דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
07/12/2008
אור השמש חדר מבעד לחרכי התריסים והאיר את החדר ואת פניו של יונתן בפסים זהובים. יונתן התעורר, חש בזיקפת הבוקר הקשה שהיתה לו מעודו. הוא הסתכל בשאריות הנרות ובמכשיר הטלוויזיה שעליו הופיעה כתובית הסיום של הסרט שצפה בו כמה שעות קודם לכן. הוא קם וניגש לשירותים לשחרר את הלחץ מהשלפוחית. ההרגשה, ללכת לבוש בתחתוני החוטיני, במיוחד החוט הנעוץ בחריץ התחת שלו היתה מוזרה מאוד, אבל הוא חש שזה דווקא מחמיא לו ונהנה מכך. בגלל הזיקפה החזקה, הצליח להשתין בקושי רב, וכאשר הצליח, היה זה זרזיף שאינו בר-שליטה, ורובו הגיע לריצפה ולא לתוך האסלה.
'אנקה זאת היום, אחרת יסריח לי…' חשב. בינתיים, עמד ליד האסלה וליטף את אברו מצדדיו, מרוצה ממנו ומהרגשת ההשתחררות. 'זה היה סרט הסקס הטוב ביותר שראיתי מימיי, ממש נהניתי. טוב שאני לא צריך להחזיר אותו לספריית הווידאו.' הרהר, תוך כדי שהוא התבוננות בדמותו החטובה שנשקפה במראה הגדולה. אט-אט, עם ירידת לחץ השתן בבטנו, חש לחץ אחר הולך ונבנה באשכיו. הוא "הקרין" במוחו את הסרט שוב. הוא הרגיש שעדיין נותר באשכיו מטען זרע המבקש לצאת החוצה. הליטוף העדין הפך מואץ. בזכות בדיקות הזרע הרבות שביצע בחודשים האחרונים, כבר היה מיומן ותוך פחות משתי דקות חש שהוא מתקרב להשפרצה. הוא ניסה לכוון את הזין לכיוון האסלה וכעבור חצי דקה נוספת החל להשפריץ גלים של נוזל זרע. מכיוון שהגל הראשון הגיע דווקא למראה, חפן את קצה האיבר בידו, כך שהגלים הבאים מילאו את כף ידו ונזלו מבין אצבעותיו למטה. הוא היה המום מכמויות הזרע המרשימות שלא תאר לעצמו שגופו מסוגל לייצר. ההרגשה הייתה שונה לחלוטין מההרגשה שליוותה את האורגזמה שחווה בערב. הוא היה רגוע הרבה יותר ופשוט נהנה מהרגשת ההתרוקנות מעודפי הזרע.
לאחר שסיים, ניגש לסלון, כיבה את הטלוויזיה והתחיל לסדר את החדר. הוא שמע צפצוף מכיוון המחשב, איתות שהגיע אליו צ'ט ממישהו. הוא ניגש אליו וראה הודעה ממייקל:
"בוקר טוב, אני מקווה שנהנת מהמתנה ששלחנו לך. אני מרוצה מאוד שאתה מציית לבקשתי לעשות את כל עבודות הבית לבוש כפי שאתה. אם תמשיך כך, רק תרוויח ותהנה."
הוא הסתכל סביבו והבין שמייקל כנראה צופה בו. הוא חש מבוכה כשנזכר בצפייתו בסרט, מקווה שמייקל לא הסתכל עליו בזמן שאונן תוך כדי צפייה בסרט. מצד שני, אברו אותת לו שהוא דווקא נהנה מהסיטואציה ופרץ החוצה מתחתוניו.
"תודה על המתנה ועל הברכות. אשתדל לא לאכזב אותך." ענה לו.
"אתה יכול להמשיך בעבודות, אל תשכח להוסיף ליוגורט עם הגרנולה שתאכל בעוד חצי שעה וגם בימים הבאים, כף מהתוסף שנמצא בחבילה שהגיעה אתמול. בהמשך, אתה יכול כבר להודיע לחברים, למשפחה ולכל מי שלדעתך איכפת לו ממך, שאתה יוצא בעוד כמה ימים לטיול ארוך במזרח, ושלא ידאגו אם לא תתקשר, כי תהיה במקומות שאי-אפשר ליצור משם קשר."
