גאה בעצמי – פרק ג'

20/12/2009

בחזרה אל היציאה.
אני עדיין נפעם ונרגש מזה שהתיישבתי ליד עדי.
הוא נראה כל כך גברי ומהמם…
הוא לובש גי'נס כהה שנופל לו מהגוף, ואז רואים את הישבן שלו מתחת לבוקסר האדום והחמוד, ו 'גופיית-סבא' שאלוהים ישמור כמה שהיא יפה עליו וכמה שהיא מבליטה את השרירים הקטנים שלו, שלאט לאט מתפתחים מתחת לעור השחום- זהוב שלו, שנוצר מההשתזפויות שלו בים.
והזיפים הקטנטנים האלה שיוצאים לו, פתאום כל כך מוזר לראות אותם על הפנים התמימות והמתוקות שלו.
הוא נראה פשוט… פשוט… מדהים.
אני מנסה, בכישלון רב יש לציין, להיכנס איתו לשיחה, ציטוט, משפט, מילה… משהו שייתן לו סימן- הנה אני! הנה אני, עדי!

אז אני מתחיל להתייאש ונופלת עליי וואחד באסה בגלל החרא הזה, שאני בספק אם הוא זוכר אותי בכלל, את החבר הכי טוב שלו. החבר הכי טוב שלו לשעבר.
אני לוקח את מאי לשיחה, ואומר לה: "מאי חמודה שלי, את יודעת מי זה יושב איתנו?!" ואומר לה גם שעל פניי מוקרנת שמחה מזה שהוא שם, ועצב מזה שהוא בכלל לא מתייחס אליי.
"לא… מה, אתה מתכוון לדניאל כפרה עליו?" היא עונה(בתמימות שלה).
"חחח… לא! לא! מאי… נו… זה עדי!"
"שיאוווו… אני לא מאמינה! איך לא זיהיתי אותו?!" היא מביטה עליו תוך כדי שהיא אומרת את זה, ואז מביאה את המשפט הכי מבאס: "יאללה איזה חתיך הוא נראה! למה לא דיברתם בכלל? אתם חברים טובים, לא?".
זהו. מאי הזונה הזאת פיזרה לי מלח על הפצעים!
כולה תשע וחצי בערב! עם דמעות קטנות בעיניים, בתקווה שתתפתח שיחה כלשהי איתו, או שהוא בכלל ייזכר בי המניאק, אני עוזב את השיחה וחוזר לשבת איתם. כולם צוחקים להם, שומעים מוזיקה, שותים אלכוהול, ורק אני בצד 'מבואס תחת' מהעובדה שעדי לא זוכר אותי.

אחרי כמה שעות טובות שבהן למרבה ההפתעה, אני מוצא את הילדים הדיי בסדר, שאיתם אני יכול לשבת ודווקא סבבה לי, אחותי מתקשרת אליי. "נו איפה אתה? שוב במסיבות גייז בת"א? כבר שלוש בבוקר בוא מייד הביתה!" (חשה את עצמה אמא שלי)
"היי, מה את עצבנית?! את לא אימא שלי. סבבה?!" אני אומר לה בטון גבוה, כדי לצאת קצת גבר מול הילדים שאיתי.
"טוב יאללה, בוא כבר! צא מהתחת של הקהילה שלך ובוא, אני מתגעגעת." מוסיפה אחותי בנימה של אהבה אינסופית.
רוני אחותי היא כ"כ מהממת… סיפרתי לה בערך בכיתה ט' על זה שאני הומו והיא קיבלה אותי הכי טוב בעולם.
"אתה אח שלי יא שרוט! מצידי שתהיה בעל חיים דומם, אני אוהב אותך!" את המשפט הזה אני בחיים לא אשכח. (לא שהוא נשמע חשוב או משהו, כן?) כל כך אהבתי את מה שהיא אמרה…
"טוב אני בא מאמי!" אני עונה לה.
ואז אני רואה שכבר כמעט כולם הולכים. נשארו רק עשרה ילדים וביניהם עדי.

כל החבורה יוצאת מהמגרש, סוגרים את האורות והולכים הביתה.
אני, עדי ועוד איזה ילד הולכים הביתה ביחד כי אנחנו גרים באותו האזור.
כל הדרך אני בדממה ובשוק, מזה שאנחנו בסיטואציה שבה עדי לא שם לב אליי, הבן זונה!
הילד ועדי מדברים כל הדרך על איזה כוסית זאתי, ועל איזה כוסית זאתי…
מגיעים לבית של הילד, והוא נכנס לבית שלו משאיר מאחוריו שובל של בושם מסריח.
עכשיו קורית ה-סיטואציה!
אני ועדי- לבד, אנחנו והעולם, אני והוא, הוא ואני, אני והגוף המושלם שלו.
"אז… מה קורה?" הוא אומר לי בניסיון לפתח שיחה, מה שאני ניסיתי לעשות כל הערב.
"אממ סבבה. תגיד… אפשר לומר לך משהו?" אני שואל, כשבראש אני מתכנן מה להגיד לו.
"כן אחי, תגיד." עושה טובה שהוא עונה. עאלק "אחי". שלסבתא שלו יקרא "אחי".
"תגיד, אתה עושה צחוק? כאילו… כל הערב אתה בכלל לא שם לב אליי ואתה בכלל לא אומר שלום, כאילו… קצת להיות בנאדם, אתה יודע…"
"חחח… בואנה אחי, תירגע! מה אתה כוסית?" אומר לי בנימה מתנשאת כלשהי.
"אל תקרא לי אחי ואל תקרא כוסית" אני עונה לו.
"טוב, אני לא אתחיל לדבר איתך על למה זה… למה זה… ולמה זה… היינו אחלה חברים פעם, ועכשיו כבר לא! מה אתה רוצה שאני יעשה?!"
"אל תעשה כלום." אני עונה מאוכזב.
"טוב נתן, אל תיקח את זה ללב…" הוא אומר בשקט כזה, כאילו שבאמת איכפת לו ממני!
ואני מחייך חיוך מביוש כזה… של איזה חמוד הוא שהוא מנסה לעודד אותו.
"…קח לריאות!" מוסיף פתאום וצוחק לי בפנים. אני מרגיש… מרגיש… כל כך מושפל שלקחתי את זה כאילו הוא דואג לי… כוס אימא שלו…
"טוב יאללה עדי, ביי. לילה טוב." אני אומר לו בעצבנות, תוך כדי שאני חותך הביתה.
" לא… לא… אל תלך! בוא אליי, אימא שלי אצל חבר שלה" אומר לי עדי.
(ההורים של עדי גרושים, ואח שלו הגדול, שהוא לא פחות חתיך ממנו, בצבא.)
כולי בשוק, בהלם, אני מחליף צבעים כמו לטאה חרמנית. עדי, פאקינג הציע לי לבוא אליו…
"סבבה." אני אומר לו באדישות בלי לחשוב פעמיים. ואני והוא הולכים לבית שלו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il