ג'ינג'י – פרק ט'

12/01/2015

איכשהו אף פעם לא סיפרתי לגיא שאני ואמיר… שהיה בינינו פעם משהו… טוב, לא סתם משהו, הייתה אהבה, אהבה ענקית מבחינתי, שנגמרה רע וכואב. הסוד הזה העיק עלי ללא הרף, אולי כי לא ידעתי איך להסביר למה שנה אחר כך, כשחזרתי מהטיול בחו"ל ונפגשנו שוב איכשהו רגשות הכאב והכעס שחשתי בגלל הבגידה של אמיר שכחו והפכו למעין ידידות.

העניין הציק לי מאוד דווקא בגלל שגיא קיבל בפשטות כל מה שסיפרתי לו על עצמי. אם הוא היה חשדן וחפרן זה היה פחות נוראי, אבל גיא נתן בי אמון במין אופטימיות כחולת עיניים ותמימה שעוררה בי כעס והתפעלות בעת ובעונה אחת.

גם לאמיר זה הציק, ראיתי אותו בוחן אותי ואת גיא בדאגה, ואחר כך אומד בדאגה את ניצן שהסווה את פיקחותו בבדיחות עוקצניות, ובנפנופי ידיים אוחצ'יים, נאנח, אבל ממשיך לשתוק.

"אז בוא נספר להם ודי." התפרצתי אחרי כמה ימים כשהזדמן לנו להיות לבד במחסן. היה מאוחר, והייתי עייף ולחוץ כי למחרת בבוקר עמדתי להיבחן סוף סוף למבחן הפסיכומטרי הארור הזה.

גיא אמר לי כל הזמן להירגע, ונשבע שלא חשוב איזה ציון אקבל, זה ממש לא משנה, ולא אומר כלום עלי, ושב והבטיח לי שבמתמטיקה אני ממש מוכן, וגם האנגלית שלי ממש בסדר, וזה שאני לא זוכר מה זה אלונטית, ושוב התבלבלתי בגלל האצטומכא הזו זה לא משנה לו כלום, וזה לא אומר שאני טיפש, ממש לא.

אמרתי לו שהוא חמוד ואני חולה עליו והלכתי לעזור למועלם לסדר את המחסן של הפיצוצייה, אבל מצאתי שם את אמיר במקומו. "מועלם לקח לו יום חופש ונסע עם סמי לבקר אצל אימא שלו, היא חולה." הסביר אמיר.

"שתהיה בריאה." הפטרתי בקוצר רוח, והתחלתי לנגב את המדפים, מועלם התעקש שגם המחסן חייב להיות מצוחצח למופת.

"נו, אז מה חדש, גמרת ללמוד?" שאל אמיר מקרצף את דלת המקרר, משום מה היא הייתה תמיד דביקה.

"לא, אבל אין לי כוח יותר לפסיכומטרי המזדיין הזה, תשמע אמיר, אני לא יכול יותר עם העניין הזה, אם אני מקבל מעל שש מאות חמישים נקודות אני מגלה לו."

"למה דווקא שש מאות חמישים?" הקשה אמיר בלי לטרוח לשאול מגלה מה ולמי, הוא כבר ידע לבד.

"טוב, אז שבע מאות." התקפלתי, הייתי בטוח שבחיים אני לא אגיע לציון כל כך גבוה ואמיר הסכים איתי כנראה.

"שבע מאות? אתה?" גיחך בצורה מעליבה. נרגז ומתוח התנפלתי עליו ודחפתי אותו לקיר, והוא דחף חזרה, ואחר כך ביקש סליחה, וסיפר לי עם דמעות בעיניים שהוא פוחד שניצן רוצה לעזוב אותו.

"למה?"

"כי שמעתי אותו מדבר עם האקס שלו בטלפון ו… הם דיברו על הבית קפה, ניצן הזמין אותו לפתיחה החגיגית והיה נורא מתוק אליו ו… אני מרגיש שהוא מצטער שהם נפרדו, אני בטוח שהוא לא אוהב אותי ג'ינג'י, ואני לא מאשים אותו, מי יכול לאהוב אחד כמוני?"

