בשורות טובות

09/08/2018

כמה היא רצתה שבעזרת השם הוא ידבר ויגיד הכול

כשיצאו מבית הכנסת היה מזג אוויר מדהים בחוץ, כאילו לא קיץ. שרה לחצה בכוח על היד של ויקי, תמיד הלכו ככה כדי לא ליפול ולשבור משהו. שרה אמרה, "הקדוש ברוך הוא סידר לנו מזג אוויר אירופה. גשם בקשה." ואז התחיל לרדת גשם. "תגידי את מאמינה למה שאת עכשיו רואה," שאלה שרה את ויקי. ויקי הרימה את כפות הידיים, להתגונן.

כששרה ניגשה, ברוך ישב בעיניים עצומות מול הטלוויזיה המכובה. "אז כל הדרך הלכו… הלכנו דרך יד לבנים… הסתכלנו על השמים וזה… ואני אומרת לויקי, איזה מזג אוויר," בתנועות ידיה המגושמות ניסתה שרה ללכוד את מבטו, לא היו עיניים לתפוס. שרה אמרה איך ויקי הייתה מתרגשת, איך הייתה בשוק, "אני אמרתי לה את בכלל…" שרה צחקה וניסתה לחקות את ההתרגשות שאחזה בפנים של ויקי. ברוך הסתכל עליה והנהן.
אחר כך היא וברוך דיברו על היום הולדת של ויקי. "כל הרעיון לעשות הפתעה היה שלי, אתה מבין? כן, כי אמרתי וואו, היא יכולה להיפגע, לכי תדעי? לאה מההתחלה אמרה אולי נעשה משהו לויקי, אני אמרתי צריך לעשות את זה משהו רציני, לעשות מזה אירוע."

ריר התחיל לנזול מפיו של ברוך אל עבר הסנטר. שרה הסתכלה עליו, כשישב איתה בבית היה נראה שהוא לא רק נכה אלא ממש מפגר או אפילו צמח. "אני אומרת לכולם אישה אינטיליגנטית פשוט עברה המון דברים. אתה יודע איזה חכמה היא? איך היא מדברת אנגלית. אני אומרת לכולם, מכירה אותה רווקה… כשהיא הייתה צעירה." הסבירה לברוך. "היום היא במצב נפשי לוקחת כדורים וזה. הייתה חברה של לאה הייתי רואה אותה תמיד, אימא שלה כנראה הייתה בשואה, או משהו."
ברוך פתח את פניו ובהברות שבורות דרש מרק. שרה הניפה את ידיה. "מה פתאום מרק עכשיו." אמרה.

"מרק!" ברוך צעק. שרה, כנועה, הרימה את ידיה, ועווית של צער חתכה את פניה המקומטות. "טוב, טוב, אתה רוצה מרק תקבל מרק." תוך כדי הליכה למטבח נאנחה שוב ושוב על ברוך ועל ויקי ועל כל האנשים האלה שבמקום לטפל בעצמם היא חייבת כל הזמן לטפל בהם. התחילה לחתוך את הירקות, אחר כך מילאה את הסיר במים. תוך כדי חשבה, אולי באמת יהיה נחמד לאכול מרק, אפילו אם לא התכוון להגיד.
החיים שלהם השתנו מאוד אחרי הנפילה. לא רק שהוא נהיה נכה, הוא גם לא יכל לדבר בגלל שהראש נפגע, היה שוכח מילים שהתכוון להגיד, לפעמים במקום איזה מילה אומר מילה אחרת. זה היה אסון, זה היה כל כך קשה לראות. ואיך החיים שלה נהיו קשים. לפעמים עזרו מהמשפחה שלה, לפעמים עזרו מהמשפחה שלו, לפעמים השכנות עשו איזה משהו. אבל ויקי שהיא הכי ציפתה הייתה באחד מהמצבי רוח שלה ולא הייתה יכולה לתת לה גם אנרגיות.

שרה ערכה את השולחן ואמרה לו, "בוא ברוך." ואחר כך, "יש מרק על השולחן." ברוך הסתכל עליה ואמר, "לא!" ואחר כך "דה-דה-דה." ולבסוף פלט מיואש את המילה קפה. הפנים שלו היו אדומות ממאמץ ומזעם.

