ג'ירף

09/05/2016

הוא נשאר שם שקט ועצוב ופנוי ואיש אחד, בודד מאוד, יושב בתוכו, ברגלים אסופות וסנטר על הברכיים ומסתכל לאופק שומם וריק. וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

ממש כשעמרי הלך לשירותים נמרוד דפק בדלת. כלומר הג'ירף שמע שדופקים בדלת והלך ופתח בבטחון מוחלט ומזל שזה באמת היה נמרוד, אחרת הוא היה יוצא מה זה דביל. הוא נכנס מחייך וזרק אהלן והג'ירף הריח את השיער שלו, סיגריות ושמפו זול ועוד משהו, זיעה אולי או משהו כזה. נמרוד שאל איפה עמרי ואז שמעו את הזרם החזק שלו והג'ירף לא היה צריך לענות, רק שלח יד ללחיצה, קצת נבוך, כי זה בכל זאת נראה לו רשמי ומיותר. מזל שנמרוד לא התבלבל ומשך אותו לחיבוק של חבר'ה שמכירים וקרובים. הג'ירף נצמד אליו, לחום ולכוח ולזיפים, הרגיש איך הוא מתקשח ומתחרמן ונמרוד חיפש ומצא והם התנשקו עמוק עם הלשון והכל. אז עמרי הוריד את המים והג'ירף תלש את עצמו והלך למטבח, כאילו למלא לעצמו עוד כוס מים. וראה משם את עמרי ונמרוד בחיבוק ארוך ושקט ואוהב.

הם מדברים עכשיו, כמו קודם, אבל בשקט. בלי כעס. או בעצם, עמרי כועס, שוצף וגועש ורועש ומתנפח, ונמרוד שקט כמו סלע, לא, כמו מרחב גדול וריק שכבר עברו עליו כל כך הרבה סופות ורעשים אז מה זה עוד אחד בשבילו. הוא נשאר שם שקט ועצוב ופנוי ואיש אחד, בודד מאוד, יושב בתוכו, ברגלים אסופות וסנטר על הברכיים ומסתכל לאופק שומם וריק. וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

הג'ירף מסתכל עליהם, מנסה להקשיב, אבל העייפות והיין והכמיהה והאכזבה גדולות מדי והוא שוקע, מתרחק. שומע את המילים ולא מבין, לא זוכר. עמרי מספר, נדמה לו, שהוא ראה אותה אתמול, נמרוד שאל מה היא עשתה בפתח תקוה, לא בפתח תקוה, עמרי אומר, הוא יצא עם חברים לשתות, עמד איתם ברמזור וראה אותה שם לידם, לבד, מזל שהיא לא ראתה אותו. אולי לא, נמרוד אמר. עמרי אמר שהוא התהפך במיטה כל הלילה והיו לו חלומות מוזרים בצהוב ואדום ושחור ודלת צרה ופחד גדול וחנק. נמרוד לא אמר כלום ועמרי שתק.

אני לא חושב שכדאי, הג'ירף שומע ולא מבין ומנסה לצוף ולעלות, מהר, אויר, הוא צריך אויר, איפה הוא, למה חשוך, אויר. מישהו צוחק צחוק שטוח, לא שמח. מישהו (אחר?) תופס לו ביד, בכתף, מדבר אליו מקרוב, אומר תתעורר בנאדם, ישנת חזק, מה. הג'ירף פקח עיניים ובלע אויר וראה את נמרוד מתכופף אליו, קרוב מאוד, מחייך. מה השעה, הוא שאל, ואז, איפה אני, ואז הוא התאפס, בערך. כמעט חצות, עמרי אמר, לועג אבל ידידותי, אצלי בדירה, ונמרוד מציע שנחזור אליו. אני אנהג, נמרוד קופץ ואומר, אבל עמרי אומר שזה לא משנה, לא בא לו להיטלטל שוב, כבר מאוחר והוא עייף והג'ירף בכלל צריך ללכת למיטה והוא גר כאן קרוב. הג'ירף תלה בנמרוד עיני שאלה ונמרוד הסביר, די נבוך, ששותפה שלו גמרה משמרת וחזרה לדירה ואין לה מפתחות, כרגיל, אז הוא צריך ללכת לפתוח לה, אבל, ולא יודע איך להמשיך. אני דווקא אשמח לבוא, הג'ירף אומר, אני לא כל כך עייף. נו בטח, עמרי אומר, ישנת עכשיו איזה שעה. יאללה. בואו נלך.

