
סירבתי לממש את חלומותיה הילדותיים של פרידה ועמדתי על חגיגת נשואים צנועה בהשתתפות הוריה, אחותה ואחיה ומשפחותיהם, ושתיים בלבד מחברותיה. אחי קבל חופשה קצרה מהצבא והיה השושבין שלי. הגבר הצעיר היחידי בבגדים אזרחיים היה אחיה של אשתי. כל מה שאני זוכר ממנו הוא צוואר שור עם וורידים בולטים חנוק בצווארון חולצה מוגזם וקשר ענק של עניבה רחבה וקצרה. אני נישאתי במדי קצין SS שחורים. הקטור, בעלה של גיסתי הלגה, לבש מדי שוטר-פרש, ואחי נראה יפה וגברי במקטורן הצמוד של המדים האפורים-ירוקים של הוורמאכט. נהניתי מכך שעמד לצידי בטקס מישהו שידע כמוני שאין לי כל עניין בנשים. הזמנתי גם את הרמן, אבל הוא התנצל ולא בא; הרמן יודע תמיד מה הוא הדבר הנכון לעשות. המתנה ששלח לאישתי, צמיד יהלומים, גרמה לה לרחף באוויר משך ימים.
ביצעתי את תפקידי כבעל בלי קושי, אבל תמיד הוקל לי כשזה נגמר ויכולתי להינתק מגופה של פרידה.
כשנה אחרי שהתחתנו הייתי לאב לבת. שמחתי להיווכח שאחרי הלידה צרכיה המיניים של פרידה התמתנו והצטמצמו לתכיפות חד-שבועית נוחה. היו רגעים שבהם העובדה שאני אב גרמו לי פתאום להרגשת חנק של אושר בגרון, אבל איני איש משפחה ורוב הזמן, ועכשיו יותר מתמיד, אני שרוי בעולמי; במחשבות, רגשות ועיסוקים שאין למשפחתי חלק בהם.
ב- 1939 הרמן סיפר לי ששרות הביטחון של ה- SS עומד להיות מאוחד עם משטרת הבטחון, שהגסטפו היה חלק ממנה, ושהכוונה היא להחליף עובדים וותיקים של הגסטפו באנשי SS. הוא ייעץ לי לנצל את ההזדמנות. נמשכתי להילה האלימה והסודית של הגסטפו. הרמן גייס שוב את אחיו רב-ההשפעה למאמץ לסלול עבורי את הדרך, אירגן ארוחת צהרים במסעדה מפוארת בהשתתפות האח בה הוצגתי בפני האורח הרביעי, אישיות מצמרת הגסטפו. אחיו של הרמן דיקלם בפניו את שבחי באופן משכנע. האיש שוחח איתי משך כמה דקות ונפרד מאיתנו בלחיצת יד. הרמן ברך אותי על הרושם הטוב שעשיתי לדעתו. אף פעם עד אז לא חשבתי שארוחה לארבעה איש עלולה לעלות צרור כזה מרשים של שטרות כמו זה שהרמן העביר לידי המלצר אותו יום. כשסיימתי את מכון ההכשרה של הגסטפו בבוואריה הוגדרתי בתיק האישי שלי כ"בעל בטחון עצמי, שאפתני, נמרץ, ואימפולסיבי"; נשלחתי חזרה לברלין, והתחיל הפרק הנוכחי של הקריירה המקצועית שלי כקצין במשטרת המדינה החשאית. התעליתי מעל ההמון האפרורי והאלמוני, והגעתי לצמרת".