כשהרים את המבט ראה שוב את העווית על הפנים שלה, והיה בטוח שזאת עווית של צחוק ולא של עצב. למרות קולות ההתנגדות היא הרימה אותו מהכיסא וגררה אותו בכוח למטבח. הוא היה כל כך כבד שכמעט נפל מהידיים שלה חס וחלילה. כשהתיישב והתחיל לאכול הידיים שלו רעדו והמרק נזל לו מהסנטר, אבל היא לא עזרה לו שתהיה לו הרגשה של עצמאות. כשסיים לאכול אמרה לו, "מה קראת בעיתון ברוך?" והוא נשך את השפתיים שלו ואמר "סדר," היא שנאה שהוא אמר את המילה הזאת, הוא התכוון להגיד בסדר וכל פעם אמר את זה כאילו היא עשתה לו משהו רע.

היא אמרה, "מה קראת בעיתון," והוא לא ענה. כמה היא רצתה שבעזרת השם הוא ידבר ויגיד הכול, ברוך היה איש רציני ומשכיל וחכם מאוד פעם, עם כולם היה מדבר על הדברים שהוא קורא ולומד, אפילו עם השכנות שלא הבינו כלום.
"מה מחזיק אותי בחיים," אמרה שרה לברוך, וראתה את הנזלת שלו מתחילה לבצבץ מהנחיריים, "שהקדוש ברוך הוא רואה מה אני עשיתי בשביל האישה הזאת כל השנים. אז מה אני אגיד, שאחרי שאימא שלה באה מהשואה ונפטרה היא חיה לבד ו… אני לא יודעת אם להגיד את זה בברכה של ויקי או לא. אולי אני גם לא אקריא. דלית תספר איך היא הכירה את ויקי ואני לא אספר. אני מקווה שזה יהיה בסדר כי היא לוקחת את זה לכיוונים…"
שרה הסתכלה על פני האבן של ברוך, על העיניים שנעצמו שוב, ורצון עקשני התעורר לפעור אותן בכוח, "מה אני אגיד לך, ברוך השם שיש לנו את ויקי, היא אלופה. אני אומרת לא צריך שכל אחד יקריא, רק שכל אחד יספר איך הוא מכיר את ויקי ויגיד לה מזל טוב. אני מקווה שזה יהיה טוב, שזה יעשה כאילו אנרגיות."

