ג'ירפה

11/09/2013

סיפור אהבה עדין ורגיש מאת יוצרת חדשה

נמאס לי.

כבר לפני הרבה שנים הבנתי שככה זה. החיים הם זברה. יש טוב ויש רע. יש שחור ויש לבן. מכילה בתוכה את כל הצבעים, וגם אף אחד מהם. כל זברה היא שונה – כל אחד מאיתנו הוא שונה. על זה אין מה להתווכח, ויש דרך ארוכה מאוד לעבור.

המון פסים בגדלים שונים לחיות, לפני שמבינים, ואני הבנתי – אני לא זברה.

את ללי פגשתי בכיתה י'.
טוב זה שקר. הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה בכיתה ט'. הצגה של בצפר, שכבת יא', הנסיך הגיבור, המלך המרושע, אפילו הדרקון….

ואז הנסיכה עלתה לבמה.
רעמת תלתלים ספק שחורה ספק אדומה, שמלה ירוקה מנופחת, מתהלכת לה על הבמה ומשפריצה גלונים של כריזמה לעבר כל מי שישב בקהל עם דופק.
היה גם את הקטע הזה שהיא שרה, ואת הקטע שהיא מדברת, ואת הקטע שהיא עומדת על הבמה וממצמצת. אבל כל מה שהצלחתי לזכור אחרי הערב הזה, זה את הרגע שבו היא עלתה לבמה. ההרגשה הזאת שתמיד תהיתי מתי היא תגיע.
החסרתי פעימה.

באותה התקופה לא נוצר בנינו שום קשר.
פנימייה לבנות, כדאי לציין.
שנה שלמה חיפשתי אותה בתורים לחדר אוכל ובהרצאות משעממות. בכל פעם שהצלחתי לקלוט אותה קיוויתי שאולי הפעם גם היא מחפשת אותי. אבל נחשו מה.

לילה אחרון של שנת הלימודים.
כהרגלי בקודש, מפריעה לשכנים עם גיטרה במקום ללכת לחדר ולסדר כבר את החרא שלי.

ואז היא באה.
מתיישבת לידי, שרה איתי.
הזדמנות קצת לבחון מקרוב.
אין ספק, רעמה אדומה.
העיניים שלה שואבות אותי, השפתיים מהפנטות. הייתי מספרת לכם איך היא שרה אבל הלב שלי הפריע לי לשמוע.
דיברנו קצת. לא רציני, שלום מה נשמע. בשבילי זה היה מספיק.

למחרת בדרך הביתה השגתי את המספר שלה ושלחתי סמס מגמגם.
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הפתיעה אותי-

היא ענתה.

וחזרנו לכיתה י'.
עם כל יום שעבר הכרנו האחת את השנייה יותר.
נהיינו החברות הכי טובות. התחברנו ממש מהר.

זה לפחות מה ששמעתי אותה אומרת לחברות שלה עלי.
הייתה לנו כימיה מטורפת. בלילות דיברנו, בימים ישנו. לימודים ובגרויות היו בתקן המלצה.
ואז הגיעה הפעם השנייה שהיא הפתיעה אותי- השיחה.
ישבנו בחדר ה-משום מה תמיד שומם שלי. היא אמרה שיש משהו שהיא רוצה לדבר איתי עליו כבר כמה זמן, והיא לא בדיוק יודעת איך…

פשוט תגידי.

אוקי. חשוב לי שתדעי שזה לא קל לי.
– שתיקה-
בזמן האחרון אני מרגישה שיש משהו בקשר שלנו שלא אמור להיות בקשר… כאילו, בקשר של חברות.

-אני נשבעת שאם זה היה סרט מצויר היו מופיעים לי סימני שאלה במקום אישונים.
ואיך אפשר בלי שאלת המחץ-

הבנת?

לא.

אבי יש בנינו משהו שלא צריך להיות!

-טוב, מודה. בשלב הזה כבר הבנתי. אבל ידעתי שאני לא אאמין שלזה היא מתכוונת עד שאני אשמע אותה אומרת את המילים האלה-

אבי יש בנינו משיכה מינית.

– אה הנה השתיקה המביכה. באמת תהיתי לאן היא נעלמה-.

אז הסכמנו שנשמור מרחק. נהיה פחות ביחד. אולי נשקיע יותר זמן בלימודים, או בחברות מסביב שנטשנו.

בסוף אותו השבוע כבר ישנו מחובקות במיטה שלי.