1.9.1941: "הנער חזר מחודש של חיים משותפים עם בני גילו: הרבה ספורט, אימונים טרום-צבאיים, וחנוך אידאולוגי. הוא שזוף, עם שער סתור לצד וקצוץ בצידי הראש באופן המדגיש את חיתוך הפנים הזכרי שלו, והליכה זקופה וגמישה. משך שניות, כשראיתי אותו יוצא משער בית הספר, גבוה יותר משזכרתי אותו, מחפש אותי בעיניו, הרגשתי שבלון של אושר מרחיב לי את החזה עד חוסר נשימה. במכונית, בדרך לשיעור הרכיבה וממנו, לא הפסקנו למשש אחד את השני ובמיטה הגוף בצבע דבש שלו להט יותר מאי-פעם, והתפתל כלהבה. ריח הגוף שלו מרוכז ומשכר יותר. הוא לא הרפה ממני ואני לא שבעתי ממנו. הוא גילה את העור החלק סביב החור שלי, אהב את החידוש ושיחק עם כריות האצבעות שלו מסביב ועל פני החור משך דקות ארוכות. החור שלי אף פעם לא עורר בו עניין וההרגשה הייתה מוזרה, אבל נעימה. 'רק אבא שלי נכנס פנימה, נכון?' אישרתי שאמנם זה כך.
במחנה הקיץ הוא התאהב בעלם מהשכבה הבוגרת שהכריז בפניו את אהבתו לאור הירח… לדבריו, לא היה מין, רק חלופים בסתר של פתקים משולהבים שהושמדו מיד אחרי הקריאה, ונשיקת פרידה… 'לא עשיתי שום דבר שאבא אמר לי לא לעשות…'. הם נתנו אחד לשני כמזכרת נצח את תעודת הזהות שהנפיקו להם במחנה. הנער הראה לי את התמונה של האחר: פנים יפות, מנומשות, מבט רציני, צל של חיוך. לדבריו, הוא אהבתו הראשונה של הנער הבוגר… עכשיו מפרידים ביניהם בערך 800 ק"מ, ובמצוות האב לא יהיו חלופי מכתבים. מפליאה אותי יכולתו של הנער, שאיבד את תמימותו בגיל עשר וחי חיי מין פעילים מזה שנתיים, לחוות משך חודש בעצמה לוהטת של "אהבה ראשונה" קשר לא גופני, ביישני, עם עלם בתול בן שש-עשרה…
ככל הנראה, לא כל האבות הזהירו את בניהם בפני פעילות מינית במחנה הקיץ באותה חומרה שעשה זאת אבי-הנער, או לא כל הבנים ממושמעים כמוהו… לדבריו, אחרי כבוי- אורות רוב דיירי האולם בן ארבעים המיטות-קומתיים התמסרו לאוננות הדדית…
…
יום השנה השני לפרוץ המלחמה. החזית הולכת ומעמיקה אל תוך ברית-המועצות; דרום אוקראינה נכבש, ולנינגרד מכותרת ומנותקת. בהשוואה לשנתה הראשונה, המלחמה נוכחת יותר בחיי היום יום שלנו, אבל הפיהרר אמר מראש שזה לא יהיה קל. הייתי מקבל באהבה תנאי חיים קשים בהרבה אם היה בזה בכדי להקל על הנדרש מהגברים הלוחמים בחזית".
בחודשים שאחרי קיץ 1941 תומס הרגיש טעון ב"אנרגיה בלתי-מתכלה" שקיימה בו מצב תמידי של התרגשות וצורך בסיפוק מיני. הדחף שלו לזיין, להכניע ולהכאיב, להתמסר ולסבול, ולאהוב בלהט, התעצם באופן שהוא מגדיר כ"דמוי-שגעון". הוא מתאר את עצמו כ"חולה-תאווה", כ"אחוז בולמוס אובססיבי". להתרשמותו, שיחותיהם של חבריו לעבודה מעידות שגם הצרכים שלהם סוערים, והוא מוצא שמעטים הגברים , בכל מקום, שאינם "מקרינים מיניות כמו חשמל סטאטי". "ברלין היא הפאלוס הזקוף של הענק שכובש את אירופה וישלוט בעולם".