ברוך אמר "סדר" ושרה המשיכה לדבר, אמרו לה שצריך כמה שיותר לדבר איתו. "רק שדלית צריכה לדבר עם המסעדה ישירות בטלפון. אני אמרתי לה, בטלפון. בט-ל-פון. איזה מותק ויקי. היא חמודה. היא חמודה. אני אמרתי לדלית להזמין את השולחן לשמונה, אבל אולי אם אנחנו מגיעות שבע וחצי אז שפשוט תגיד שבע וחצי. וגם ההזמנה צריכה להיות שרה יצחקי, לא ויקי, שלא יגידו ויקי כי היא לא הזמינה."
ברוך לא היה יכול לומר לשרה, איך זה מדהים שהיא דואגת ככה לחברה שלה ורוצה שיהיה לה טוב.
"עכשיו אני חושבת עוד דבר, את העוגה כדאי שנביא לה מיד בהתחלה או… לא, לא מיד בהתחלה, אחר כך, כאילו זה יהיה עוד הפתעה, עוד הפתעה, ואחר כך מתי נביא את האייפון שש? והתקשרה אליי גם פנינה, היא רוצה גם לתת מאה שקל, היא אומרת אתמול בבית כנסת ראיתי שכולם השתתפו וזה, אמרתי כן, היא אמרה אולי אני אשים מאה שקל שיהיה לה כאילו הרבה כסף, אמרתי לא אין לי בעיה, פשוט אני אומרת כל מי שרוצה מעבר שייתן לה יהיה לה דמי כיס גם טוב כסף זה לא…" שרה הסתכלה על ברוך, "כסף זה לא מתנה ברוך, נכון? כסף זה לא מתנה." אחר כך הסבירה, "אבל פנינה גם רוצה לתת."
פנינה שמה את הכסף על השולחן וויקי חייכה אליה ובאה אליה ונישקה אותה על שתי הלחיים. שרה אמרה, "ועכשיו ברכות." היא לא הצליחה להוציא את הברכה מהניילון בלי לרעוד כשכולם מסתכלים. "ויקי יקרה," היא הסתכלה על הפנים האטומות, האלימות של ויקי. ויקי הייתה בן אדם קשה. "כל כך הרבה שנים אנחנו שכנות וחברות טובות ופעם מזמן אפילו היינו עובדות ביחד אצל צ'רבין. ואני רוצה להגיד כמה כיף לי וכמה אני נהנית ללכת איתך לטיול ברחוב ולארומה ולבית כנסת. ואני רוצה להגיד שויקי את חברה אמיתית, ואת אלופה והקדוש ברוך הוא יברך אותך וייתן לך רק טוב, איך שאת באת בלי כלום לארץ ואימא שלך נפטרה ואת ברוך השם דאגת לעצמך וככה בלי כלום בלי בעל ובלי ילדים ובלי שום דבר הצלחת בכל זאת לסדר לך בית יפה." ויקי שהייתה אישה צנועה השפילה את המבט. "ופעם היית באה אלינו הביתה הרבה כשהילדים היו קטנים ואני רוצה להגיד לך את מוזמנת, את עדיין מוזמנת תמיד, ועכשיו," אמרה בתנופה, כמו מגישה של שעשועון, "הילדים רוצים גם להגיד מזל טוב ולשלוח לך נשיקה."
שרה הוציאה את הסמארטפון והתחילה ללחוץ על המקשים כדי להשמיע את מה שהילדים עשו בווטסאפ אבל האצבעות התחילו להסתבך, "לא נורא לא נורא," לאה ופנינה ודלית ומזל התחילו להגיד, ואחר כך צעקו "לא נורא!" ואז הקריאו ברכות, הן היו טובות אבל לא כמו של שרה שכל מילה שלה באה מהלב ולא סתם. אחר כך דיברו על דברים אחרים. פנינה שאלה את שרה על ברוך ושרה נאנחה ואמרה קשה קשה. שאלו אם הוא עדיין צועק עליה ושרה אמרה עדיין וצחקה צחוק יבש, והסבירה שהוא צועק כל הזמן, אבל כמעט תמיד לא צועק מילים אפילו, אבל כמעט תמיד אפילו לא צועק מילים. "אני לא יודעת מה לעשות, רוצה שידבר כבר." אמרה ותקעה בויקי מבט. ויקי תקעה מבט חזרה כאילו לא עושים לה פה משהו יפה ונחמד שאמור לשמח אותה ולהכניס אנרגיות. אחר כך שרה הוציאה את האייפון שש וכולן עשו קולות והתפעלו או אה, ויקי חטפה את האייפון שש לתוך התיק השחור הקטן.