"יופי, אני כבר חסר סבלנות. מתי אני אמור לטוס?" הקליד.
"אודיע לך כשהכול יהיה מוכן. בינתיים, אל תשכח, שהחל מהיום, אסור לך לבזבז את נוזל הזרע היקר שלך ללא קבלת אישור. בשום מקרה. כמו כן, אל תשכח את בדיקות הדם ובדיקות הזרע שאתה צריך לעשות מחר ובכל יום בשבוע הבא בדיוק בשעה 10:00 בבוקר במרפאה." קיבל תשובה.
יונתן, חש שפניו מסמיקות ושאזניו מאדימות. הוא לא ידע אם מייקל ראה מה שהתרחש בשירותים. הוא לא ראה שם מצלמה, והניח שזה "איזור נקי" מעינו של מייקל. מהטון הלקוני הבין שהשיחה הסתיימה.
הוא ניגש לארגז וחיטט בו כדי למצוא מספר בקבוקים קטנים בצבע סגול עמוק ('דומה לצבע של התחתונים שלי.' הרהר) הוא נטל אחד והתבונן בו. לצערו לא הבין מאום מהכתוב עליו 'כנראה יבוא מהמזרח הרחוק'. עובדה מוזרה נוספת היתה הציורים על גבי העטיפות של הבקבוקים: ציורים וצילומים של נשים וגברים בתנוחות אירוטיות שונות. הוא פתח את הבקבוק ורחרח את תכנו. לנחיריו חדר ריח עדין ונעים, מוכר וחדש כאחד (הוא לא הצליח לזהותו). ניגש למטבח להכין לו את תערובת היוגורט בריאות שלו.
במשך הימים הבאים הוא הרגיש ממש מצוין. הוא יצר קשר, כפי שמייקל הורה לו, עם כל מכריו (בעצם לא היו כל-כך הרבה) ו"נפרד" מהם. הוא צפה בסרט שוב ושוב, אך הפעם לא הניח לעצמו להגיע לשיא. כל יום הוא חיכה בכליון עיניים לבדיקות המעבדה. נכון שבדיקת הדם לוותה בדקירה לא נעימה, אבל בדיקת הזרע פיצתה אותו בגדול. זו היתה הזדמנות "חוקית" לשחרר את הלחץ מאשכיו, שהצטבר בכל יום שוב לרמה גבוהה מהיום שלפניו ושמר על זיקפה כמעט תמידית. הוא הרשים את עצמו כל פעם מחדש בכמויות הזרע הגדולות שמספיקות להיווצר אצלו מיום ליום.
ערב אחד, לאחר שבועיים נוספים כאלה, שלח לו מייקל הודעה בצ'ט:
"שלום, חמוד. כמעט כל האישורים מוכנים. סידרנו לך כרטיסי טיסה למחרתיים." יונתן היה המום. על אף שחיכה לכך כבר כמה חודשים, הופתע מהאתרעה הקצרה.
"מה אני צריך לארוז? מה לקחת? אילו בגדים? לכמה זמן?" שלח צרור שאלות בצ'ט.
"אתה לא צריך לקחת כמעט שום דבר, כזכור לך, פה תלבש בגדים שתקבל אצלנו, תקבל גם כלכלה מלאה כך שתוכל לחסוך את כל הכסף שתקבל. קח איתך רק מברשת שיניים, כלי גילוח, את המתנות ששלחתי אליך ליום ההולדת ואת תוספי המזון ששלחתי אליך. הם יקרים מאוד ואינני רוצה שתפסיק לקחת אותם במהלך המסע שלך לכאן."
"מה עם כרטיסים?" כאן קיבל קישור, שבעזרתו יוכל להדפיס את כרטיסי הטיסה. "איך בדיוק אתמצא שם?" שאל.
"בשדה התעופה האחרון ימתין לך נהג מונית והוא יביא אותך לכאן."
"ואיך אזהה אותו?"
"אין צורך, הוא יזהה אותך לפי הצמידים על פירקי הידיים ולפי הבגדים: תלבש את החולצה הצבעונית הצמודה ואת מעיל העור ששלחתי אליך, ואל תסגור את חזית המעיל." לאחר מספר שניות קיבל מסר נוסף: "תשמור על עצמך ותקפיד על כל ההוראות. אל תשכח לומר בזמן ביקורת הדרכונים שבאת כתייר לטייל. ואל תשכח: אתה באמת בא לעשות חיים ואני בטוח שתרצה להאריך את החוזה."
