גלגל הצלה

07/02/2007

את הנסיעה היומיומית ברכבת התחתית אני מעביר בהתבוננות באנשים מסביבי, מנסה, אך ללא הצלחה, להימנע מהרהור בחיי, בהתגלגלותם מהארץ שטופת השמש והאור אל הערפילים והאפרוריות של החיים בניכר. לא פעם אני מהרהר בגעגועים במעט החברים שלי, בחברים מהמילואים… באותם מילואים אחרונים נוראים עם אותו צוות קבוע, הצוות שעימו ביליתי את כל המילואים שלי מאז השתחררתי.

רק ימים אחדים לפני כן, בתזמון נדיר לקרבה מהפרידה הבלתי צפויה מאמנון, קיבלתי הצעת עבודה בלונדון ממנהל המחלקה שלי במכון המחקר. המילואים הללו סרבו להסתיים, היו הדיכאוניים ביותר שהיו לי אי פעם, שעברו ב"בילוי" מפוקפק במחסומים בשטחים, בידיעה שיותר לא אשוב לראות עוד את אמנון. יומיים לאחר סיומם ארזתי את חפציי בחיפזון וכבר הייתי בטיסה ללונדון, נאחז בהצעה כנאחז טובע בגלגל הצלה שהושלך אליו מירכתי הספינה.

היו כאלה שחשבו שקיבלתי את הצעת העבודה רק כדי שאוכל ליהנות ממנעמי החיים בבירה הבריטית. הקשר עם אמנון היה סמוי. זאת הייתה בעצם בריחה חפוזה כדי לא לשקוע בדיכאון הבדידות, שנובעת מהעובדה הפשוטה שהתאהבתי בגבר נשוי שהיה עליי להיפרד ממנו. גבר מדהים, לא רק במראהו, אלא בהלך חשיבתו, ביצירתיותו, ביצריותו, בנועם הליכותיו, במגעו שהטיל על גופי קסמי קסמים. גבר עם העיניים הכי חמות והכי מבינות שפגשתי מימיי, שהבין בלי שאומר מילה מה אני רוצה, היכן הייתי רוצה שייגע… יכולתי לצלול לעיניו ולטבוע בהן. ומגע ידיו! מגע שרק בהיזכרי בו כעת, עורי מיד מתחדד חידודים-חידודים, במין צרוף מדהים של כוח וחספוס משולבים בעדינות וברכות רכה מאין כמותן. אמנון הוא מאותם גברים שגופם הולך ומשביח עם הזמן, גופו השחום והשעיר שרירי במידה, אינו מאבד מחיוניותו אלא להיפך, מתמלא און וחן ככל שהולכים חוטי כסף ונשזרים בשערו ראשו וחזהו. כזה הוא אמנון. מערכת היחסים בינינו נמשכה כמעט שלוש שנים ונראה שהכול התנהל על מי מנוחות. הכול יכול היה להראות אחרת לולא…

מאז שנמלטתי מהארץ, אינני מצליח להתאפס ולמצוא את עצמי. בעבודה אני פורח ומאד מעריכים את יכולותיי (ולכן מניחים לי ולא מציקים לי כלל וכלל למרות שאני היחיד שיוצא מהעבודה בשעה היעודה ולא נשאר כמו כולם שעות נוספות). הכול לא מסתדר לי. היו לי מערכות קשרים מזדמנות, אין לי כמעט חברים קרובים (מלבד ספריי והדיסקים שלי…). כן, פה ושם היו ניסיונות בודדים ליצירת משהו ארוך טווח שהוא מעט יותר מסטוץ מתמשך, אבל אף אחד, אני מדגיש, אף אחד לא ישווה לאמנון ולקשר שהחם, הסוער והיצרי שהיה לי עימו. ברעש המונוטוני של הרכבת, לא יכול שלא לשחזר את השתלשלות העניינים המסעירה טרם אותם מילואים עגומים.

"אהוד, שלום, מדברת אירית, אשתו של אמנון… נודע לי על הקשר שלך ושל אמנון. אני מאד מבקשת, (הפסקה קצרה, התייפחות ואז המשיכה בקול רועד) אם תוכל… אני רוצה להיפגש איתך…"

משהו קרה… כעת אני מבין שיש סיבה לשתיקתו של אמנון בימים האחרונים. אמנון לא ענה לי ואפילו לא לקוד המצוקה המוסכם בינינו, שהשארתי לו במשיבון של הטלפון הנייד שלו. זה היה מאד חריג ומעולם לא קרה קודם לכן לאורך כל תקופת הקשר בינינו. זה היה תמוה במיוחד מכיוון שהוא יודע שאני עומד לצאת למילואים ובדרך כלל לפני נסיעות עבודה ולפני מילואים, היינו מתאמים מפגש ממושך יותר, מפנקים זה את זה ונטענים באהבה ובכוחות כדי לעבור את הפרידה הקרובה הכפויה עלינו. בדרך כלל היה לשנינו נוח להיפגש פעמיים בשבוע. שנינו לא מהדברנים הגדולים בטלפון, כך שקרה לא פעם שחלפו יומיים שלושה מבלי ששוחחנו. אולם שתיקתו הפעם עוררה תחושות בטן מכאיבות ומטרידות שקרה משהו חמור במיוחד.