רגע, נמרוד אומר והפנים שלו מוארות לרגע באור של הודעה חדשה, פייל פתח לה. יש לו מפתח, עמרי שואל, מופתע, נעלב. נתתי לו מפתח ספייר, נמרוד אמר, שלא יצטרך לחזור הביתה באמצע הלילה, שההורים שלו לא יעשו לו בעיות. וואללה יופי, עמרי אומר, מעוצבן, אבל נמרוד לא מתייחס בכלל והעצבנות שלו מתפוררת ונשאר רק עצב. או ככה לפחות נדמה לו לג'ירף. אבל אולי זה רק בגלל שהוא בעצמו כל כך עצוב ואין לו מושג למה. הוא לא אמר כלום ולא שאל כלום ולא נפרד במילה או בחיבוק או משהו ויצא בשקט החוצה בלי שהם ישימו לב, נדמה לו. אבל נעמד מחוץ לדלת ולא ידע מה לעשות. חדר המדרגות חשוך כמעט לגמרי, אבל לידו יש מרובע מואר באור לילה בהיר מאוד, כחול כוכבים. הוא לא שם לב שהם כל כך קרובים לגג. טיפס ויצא בלי לחשוב הרבה.

גג. סתם גג. דודי שמש וארובות ויריעות אספלט וחוטי ברזל שרצים מכאן לשם בלי סדר. הלך בזהירות לחלק פתוח יותר, נקי ממכלי ברזל ומכשולים אחרים. עמד והסתכל על הגגות של רסקו מתרצפים למטה אל עמק המצלבה, שוקעים בין צמרות אורנים אורבניים ועמודי חשמל, והאור הצהוב של הפנסים על הרצוג והרמזורים מהבהבים כתום בצמתים כמעט לא נראים, וחלון בודד קטן קטן מואר בפינה של מנזר המצלבה. משמאל, קרוב מאוד לאופק, הירח שוקע, מלא וצהוב ומרהיב ונורא. תזהר לא לפול, נמרוד אמר והתקרב. עמרי מטפס ויוצא. הג'ירף העיף אליו מבט וחזר לירח, מחבק את עצמו. קר לו. נמרוד נעמד לידו מאחוריו, קרוב מאוד ולא נוגע. הג'ירף מסתכל עליו ורואה גם את עמרי, צל בין הברזלים. העצב מעמיק. הוא נשען אחורה, מעט, רק לניסיון, ומרגיש את נמרוד תומך בו בלי לזוז. הדמעות שלו חמות ורטובות ומנחמות, ונמרוד חיבק אותו בעדינות והניח את הסנטר והזיפים על הראש שלו ולא אמר כלום, רק חייך מול הירח.

בסוף, כמובן, הם ירדו. עוד לפני שהירח שקע לגמרי. הג'ירף התלונן שנתפס לו הצוואר, מה שהיה כמעט נכון, וצחק קצת וניגב את העיניים. הדירה הייתה חשוכה, אבל נמרוד כיוון אותו בעדינות פנימה וסגר אחריהם את הדלת. לקח את הג'ירף ביד, בעדינות, ומשך אותו בסלון ובמסדרון החשוכים כמעט לגמרי ודחף אותו לפניו לתוך חדר בקושי מואר. הג'ירף לא ראה כמעט כלום אבל הרגיש את עמרי שם, על המיטה, והרגיש את הציפיה והתשוקה. או אולי נדמה לו כי הוא שתוי וחרמן ועייף מאוד. נמרוד הרים ממנו את החולצה והוא שמט את המכנסים בקלות, בלי לחשוב, ונשכב מולו על המיטה, עירום ומרוגש, והמשקל והחום והכוח של נמרוד מאחוריו, קרוב אליו, נוגע ואוהב. שלח יד בחושך ופגע בפנים, בלחי עם זיפים טריים, מתנשמת, רטובה. היא ראתה אותי, עמרי מלטף את הג'ירף, את היד של הג'ירף, מדבר לנמרוד, היא ראתה אותי, היא חושבת שלא ראיתי אותה, היא מצטערת ששתקה ויודעת שלא הייתה לה ברירה אלא לשתוק, ואם אני עדיין אוהבת אותך, היא כתבה, למה עזבתי אותך. הלחי שלו רועדת מאוד ורטובה מאוד, והג'ירף בוכה מאוד למרות שאין לו מושג על מה ועל מי הוא מדבר. הוא נצמד אליו, מצח למצח, יד ליד. וכשהוא משתלט על עצמו איכשהו הוא שואל, בלחש, אם אתה אוהב אותה, ולא מצליח לגמור. ופתאום קר וריק מאחוריו, והוא מבין שטעה טעות גדולה. ועמרי אומר ובוכה, בגלל שאני אוהב אותה, אני לא יכול בגלל שאני אוהב אותה.

נמרוד קם, נתן בג'ירף מבט מאוכזב ונוזף ונשכב ליד עמרי. הוא מסתובב אליו ומתכנס בתוכו. הג'ירף מנסה ללטף לו את הגב, הכתפיים, העורף. עמרי מתקמר אליו. נמרוד מציץ בו, מוחל וסולח. הג'ירף נצמד אליו, מכסה אותם. בכל זאת קצת קר והחלון פתוח. עמרי מתכנס בנמרוד ומתחבק אליו, הג'ירף מלטף פעם אותו, פעם את נמרוד, עד שהוא נרדם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il