לפי הכתובים, הוא נפגש עם אבי-הנער 37 פעמים משך ארבעת החודשים האחרונים של שנת 1941. הביקורים הליליים הם יותר קצרים ממה שהיו בעבר, בלתי- סדירים, אבל תכופים. תומס תיעד את הפגישות בהערות לקוניות (21 פעמים הוא רשם "אבי-הנער" בלבד), בפסקה בודדת (למשל: "לדברי אבי-הנער חבר לעבודה שאל אותו אם יש לו מאהבת והוא ענה שלא, שהוא דופק כלבה מיוחמת"), או בטקסטים ארוכים עם תיאורים מפורטים של מה שהתרחש ביניהם. יכולתו של אבי-הנער להצית ולנצל את התאוות התואמות והמשלימות שלהם מביאה את תומס למחוזות של סבל והנאה שלא הכיר עד עכשיו… "הוא מזיין אותי כמו צבא נוקם שכובש עיר אויבת…"
19.9.1941: "אבי-הנער טלפן אלי לעבודה, אמר שהוא רוצה לדפוק אותי ודרש ממני לחכות לו בביתי. תירצתי איכשהו את הצורך להעדר מהמשרד ויצאתי. חיכיתי לו רועד מציפיה. זה לא נמשך יותר מדקות ספורות. נשענתי על השולחן וחשפתי את התחת שלי. הוא שחרר זין לגמרי זקוף, הסתער לתוכי, ודפק אותי כאילו רצה להרוס אותי מבפנים. לא החלפנו מילה. גמרתי מיד אחרי שחדר לתוכי. אחרי שטרק את הדלת הבאתי את עצמי לאורגזמה נוספת".
לאיש הוורמאכט תומס לא רק נותן את כל מה שהוא גובה תשלום עבורו, אלא גם לוקח ממנו את כל מה שלהפתעתו הקצין רוצה לתת. "להלכה אני הזונה שלו, כי אני משרת את צרכיו ויוצא מביתו עם מעטפה נפוחה משטרות בכיס הפנימי של המקטורן שלי, אבל למעשה הוא אחת הדפיקות הכי טובות שהיו לי…"
תאוותו הפרועה של תומס הציפה גם את שעות העבודה שלו. בטענה שהטיפול בחשודים המגיעים למשרדו דורש בידוד מוחלט של המתרחש בו, הוא דרש שדלת הזכוכית החלבית של חדרו תוחלף באחרת, אטומה לחלוטין. להפתעתו, אחדים מעמיתיו חיקו את יזמתו. מאחורי הדלת הכבדה הוא ניצל לצרכיו כמעט כל גוף גברי צעיר שנפל לידיו.
גם השתעשעותו הסדיסטית במקס במשרד קיבלה אופי מיני מובהק. "המוח האינסטינקטיבי-בהמי של מקס מכור לזין שלי. מספיק לי להיעמד מול הדגנרט ברגליים מפוסקות וללטף את בד המכנסיים המכסה את הזיקפה שלי, בכדי להביא אותו לידי מצב שבו הוא בוער מתשוקה. הוא מתפתל נואשות, פניו סמוקות ומזיעות, פיו פעור ועיניו יוצאות מחוריהן, והוא מייבב מחשק מתוסכל: הוא יודע שייענש אם יגמור לפני שארשה לו לעשות זאת. כשסיבלו גורם לי להרגיש שהנוזל בביצים שלי הגיע לנקודת רתיחה אני דופק אותו. כשאני מאותת לו, הוא גומר מבלי לגעת בעצמו".