קבענו להיפגש בקפה קטן ברחוב כצנלסון בגבעתיים, מקום זעיר ונחמד שתמיד עולה ממנו ריח של עוגיות נפלאות והקפה שם תמיד ריחני ומוגש עם מבחר עוגיות שאי אפשר לעמוד בפניהן. גם עכשיו, בלונדון, אני יכול לדמיין את ריח עוגיות החמאה שלהן הנשלפות מהתנור והמפיצות ניחוח מפתה במיוחד.

מעולם לא נפגשתי קודם לכן עם אירית, אך כשהגעתי לבית הקפה היא הייתה שם וזיהיתי אותה מיד: לבושה ומטופחת בטוב טעם, משקפי שמש מכסות את עיניה. כשהתקרבתי, היא הסירה אותן, מגלה עד כמה אירית שייכת לאותו זן מיוחד של נשים שאינן זקוקות לאיפור כדי להראות טוב יותר. שילוב עדין של יופי שקט עם תווי פנים אציליים. התיישבתי לצידה, מזמין מיץ טבעי, לא מרגיש טבעי בכלל. להיפך, ככל שהתארכה השתיקה הלכה מבוכתי וגברה.

אחזה-עטפה את ספל הקפה שלה באצבעות של פסנתרנית, טבעת נישואין בוהקת על אצבעה. לגמה קלות, אולי כדי לספוג ממנו חום ואולי גם בטחון. רק אז הביטה בי והחלה לדבר.
"אהוד, תודה שהסכמת לבוא… אני מעריכה את זה מאוד." אמרה בקול שקט וחם.
הבטתי בה, דרוך וממתין להמשך.
"אנחנו… כלומר… אמנון ואני… כבר יחד עוד מהתיכון. אני מודה שלא התפלאתי כשנודע לי שהוא אוהב גם גברים. הייתי יכולה לנחש את זה מעצם המגע איתו. חשבתי שהקשר אתך הוא משהו זמני, אבל ראיתי שזה ממשיך. בהתחלה רציתי לפוצץ את הכול ובמיוחד אותו, אבל אז הבנתי עד כמה אתה חשוב לו, ועד כמה בעצם הקשר איתך תורם ומייצב גם את הקשר שלנו. אמנון הפך הרבה יותר מאושר, כבר לא היה נרגן והרבה יותר רגוע. אני מודה שגם בעצם, אולי כי הוא גם קצת הרגיש אשם, הוא מפנק אותי הרבה יותר ומפצה אותי על בגידתו. לכן העדפתי לשתוק וליהנות מהמצב תוך שמירה על מסגרת המשפחה, על אושרם של ילדיי וגם על אושרי שלי. יותר משנתיים חייתי עם הקשר שביניכם בשתיקה ובהשלמה. אבל… בקשתי להיפגש איתך כדי לבקש ממך משהו, שבעצם יש לי זכות לבקש ובאותה עת אין לי זכות לבקש ממך."

הרגשתי שבטני מתהפכת בקרבי… הקשר בינינו היה אמור להיות סוד. אני בארון מסיבות שלי, ואמנון – היה עמוק בארונו מעצם היותו נשוי ואב לשלושה ילדים. אמנון האהוב, הוא כל כך תמים… מסוג האנשים ההגונים שאינם מסוגלים לשקר מבלי להסמיק במבוכה.
"נדב שלנו…" ואז נשבר קולה והיא פרצה בבכי…" "הוא… " היא אספה את כל כוחותיה והמשיכה בקול שבור ורוטט: "נודע לנו שיש לו סרטן בדמו… הוא… הוא עלול למות…" היא כיסתה פניה והתייפחה… "הוא רק בן עשר!" נדב היה הצעיר בשלושת בניהם של אמנון ואירית. שמחת החיים שלו, שנינותו, כישרונו לכבוש את לבם של כולם הביאו אותו במהירות להיות מוקד המשפחה. גם שני אחיו הגדולים נישבו בקסמיו ומעולם לא קינאו בו. אמנון תמיד התפעל מכישרונו לגרום לכולם לאהוב אותו, ומיכולתו להרעיף אהבה וחום על כולם.
"אני מאד מצטער, אירית… אני… מקווה שהוא יחלים…"