ככה חלפו להם הימים. לאט לאט. בכל לילה שעובר פורצות לנו עוד גדר שעד עכשיו הייתה חסומה.
לילה ראשון חיבוק.
לילה שני ליטוף.
לילה שלישי נשיקה על הלחי,
רביעי על הצוואר,
חמישי על השפתיים.
ככה עברו להם שבועיים. כל פעם קצת. משלימות את החסכים של חמש עשרה שנה בשבילי, שבע עשרה בשבילה, שבהן לא הכרנו.
ואז הגיע הלילה הגדול.
האמת זה היה יותר כמו אחר הצהריים, אבל זה היה בחורף אז מי זוכר.
היא שאלה אותי אם אני באמת רוצה שהפעם הראשונה שלי תהיה עם בחורה. לה כבר היו חברים לפני, קצת ניסיון.
היססתי. ידעתי בתוכי שאני משתוקקת לזה מאז הלילה עם השמלה הירוקה, אבל גם ידעתי שברגע שזה יקרה אין דרך לחזור.
עצמנו עיניים. הרגשתי אותה קרובה אלי. את הנשימות הכבדות שלה על הפנים שלי.
מתקרבת, ועוד קצת.
שפה עליונה, שפה עליונה, שפה תחתונה, שפה תחתונה.
הבל, רוק, ולשון שהם ממש לא שלי חודרים בגסות מרגשת בין החומות. השפתיים כבר פעורות לרווחה, השיניים כאילו לא קיימות.
והלשון. אוח, הלשון.
הרגשתי שכל העולם מסתובב עכשיו סביב שתינו. שכל השירים שאי פעם שרנו נכתבו עלינו.
לפני שהבנתי מה קורה כבר ידעתי ששלי מעורבב עם שלה, ושאם במקרה זה לא היה ככה קודם, עכשיו זה סופי בהחלט. היא חלק ממני.

השבועיים הבאים היו בלתי נסבלים. ידעתי שהקשר הזה קשה לה. מבלבל אותה מידי. היא באמת סטרייטית. לא כמוני.
לי זה נראה בסדר גמור ללכת לישון עם בחורה כל לילה. לה זה שבר את הלב.
לא משנה כמה ניסינו, לא הצלחנו להתנתק באמת במשך השבועיים האלה.
תמיד אמרנו שזאת הפעם האחרונה.

ואז אחת מאיתנו, שהיא לא אני, הייתה באה למיטה של השנייה בלילה כי קשה לה לישון לבד.

בדרך כלל גם אותה אחת הייתה בוכה למחרת שהיא לא מסוגלת יותר, והשנייה בדרך כלל הייתה נשברת ומנחמת אותה עם איזה חיבוק או שניים.
בסוף השבועיים- הייתה לה יומולדת.
תכלס, ידעתי מה הדבר שהיא הכי רוצה בעולם. וידעתי שזה ירסק אותי. ואותה.
אבל זה היומולדת שלה, ואני חברה טובה.

אז… זאת המתנה שלי אלייך.

אני שמחה.
-דמעות בעיניים-
את חושבת שנצליח לעמוד בזה?

בכל הפעמים שנפלנו עד עכשיו זה היה בגללי. אני יודעת כמה את רוצה את זה ועד כמה זה חשוב לך. אל תדאגי, נשאר חברות.

אבל…

אני רואה שזה שובר אותך, הקשר שלנו. אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי. ואני יודעת שאת אותי. אבל בשבילך, אני לוקחת צעד אחורה.

אז מה זה אומר?

שאת צריכה להביא פוך משלך. 

היא הייתה האהבה הראשונה שלי. הנשיקה הראשונה שלי. זאת ששברה אותי למיליון חתיכות ששוכבות בחושך בתוך איזו באר עמוקה.
החלק שלה עדיין אצלי. לפעמים הוא גם מתפלק לי קצת ויוצא החוצה.
מאז שהיא הייתה עברתי המון פסים. שחורים ולבנים בכל הגדלים. כל חוויה קשה או מרגשת שתעלו בדעתכן.
עד שיום אחד זה פשוט הכה בי.
אני כבר לא זברה.

אני בן אדם.
אני כבר לא חיה את זה כמו כולם, מפירור רגש לפירור רגש, פעם לבן ופעם שחור.
אני רואה את הכול מהצד. מרגישה את הכול מהצד.
ובתור אחת שהיא כבר לא זברה, אני גם לא יכולה להיות עם זברה. אני צריכה משהי מספיק גדולה, לפחות כמוני, שמסוגלת לראות את הדברים מהצד.

או מלמעלה.
ואז הבנתי שאני צריכה ג'ירפה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il