הקטע הראשון של הטיסה, מישראל לאירופה, עבר באופן רגוע, היה נדמה לו ששכניו למושב במטוס והדיילים נועצים בו מבטים. והוא ייחס זאת לבגדיו מושכי תשומת הלב: חולצת פסי הקשת ללא שרוולים המתוחה עליו ומעיל ומכנסי עור דקים שלא הסתירו את זקפתו. אבל בטיסת ההמשך הארוכה, משם למזרח היו הרבה כיסי אוויר וקטעים לא נעימים שגרמו לו לבחילה ולכאב ראש. הוא זכר את המלצתו של מייקל ובלע שני כדורי הרגעה ששלח אליו. לאחר כמה דקות, באמת שופרה הרגשתו מאוד. מצד שני, הוא הרגיש סחרחורת קלה ועייפות שמשתלטות עליו. הוא קשר עצמו למושב וניסה להירדם, ללא הצלחה.
לאחר יומיים של טיסות, החלפה של ארבעה מטוסים והרבה שעות המתנת ביניים בשדות תעופה, נחת יונתן בשדה תעופה קטן בעיר שדה מרוחקת. הוא אסף את תרמילו הקטן ויצא החוצה, מחפש בעינו את הנהג שאמור לקחתו. לפתע חש נגיעה קלה בכתפו. הוא הסתובב וראה גברתן שלקח ממנו את תיקו וסימן לו לבוא אחריו. הם הגיעו למונית. לידה עמדה בחורה מהממת בבגדים שאינם מותירים מקום רב לדמיון (עונדת קולר שחור לצווארה, חליפת מכנסיים הדוקים עם מחשוף עמוק, צמידי עור על פרקי ידיה ומעל העקב ונעלי עקב גבוהות) ופתחה לקראתו את הדלת האחורית.
"שלום, אני הנהגת." אמרה, "תרגיש בנוח ותחגור את עצמך. יש לפנינו נסיעה של כמה מאות מייל." היא סגרה את הדלת אחריו, אמרה משהו לגברתן שהתיישב לצידה מקדימה והם התחילו בנסיעה.
בתוך המכונית היתה אפלולית – החלונות שלה היו מושחרים כך שרק אור חלש חדר פנימה, יונתן שם לב שבינו לבין החלק הקידמי יש מחיצת זכוכית. הוא ניסה לפתוח את החלון אך הכפתור לא השפיע. היתה לו הרגשה שגם אם ינסה לפתוח את הדלת לא יצליח. הוא הסתכל מהחלון החוצה וראה את הנוף המונוטוני זורם לאחור. ראשו היה עדיין סחרחר והוא היה מותש מהטיסה. תוך כמה דקות נרדם.
"בבקשה, הגענו." שמע מתוך שינה. הוא התעורר. המכונית עמדה מול שערים של חווה גדולה ומבודדת עם גדרות גבוהות. הגברתן יצא מהאוטו וניגש לאינטרקום והקליד עליו קוד. השער נפתח והם החליקו פנימה והוא נסגר אחריהם. הם נסעו בתוך חורשה עד שהגיעו לבניין גדול. הרכב עצר והיא יצאה, פתחה לו את הדלת והושיטה לו את ידה. יונתן יצא בעקבותיה, הגברתן התיישב במושב הנהג והרכב נעלם עם תיקו.
הם נכנסו ללובי מפואר, עלו במעלית. בזמן העליה במעלית נדמה היה ליונתן שהיא מחכחת את ישבנה במפשעתו. כאשר המעלית האטה ועצרה, הדלתות נפתחו והוא יצא בעקבות הנערה. ביציאה מהמעלית הסתבר שזו כנראה קומת הבילויים/בריאות/ספא של הדיירים. הם יצאו ללובי קטן, כנראה כדי לעבור למעלית נוספת. את הדרך הלאה חסמו שער חשמל ודלפק מעץ אלון. מאחורי הדלפק עמד בחור חטוב לבוש במדים מוזרים ועונד קולר דומה לקולר שענדה הנערה. מעבר לכתפיו, הבחין יונתן באנשים המסתובבים ברקע עם פריטי לבוש חלקיים מאד, הוא שם לב שכולם ענדו או קולר דומה לציוארם או צמיד על ידם.