עם זאת, יותר מתמיד, הנער הוא הציר סביבו חגים חייו של תומס, והפגישות איתו אחרי שעורי- הרכיבה בימי שני וחמישי הן שעותיו המאושרות ביותר. כל פגישת יום שני, אחרי פרידה בת כמעט מאה שעות ארוכות כנצח, היא "חוויה שהייתי רוצה לגנוז לעולם". "אין דבר יקר יותר בחיי מעיניו המעורפלות מאורגזמה". הוא נמנע מלהשתמש במילה 'אהבה', אבל הנער לדעתו הוא "התגשמות כל האידאלים". הוא גאה ביכולתו להתמודד בכבוד עם האון הבלתי נדלה של בן השתיים-עשרה…
אחת ההזדמנויות בהן תומס זיין במשרדו גבר שהובא לחקירה, ביום 22 באוקטובר, מתוארת בפרוטרוט ברשימה שבמקרה נפלו עיני עליה בפעם הראשונה שפתחתי את התיק שמצאתי בארכיון. הגיע למשרדו של תומס לשם ברור גבר צעיר שמישהו טען שהוא עריק. הוא הוכיח מיד שהוכר כבלתי כשר לשרות בגלל מחלת אסטמה. ענינו הובהר תוך כמה דקות ותומס היה נותן לו ללכת לדרכו "אם המכנסיים שלבש לא עטפו באופן כל כך פרובוקטיבי שני חצאי כדור קטנים שפשוט לא הייתי מסוגל לוותר על מה שהבטיחו. נעלתי את הדלת והסברתי לבחור את האלטרנטיבות. פני האינטלקטואל העדינות שלו החווירו, עיניו כמעט יצאו מחוריהן והוא התחיל לבכות, אבל הוא ידע מה טוב בשבילו ונשען עם הפנים לקיר עם תחת חשוף כפי שהוריתי לו. הוא היה בתול. פתח פי הטבעת שלו היה חריץ דקיק באורך של פחות מסנטימטר. משך דקות ארוכות ונפלאות ניצלתי את כל כושר המתיחה שלו. הוא התפתל סביב הזין שלי, כמעט נחנק מבכי והתחנן להפוגה. סילקתי אותו מיד אחרי שנשלפתי ממנו. החור היה עדיין פתוח…" כעבור כמה ימים תומס הלך בערב לבקר את הבחור בכתובת שהופיעה בתיק שפתח לו, בבית הוריו, "לשם השלמת החקירה". "דפקתי אותו על המיטה שלו". הוא בקר אותו עוד פעמיים. בפעם האחרונה הוא כפתר את המכנסיים שלו במטבח מול מבטם ההלום של ההורים, שהעביר בו "צמרמורת של הנאה". בפעם הבאה האב הודיע לו שתעודת האי-כשירות לשרות של בנו בוטלה והוא גויס. "הכאב בעיניים שלו אמר לי שהוא דובר אמת. תהיתי אם הבחור התנדב לצבא בכדי לברוח ממה שאילצתי אותו לתת לי לעשות בגופו. אמרתי לאב שאני מקווה שהוא גאה בכך שבנו חייל בצבא הרייך".
משך ארבעת החדשים האחרונים של שנת 1941 ספרתי קרוב לשלושים הערות המעידות על התעללות מינית בחשודים. לא רק אחוריים מפתים, שרירים מפותחים, הבעת פנים תקיפה, או שפת גוף גברית גוזרים את דינו של היושב מול שולחנו של תומס להיות מכשיר לספוק יצריו; "פרופיל נישרי", "זרועות שעירות", "כפות ידיים גדולות" או "וורידי צוואר בולטים" מספיקים בכדי לעורר את תאוותו ואת אכזריותו. "כשאני משלח את הגברים עליהם אני כופה להתמסר לי לדרכם, הם מתקשים לייצב את עצמם על רגליהם בכוחות עצמם ומדדים ממשרדי בברכיים מפוסקות …".
שער החזה הצפוף שהציץ מפתח החולצה של בחור קטן בן עשרים שהואשם בהברחת מצרכי מזון מהכפר לעיר גרם לכך שתומס יתגרה, ישתלט בכח על גופו ויעשה בו כרצונו על שולחן המשרד. מקס לא סולק מהחדר, היה עד לאונס, ואולץ לשאוב לפיו את הזרע שהותז אל תוך הבחור ולבלוע אותו.