"אני אהבתי אותך."

"כן, זהו, בדיוק, אהבת והפסקת."

"אמיר, אל תתחיל עם זה, אתה יודע בדיוק למה הפסקתי."

"כן, כי אני חרא." הוא התחיל לילל, ואני חיבקתי אותו, ואז שמענו את ניצן, "אני גדול! אני גדול! תעריצו אותי!" צעק, וצחק.

הספקנו להתרחק זה מזה רגע לפני שהוא שעט פנימה, מאושר מאוד, ובישר לנו שהוא הצליח לשכנע את האקס שלו, שימי הגדול, מבקר המסעדות הכי נחשב באיזה אתר פלצנות תל אביבי, לבוא לפתיחה החגיגית של בית הקפה.

"אני לא מבין למה צריך פתיחה חגיגית שבוע אחרי שבית הקפה נפתח." רטנתי בעצבנות.

"כי עד עכשיו רק עשינו הרצה." הסביר לי ניצן בסבלנות, וחיבק את אמיר, שותל נשיקה על פיו. "למה אתה עושה פרצופים חמוד? אז מה אם אני ושימי היינו זוג? זה היה פעם, עכשיו אני אתך."

"טוב, בסדר." נהם אמיר בזעף.

"נו, די." הוא צבט את לחיו של אמיר בחיבה, "לכל אחד יש אקסים, גם לך, אם לי לא מפריע שאתה ועודד ביחסים נהדרים, אז גם אתה יכול לסבול שאני מדבר לפעמים עם האקס שלי."

"אתה יודע?" התפרצנו, אני ואמיר בבת אחת, והחלפנו מבטים משתאים.

"בטח שאני יודע, אני לא עיוור ולא חרש, גיא אגב לא יודע."

"מאין לך?" חקרתי.

ניצן צחק בעליצות מרושעת ואמר שככה זה בלונדיניות, וכשניסיתי לכעוס עליו צבט את לחיי, אמר לי להפסיק להיות לחוץ כזה וללכת לנוח כי מחר יש לנו יום עמוס. "אני ואמיר נסיים את העבודה, לך לעזור לגיא." סילק אותי החוצה.

הלכתי לגיא שישב עם סיגי וניסה ללמד אותה איך לסגור קופה. מועלם החליט שכל אחד מהעובדים צריך לדעת לעשות הכול, ככה שנוכל להחליף זה את זה במקרה של היעדרות לא צפויה.

"אחרי שתוריד את הפסיכומטרי מהראש אני רוצה שתלמד להכין קפה ולמלצר." הכריז, מתעלם מהבעת אי הרצון שלי. לא עזר לי שטענתי שאני לא רואה את עצמי מתרוצץ עם סינר, מגיש עוגות וקפה ומחייך כדי לקבל טיפים.

מועלם טען שלא יזיק לי ללמוד כמה שיותר על העסק והזכיר לי שבן אדם חייב להתפרנס ואם אני רוצה ללמוד באוניברסיטה… בסוף נכנעתי כמובן, התקשיתי להתווכח עם הטיעונים שלו.

הצלחתי לשרוף עוד כמה שעות בין בית הקפה והפיצוציה, מנסה להועיל לקולגות שלי כמיטב יכולתי, וסוף סוף חזרו מועלם וסמי, שמחים וטובי לב, סיפרו שהיה להם יום מקסים יחד, ושאימא של סמי מרגישה הרבה יותר טוב, ושלחו אותנו הביתה.

"אם אני אקבל בלק אאוט ולא אצליח לזכור כלום, אפילו לא את השם שלי, תשנא אותי?" שאלתי את גיא כששכבנו יחד בחושך, מחובקים ונינוחים אחרי הסקס של הלילה.

"זה לא יקרה טיפש, תרגיע."

"ואם כן?"

"עודד, אין שום דבר שתעשה שיגרום לי לשנוא אותך, די כבר."

"גם אם תגלה ששיקרתי לך ואני מסתיר ממך דברים?"