אירית נרגעה מעט, נגבה את עיניה והביטה בי. "אהוד, אני יודעת שאמנון אוהב אותך, ואני יודעת שאתה אוהב אותו." איך אפשר שלא לאהוב גבר כזה? חשבתי בלבי. היא הביטה בכוס הקפה שלה ונמנעה מלהישיר מבט אלי כשאמרה בשקט: "נדב זקוק לו עכשיו. גם אני זקוקה לו. יותר מתמיד. אין זמן עכשיו לעצמנו. אנחנו צריכים להיות לצידו של נדב ולעזור לו להישאר איתנו. אני לא מסוגלת לחשוב על חיינו ללא נדב." ידעתי כבר מה היא עומדת לבקש, וגם ידעתי מראש שאוותר. אוותר על האושר הכי גדול והיחיד שידעתי: האושר לאהוב את אמנון.
הנחתי שתי כפותיי ועטפתי את ידיה האוחזות בספל הקפה ואמרתי בשקט. "אני מבין. שוחחת על זה עם אמנון?" היא הנהנה. "הוא… הוא מסכים שניפרד?" היא שבה והנהנה. זה מסביר את שתיקתו. יודע שלא יוכל לעמוד בקושי של שיחת פרידה ממני, אימצתי את ידיה, מנסה לחזקה. חש שעולמי מתמוטט וחרב, חש שערפל כבד מאיים על חיי. "אני…" והפעם היה זה קולי שרעד… "אני מקווה שנדב יחלים… שהכול יהיה בסדר…" רציתי לבקשה שתאמר לאמנון שאני אוהב אותו. ידעתי שלא אתקשר אליו יותר.
"הוא יודע שאתה אוהב אותו. אני יודעת שאתם אוהבים זה את זה. אני מודה לך על התקופה היפה שהייתה לי בזכותך, זכיתי לחיות אם איש מאושר יותר ושמח יותר וגם אני הייתי מאושרת יותר. אבל… אני יודעת שמעכשיו הכול אחרת… עגום ועצוב." היא הניחה את הכוס, אחזה בשתי ידיי ונישקה אותן. "אני יודעת מה עובר עליך כעת… אני יודעת שאני עושה לשניכם עוול, אבל אני חייבת להיות אגואיסטית בשביל נדב. אולי יום אחד…" היא השתתקה.

אני התאפקתי לא לפרוץ בבכי. לא יכולתי לשנוא אותה. להיפך, לחשוב שהיא ידעה על קיומי ועל הקשר עם אהוב ליבה, כל זה רק הגביר את הערכתי אליה ולתבונתה. כשיצאנו מבית הקפה נפרדנו בדממה. הפניתי את גבי והתחלתי ללכת כשפתאום קראה בשמי. סבתי לאחור והיא רצה לעברי וחיבקה אותי חזק-חזק.
"הוא אמר לי לומר לך, שיום אחד, כשנדב יהיה בסדר…" התחבקנו וניסינו להתנחם מעט, ברית כרותה בין שניים האוהבים את אמנון.

דלתות הרכבת התחתית נפתחו וכהרגלי, פניתי ועליתי במדרגות לעבר היציאה. חציתי את הפארק ונכנסתי לרחוב הקטן שבו אני מתגורר כבר ארבע שנים בדירה צנועה אך ממוקמת היטב בפרבר האמיד והירוק בדרום מערבה של לונדון. בסך הכול כעשרים דקות נסיעה ממרכז העיר הסואן. העבודה, גם אם היא מעניינת, היא רק עבודה. אני מקפיד להיות הכי יעיל שאני יכול בזמן העבודה, כך שאוכל להרשות לעצמי להגביל את העבודה לשליש בלבד מהיממה. את שאר הזמן אני מבלה בקריאה, בהקשבה למוזיקה ומידי פעם מתפנק בסדרה טובה של ה-BBC. אני יוצא להליכות ולצפייה בטבע הרב שיש בפארקים הקרובים: משפחת שועלים, סנאים, ציפורים ואפילו פלג ובגדותיו פרחי בר. אני לא איש של פאבים, לא נהנה מענני העשן ומאדי האלכוהול, ולא זקוק להם רק בשביל העניין החברתי. נוח לי בסגירות ובקרירות הבריטית, נוח לי לסבול בשקט, לנסות ולהתגבר, מנסה לשרוד, יודע עד כמה אני זקוק לגלגל הצלה כעת.

הגעתי לבניין, בכניסה, באופן מכאני, בדקתי מה יש בתיבת הדואר, יודע כי לא אמצא בה דבר מלבד חשבונות. פניתי לגרם המדרגות הצר. כהרגלי, לא הדלקתי אור ודילגתי במדרגות שלוש-שלוש. במדרגות האחרונות נתקלתי בתיק, אבדתי את שיווי משקלי ובהפתעה גמורה נפלתי לזרועותיו החסונות של גבר, שתפשו אותי בחוזקה ומנעו ממני להשתטח על הרצפה. המגע הזה… הריח המוכר הזה… אמנון!

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il