גורלם של אחדים מקרבנותיו היה מר יותר. חור התחת של קרבן אחר, בחור עם פנים לא סימטריים ושפה עליונה שכיסתה את התחתונה אך בעל "גוף אתלטי סביר", העיד חד משמעית שהוא הומוסקסואל פסיבי. תומס איים לשלוח אותו ל"טיפול רפואי שירפא אותן מנטייתו המינית הסוטה", וכך אילץ אותו לגלות את זהותו של המאהב שלו, גבר בן שלשים ושמונה, בעליו של המפעל הקטן לייצור מטאטאים ומברשות בו עבד הבחור. הוא הורה למקס לנעול את הבחור בארון-מחסן בחדר המדרגות עד שהובא למשרדו בעל-המפעל; גבר בן שלשים ושמונה, כבד גוף וחזק למראה. תומס בילה עם השניים את אחד מלילות שלהוב היצרים וטרוף החושים העזים ביותר בחייו. הוא ציווה את כל אחד מהם להתעלל בכל דרך אפשרית ב"יקר לו מכל" בגופו של מאהבו, ועקב בהנאה איך הכאב שהוא גרם להם כעונש על כך שהתמהמהו להתגבר על העכבות שנבעו מרגשותיהם ההדדיים הפך אותם במהירות למכשירי-עינויים שמילאו את כל פקודותיו. קרעים, חתכים, שפכי-דם ובצקות הבטיחו שגם אחרי החלמה ממושכת איבר המין של הגבר הבוגר וחור התחת והעכוזים של הבחור לא יחזרו לצורתם ולתפקודם הקודמים לאותו לילה.
בשלב מסוים, כשתומס דפק שוב את הנער המעולף למחצה תוך כדי שחנק את גרונו, חלפה במוחו המחשבה ללחוץ על צינור-הנשימה של הצעיר עד כדי חנק. האפשרות לגרום למוות במו ידיו הגבירה את תחושת הגירוי שהפיק משפשוף הזיין שלו בעומק המעי של הנער באופן שגרם לו להתפוצץ באחת מהאורגזמות העוצמתיות ביותר שחווה אי-פעם. הוא הביא את עצמו בקדחתנות שוב לידי זיקפה, חדר לתחת של הגבר הבוגר, ודפק אותו בתנועות אגן מהירות כאחוז תזזית. שוב הופיעו מחשבות הרצח, אך הן אחרו לגרום לו לנסוק שנית לאותם גבהים של הנאה. הוא הגביר בהדרגה את הלחץ סביב צווארו של הגבר. פתאום גופו טולטל והוצף שוב בעונג, בהרגשה אקסטטית של התפשטות מעבר לגבולות עצמיותו, והוא הירפה מהגוף חסר ההכרה.
הפעם, התשישות שבאה אחרי הפורקן גרמה לו לאבד עניין בשניים. למחרת הוא כתב על בוקר של "התרגשות", "תחושת התרוממות רוח", ו"אופוריה".
לצד חיי המין הפעילים-מתמיד שלו, ההפצצות האווירות שהתחדשו בקיץ אחרי כמה חדשי הפוגה תופסות גם הן מקום חשוב ביומנו של תומס בשליש האחרון של שנת 1941. ""מהרגע שאני שומע את צפירת האזעקה איני חושב על שום דבר אחר מאשר על הנער. מיד כשאפשר לצאת לרחוב אני הולך לבדוק אם ביתו, בקרבת מגדל המים , נפגע".
4.9.1941: "אין כל סימני הרס בקטע הרחוב בו הוא גר".
6.9.1941: "גם הבוקר נשמתי לרווחה: ביתו עומד על תילו".
9.9.1941: "בהר פרנצלאואר הנזקים מינימאליים. לביתו של הנער שלום"… "תחנת רכבת פוטסדאמר נשרפה; יותר מ 100 איש נהרגו בהתמוטטות בית בכיכר פריז"… "יש סימנים של נזק כבד בכל העיר: בתים הרוסים, חורים עמוקים בכבישים, פסי רכבת מעוקמים… בבקרים אחרי כל הפצצה חדשה, כשעדיין לא פונו ההריסות ולא כובו לגמרי כל השריפות, המראה קשה".
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il