"איזה דברים?" הסתקרן גיא.

"דברים אפלים מהעבר שלי."

גיא צחק, "שטויות, איזה עבר כבר יש לילד בגילך?"

"מה ילד? אני בדיוק בגילך."

"מאין לך? אף פעם לא אמרתי לך בן כמה אני." העיר גיא, ומשהו מתוח נשזר בטון קולו השלו.

"אהה… נכון, אבל… אז בן כמה אתה?"

"בן כמה אתה חושב?"

"עשרים ושש, שבע?"

"לא, קצת יותר."

"כמה יותר? אל תגיד לי שאתה בן שלושים?"

"ומה אם כן? תפסיק לאהוב אותי אם אני אהיה בן שלושים וחמש שנראה צעיר לגילו?"

"לא, בטח שלא, רק ש… נו, די גיא, בן כמה אתה?"

"בן עשרים ותשע וחודשיים."

"וואלה? לא רואים עליך, איפה היית מאז שהשתחררת מהצבא?"

"פה ושם, בעיקר שם."

"מצחיק מאוד, עשית בכלל צבא?"

"כן, אבל רק שנה וחצי."

"למה? מה קרה?"

"לא חשוב." ענה גיא ביובש מאוד לא אופייני לו.

"גיא?" הדלקתי את המנורה בצד המיטה והבטתי בו, מופתע, "אתה מסתיר ממני דברים?"

"למה לא? גם אתה מסתיר."

"אני מצטער שלא סיפרתי לך על אמיר, אני פשוט לא אוהב לדבר על הקטע הזה בחיים שלי."

"איזה קטע? מה היה בינך לבין אמיר?"

"אבל אמרת… חשבתי שאתה יודע."

"אני לא יודע כלום, סתם דיברתי, מה היה בינך לבין אמיר? כמה זמן אתה מכיר אותו?"

"בערך חמש שנים, לא, כבר שש, נפגשנו בצבא ו… אה… היה לנו קטע אבל… לא חשוב."

"הזדיינתם?"

"כן."

"ממש? כאילו, עם חדירה והכול?"

"כן."

"אז למה זה נגמר?"

"כי הוא… כי… אני לא רוצה לדבר על זה גיא, מספיק. בוא נלך לישון."

"בסדר." נהם גיא, והפך אלי את גבו, נעלב.

"אל תכעס." הפצרתי, "בבקשה, זה קרה מזמן, עוד לפני שהכרתי אותך, עכשיו אנחנו סתם ידידים."

"אבל מה בדיוק קרה?"

"הייתי מאוהב בו כמו אידיוט, מרוב אהבה לא ראיתי איזה שרמוטה הוא ו… אם הוא היה נפרד ממני ואחר כך משתרלל לא הייתי אומר כלום, אבל הוא בגד בי בצורה ממש מגעילה, יום אחד הגעתי מוקדם מידי ומצאתי אותו מזיין זקן שמן ומגעיל ששילם לו על הסקס, זה ממש שבר אותי, חליתי מכל העסק הזה, למזלי הצלחתי לקבל העברה לבסיס אחר ולא הייתי צריך לפגוש אותו יותר, אבל לקח לי המון זמן להתאושש מהקטע שהוא עשה לי."

"ועכשיו אתה כבר לא אוהב אותו יותר?" שאל גיא בהיסוס שמעך את ליבי מרוב צער.

"בטח שלא, איזה שאלה? בהתחלה רתחתי מכעס ושנאתי אותו, אבל אחרי שהשתחררתי נפגשנו שוב ואז נודע לי שהוא נשא ו… טוב, כמה אפשר לכעוס? התפייסנו ואפילו חזרנו להיות ידידים, סוג של…"

"ואתה לא מקנא כשאתה רואה אותו עם ניצן?" המשיך גיא לחקור בדאגה.

"לא, ממש לא. אני שמח בשבילו."

"בגללו היית כזה בהתחלה?"

"איך כזה?"

"כזה ציני ושרוט."

"כן."

"ואתה מתגעגע לחדירות? אתה לא כועס עלי שאני לא יכול?"