למחרת שרה הלכה לויקי לשמוע איך היה, אבל ויקי הייתה אישה קשה ומוזרה. רק אמרה שחם לה מאוד, חם נורא, והיא רוצה מאוד ללכת להתקלח.
"נו אז תלכי תתקלחי, מה הבעיה? מה, את מזיעה? אתמול לא התקלחת, לא התקלחת אתמול."
ויקי אמרה שלא נוח לה ככה במקלחת, שקשה לה לעמוד על הרגליים. שרה חשבה על זה שהרגליים של ויקי היו פעם הרגליים הכי יפות בגבעת שמואל, ואיך זה בטח קשה לה שעכשיו הן כל כך חלשות ונפוחות. מה שנשאר יפה בויקי זה העיניים, שלמרות שהיו הרבה קמטים מסביב עדיין היו גדולות נורא, כחולות וצלולות כמו מים של ים.
"אז עושים אמבטיה ו…"
ויקי התחילה להגיד שאין לה כוח למלא את האמבטיה.
"תקשיבי ויקי, אל תיכנסי עוד פעם למרמור הזה זה לא טוב."
ויקי משכה בכתפיים וסובבה את הראש.
"אני מרימה ידיים." שרה הרימה את הידיים. "אין לי כוח לזה. אומרת לך את האמת."
"אבל אני…" אמרה ויקי. פתחה את הפה וסגרה אותו.
"אז חבל. תהיי חזקה תתגברי. יום ביומו הדברים מסתדרים לאט לאט."
ויקי פתחה את הפה, ולא אמרה כלום.
"אין מה לעשות. אל תתייאשי. והכי קל להרים ידיים ולהגיד אין לי כוח לא מעניין אותי כלום, הכי קל להגיד את זה. את יודעת ויקי איך אני רוצה לעזור לעצמי, איך אני רוצה לעשות ככה וככה, ככה גם את צריכה, תלמדי ויקי… תדברי… אני לא רוצה להיות שכנה שלך כשאת מתנהגת ככה. זה קצת ייאש אותי המסיבה אתמול את מבינה? עד שאני עושה לך אירוע וזה… מבינה? היה מצוין אתמול אבל את כל הזמן עם הפרצוף הזה ואת יודעת מה? את צריכה כאילו להחזיק את עצמך ולא להגיע למצב שאת נשברת."
ויקי לקחה מים מהשולחן והתחילה ללגום. אחר כך השתעלה והתחילה לעשות קולות שהיא נחנקת, שרה הסתכלה עליה, "זה גם מייאש אותי שאת ככה, והחיים שלי לא קלים, מה זה לא קלים, שום דבר, שום מילה הוא לא אומר ברוך, ואת יודעת מה, זה טוב מאוד, ברוך השם, אני אומרת טוב מאוד, שלא יגיד."
ויקי חתכה: "כלום לא אומר?"
"לא… לא אומר. ועדיין אם הוא עצבני אז ישר הוא… לא, ישר הוא… אבל בסך הכול היה מאוד יפה אתמול, נחמד."
"בסדר." התעקשה ויקי.
"איך עכשיו את אומרת…" שרה הסתכלה על ויקי ישר בעיניים. היא קראה פעם בתוך הפייסבוק: אנשים עם ביטחון עצמי מסתכלים בעיניים כשהם מדברים, אנשים בלי ביטחון עצמי מסתכלים בעיניים כשהם מקשיבים. "זה עושה לי לא טוב, אז אני אין לי חשק, גם, גמרנו, אני מפסיקה, אני לא… אני רוצה שגם את תחזקי אותי כי אחרת אני לא ממשיכה, פייר אני אומרת לך, זה גם אנרגיות. אני צריכה את האנרגיות גם, מבינה, אז תחשבי על זה, לא רק על עצמך, תחשבי שכל אחד שנותן, זה מוציא ממנו אנרגיות, אז את צריכה להתאמץ בשביל זה לתת לי גם. אין מה לעשות. ותמשיכי, תלכי למספרה כמו שאמרתי לך. אם את לא הולכת…"

אחרי שהאישה הלכה, ויקי הלכה לאמבטיה ומילאה מים. אחרי שהמים מילאו את קצה האמבטיה היא שכשכה את האצבעות במים וראתה כי טוב. התפשטה לתוך המים, הגוף נהיה פחות עייף ומקומט: ברוך יושב איתה בבית והם מדברים על דברים שקורים בעולם, הוא מסביר לה ומדבר באריכות כמו מרצה אבל גם מקשיב. וכשהיד נוגעת לה ברגל…
ויקי פקחה את העיניים.

שרה התיישבה על הספה והסתכלה על ברוך השותק. רצתה שידבר. כל דבר היה מותר להגיד. היא שפעם בכלל לא הייתה מתעניינת בהרצאות שלו החלום שלה עכשיו היה שידבר. כל החודש אחרי שראתה אותו נוגע בויקי חשבה שעכשיו הוא הולך להגיד סליחה. אבל הוא לא אמר: אחרי הנפילה מהסולם הראש שלו נהיה דפוק. גם הגוף, בעיקר הראש אם שואלים את שרה. לא מזמן שאלו אותה, את שרה, איך הוא בדיוק נפל מהסולם. מה, הוא פשוט לא שם לב, ושרה עצמה את העיניים חזק, ורק סיפרה, אלה היו ימים קשים מאוד, הימים שאחרי הנפילה. כמה שהיא התפללה אז לקדוש ברוך הוא לימים טובים. לבשורות טובות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il