התשובה לחידה ניתנה מיד: "אין אפשרות להיכנס למתחם המלכותי ללא תג מזהה." אמר פקיד הקבלה.
"זה העובד החדש." אמרה הנערה.
"בסדר, בוא ואתן לך תג." אמר, כשהוא מוציא שני קולרים ממגירה.
"מה? שאתהלך עם קולר ככלב?" שאל יונתן בקול רפה.
"אני מצטער," אמר הפקיד באסרטיביות, "לפי מה שנאמר לי, התחייבת לציית לחוקי המקום, עד להודעה חדשה ובנוסף, לא נראה לי שתצטער על זה." הוסיף ואמר, תוך בחינת הגבר הצעיר עם מבט מוזר בעיניו. יונתן היסס. הוא, אמנם, התרגל להסתובב בבית עם קולר בשבועות האחרונים, אך הוא היה לבד בבית, וראה זאת כ"משחק" וכאן… הנערה אחזה בידו ומשכה אותו קרוב לדלפק. הפקיד ענד לו את הקולר כשהוא כורך אותו לצווארו ולוחץ את הקצוות בעזרת מכשיר מתאים. כעת רק שם לב כי הקולר אינו פשוט כל-כך: הוא היה מעובה למדי, בצידו הפנימי שהוצמד לעור, אפשר היה להבחין בחוטי מתכת שתולים בו (כנראה היה זה פלסטיק דמוי עור) בחלק שהוצמד לעורף היה עיבוי נוסף בגודל של חצי קופסת גפרורים וכן, היתה צמודה אליו טבעת מתכת, דומה לטבעות שצמודות לקולרים של כלבים ושאפשר לחבר אליה רצועה. לפתע הוטרד מהמחשבה שאין לו מושג איך לשחרר את הקולר.
"איך אני משחרר את זה?" שאל יונתן את הפקיד.
"אין לך כל אפשרות לשחרר זאת בעצמך. הרצועה עשויה מגומי יצוק על שרשרת מפלדה חזקה מאד, בלתי גזירה, היכולה להחזיק משקל של טון; בנוסף משולבת בה מערכת אלקטרונית המאפשרת מעקב, קשר שליטה בעונד אותה ואפילו ענישה במקרים קיצוניים. רק אנחנו יכולים לשחררה, באמצעות המכשיר הזה, המקושר למחשב המרכזי של המתחם ובאמצעות קוד וסיסמה שאיני יודע אותם עדיין, ימסרו לי בבוא הזמן. אבל, כמו כולנו פה, אתה תתרגל." ענה לו הפקיד, תוך שהוא משחק בכפתורי מכשיר שנראה כשלט רחוק של מערכת שמע או טלוויזיה, אך עם הרבה יותר כפתורים ועם מסך קטן שיונתן לא הצליח לראות מה מוצג בו. במקביל, התבונן ביונתן ובמכשיר שלפניו לחילופין. לפתע חש יונתן דקירות קלות ומצמררות מתפשטות מצווארו בכל הגוף ורעד לא רצוני. קל, אך מורגש היטב, חלף בו ונעלם; לא לפני שגרם לו לחידוש הזקפה עד לכדי כאב. הפקיד חייך לעצמו בסיפוק והתרכז במבטיו בנערה אשר לאחר כחצי דקה החלה לרטוט גם היא באופן דומה. כנראה שגם עליה היה האפקט הסופי דומה, חשב יונתן, כאשר חש שוב שהיא לוחצת אליו את מפשעתה ו"נדבקת" אליו.
"יפה, התגים שלכם מכוילים ואתם יכולים לעבור פנימה." אמר הפקיד, "אגב, שמי ג'וני ואני מקווה שתהנה פה. דע, שאם אכן תציית לחוקי המקום, אין סיבה שלא. חלק גדול מהעובדים ממש התחננו להשאר גם בתום תקופת החוזה הראשון ולכן האריכו להם את השהות כאן לתקופה נוספת."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il