"לא, טיפש. כשאני אתך אני לא מתגעגע לכלום. נו, די, בוא נישן, יש לי פסיכומטרי מחר בבוקר, ובערב יש את הפתיחה החגיגית המטופשת הזו, אני חייב לישון."

המבחן עבר מהר, והיה פחות נוראי מכפי שחששתי. הספקתי עוד לנוח אחרי שהוא הסתיים, ואז, מאושש ומרוצה מעצמי, הגעתי לבית הקפה שהמה אנשים, חלקם היו גם סלבים מפורסמים למחצה.

המלצריות של ורוד היו בהרכב מלא, מעכסות בחצאיות ורודות, טופפות על עקבים, מחייכות לכל עבר. סמי אייש את הקופה, אמיר את דלפק הקפה, וניצן מילא את מקום המארחת, מברך ומנשק, מתחבק ופוקח עין על הכניסה בציפייה לבואו של שימי הגדול, המבקר המהולל שאולי יכתוב עלינו באתר האינטרנט הפלצני שלו.

אני ומועלם נשארנו בשקט בפיצוציה, מתרחקים מההמון הסוער והאלגנטי שהציף את הקפה.

"מה יש לי לחפש עם כל האשכנזים הפלצנים האלה?" נהם מועלם כשניסיתי לשכנע אותו להצטרף לחוגגים.

"אני בטוח שלפחות חצי מהם לא אשכנזים, וחוץ מזה מה יש לך נגד אשכנזים?"

"אוף אתך! אתה מבין למה אני מתכוון, וחוץ מזה למה אתה לא הולך?"

"לא בא לי, אני מעדיף להיות פה בשקט, כולם שם יפים ונחמדים מידי."

"בהחלט." הסכים איתי מועלם, ובכל זאת למרות חוסר רצוננו להשתתף במסיבה המשכנו לבהות דרך חלון הראווה של הפיצוצייה במהומה העליזה שגעשה בחוץ.

סוף סוף הגיע שימי שהתברר כבחור דקיק עד חשד לאנורקסיה, תסרוקת קוצים משונה הזדקרה על ראשו, ובגדים הדוקים מידי היו מלופפים סביב גופו הצנום, הוא היה עטור תכשיטים מנצנצים ומוקף פמליה קשקשנית של בנות צווחניות, שכמה מהן התבררו אחרי עיון מעמיק כסוג של זכרים, בערך. בעוד שימי הגדול מחבק ומנשק את ניצן, שהחזיר לו חיבוקים ונשיקות, והוביל אותו לשולחן ששמרו למענו, הבחנתי בגבר אחד, לא צעיר, בעל תסרוקת קצוצה, לבוש ג'ינס וטריקו שחורים וחף מכל תכשיט שהזדנב בצניעות אחרי החבורה הרועשת של שימי. הערכתי את גילו בארבעים בערך, ואולי קצת יותר, מה שהפך אותו לבן אדם המבוגר ביותר בסביבה. הוא היה היחיד שלא חייך, ולא חיפש מכרים להתנשק איתם, רק הביט סביבו בשלווה, ומידי פעם הרים את המצלמה הקטנה שאחז בידו וצילם את המהומה הגועשת סביבו, ואז נחו עיניו על גיא שהגיח מהמטבח, נושא מגש עמוס עוגות. מבטיהם נפגשו, והמגש הכבד רעד לרגע בידיו של גיא שנחפז להניח אותו על שולחן לפני שניגש אל הזר המסתורי שפרש אליו את ידיו. השניים התחבקו חיבוק ארוך וממושך, ואני כבר הייתי בחצי הדרך לבית הקפה כששימי הבחין גם הוא בחיבוק, ומיד הרים את קולו הצווחני וצעק, "בועז! בוא הנה, הגיע הזמן שתפגוש את האקס המיתולוגי שלי."

בועז הרפה מגיא ונטמע בחבורה הגועשת של שימי הגדול, משאיר אותי ואת גיא עומדים פנים אל פנים, מביטים זה בזה בשתיקה.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il