געש – פרק ה'

24/08/2015

"אני לא מבינה את זה, אני פשוט לא מבינה מה קורה פה." דחפה מירי מכתב מודפס עם סמל צה"ל בראשו לידו של גידי שהגיע הביתה מאוחר אחרי שנרדם לצידו של עמית במלונית החביבה עליהם ברשפון. הוא תכנן סקס חפוז כדי שיספיק לקפוץ אחר כך לביקור אצל אייל (ואולי לזכות להיפגש שוב עם מישה), אבל לפני שעמית סחף אותו לזיון סוער ופרוע הוא בישר לו שזו הפעם האחרונה שלהם יחד כי הוא פגש מישהו ונדלק עליו קשות, והרגש הוא הדדי, ולכן הוא נפרד עכשיו מגידי לתמיד, וכמתנת פרידה הוא רוצה להשאיר לו זיכרון שלא ימחה זמן רב. עמית עשה כל מאמץ לחקוק את הסקס איתו היטב בזיכרונו של גידי שלא נשאר חייב, והחזיר לו כגמולו. שניהם התאמצו כל כך עד שנרדמו אחר כך וישנו יותר משעה, וכשגידי התעורר סוף סוף, ראשו כבד עליו, השעה הייתה ממש מאוחרת והוא ויתר על הביקור בבית החולים וחש הביתה, מנסח לעצמו תירוץ טוב לאיחורו. מסתבר שלא היה עליו לטרוח כי מירי שכחה ממנו כמעט לגמרי והייתה טרודה במה שהתברר לה בבית החולים, ובעיקר כעסה על המכתב שקיבל אייל מהצבא ובו נכתב שלאור פציעתו החמורה של אייל צה"ל מוותר על המשך שירותו ומאחל לו הצלחה בהמשך דרכו בחיים.

"טוב, זה היה די צפוי." אמר גידי ותייק את המכתב בתיק המסמכים של אייל שמירי הקפידה לשמור מסודר ומאורגן כהכנה לתביעה שהיא תכננה לתבוע את הצבא על שנכשל בשמירה על בנה.

גידי חשב שזה רעיון עוועים ושאין להם שום סיבה לתבוע את הצבא, אבל מאז פציעתו של אייל אשת נעוריו שהייתה פעם אישה רכה וותרנית הפכה באורח פלא לאמזונה רגזנית, נחושה ולוחמנית מאוד, והוא חשש להתעמת איתה. אם שמירת כל המסמכים של הבדיקות ומכתבי השחרור של אייל מקלה עליה לשאת את המהלומה שהנחית עליהם הגורל שיהיה ככה. עדיף שתתעסק בזה ולא תריב איתו על שהוא מציק לה, או לא מתעקש לעצור את חיי כולם ולשבת יום ולילה סביב מיטתו של אייל.

"וזה עוד לא הכל," המשיכה מירי להתמרמר, "אתה יודע שחלק מהשיקום של אייל הוא גם טיפול פסיכולוגי? הגעתי היום ממש מוקדם לבקר אותו ולא נתנו לי להיכנס כי הוא ישב עם פסיכיאטר צבאי שמבקר אותו כל שבוע."

"באמת?" הופתע גידי, "למה הוא צריך פסיכיאטר?"

"כי זה הטיפול שצריך לתת למי שניסה להתאבד, איזה פקיד אידיוט בצבא החליט שאייל קפץ מהחלון כי הוא ניסה למות ו…" היא שלפה את טישו טרי והחלה להתייפח לתוכו, "וכשניסיתי להבין מאייל מאיפה בא להם הרעיון המטופש הזה הוא אמר…" מירי נצמדה אל בעלה שחיבק אותה במחוות הגנה אוטומטית, מצוות בעלים מלומדה, למרות שבכייה ותלונותיה נמאסו עליו כבר לגמרי, ומה שהוא רצה באמת היה להתקלח ולשתות כוס קפה.

אחרי התייפחות הגונה על חזהו של בעלה מחטה מירי את אפה בקול תרועה ואמרה לגידי בשמץ תרעומת שיש לו ריח מוזר, ושאלה בחשדנות אם הוא שוב התחיל לעשן?

"לא, מה פתאום?" הכחיש גידי במהירות, מקלל חרש בליבו את עמית שחלק איתו סיגריה ממולאת בחשיש משובח, "פשוט, הייתי בישיבה עם מישהו שהיה לו קשה להתאפק והתעקש לעשן, הוא קליינט חשוב ולא יכולתי להגיד לו שזה מפריע לי, אני כבר הולך להתקלח ולהחליף בגדים." נסוג למקלחת בעודו פושט מעליו את חולצתו. "חכה," רדפה אחריו מירי, "עוד לא סיפרתי לך מה אייל אמר על העניין הזה של ההתאבדות."

"מה כבר הוא היה יכול להגיד? הוא בטח אמר שזו סתם שטות, אבל אם לא יועיל אז לא יזיק." שיער גידי והמשיך להתפשט.

"לא, זה לא מה שהוא אמר." התיישבה מירי על האסלה ובחנה את בעלה הערום במבט אומד וחשדני שעורר בגידי אי נוחות.

"אז מה הוא אמר?" נמלט גידי למקלחון המעוגל שהיה עשוי זכוכית חלבית, שקופה למחצה, והחל לווסת את זרם המים.

"הוא אמר שזה לא עסקי ושהוא מבקש ממני לזכור שהוא כבר בוגר ולהפסיק להיות פולנייה נדחפת כזו." דיווחה לו מירי בזעף, ולמזלו של גידי דפנות המקלחון טשטשו כמעט לגמרי את החיוך שעלה על פניו לשמע תשובתו החצופה של בנו. "נו, אז מה דעתך על זה?" דרשה לדעת כשגידי שנאלץ להיפרד מזרם המים החמים שהלך והתקרר לצערו, ויצא מהמקלחת.

"דעתי שהיית צריכה להדליק בוילר, המים לא היו חמים מספיק." השיב גידי ושפשף את שערו הרטוב במגבת.

"מתי היה לי זמן להדליק בוילר? רצתי מהעבודה ישר לבית החולים, והגעתי הביתה כמה דקות לפניך."

"ישבת כל כך הרבה זמן בבית חולים?" הופתע גידי, "הילד באמת צודק מירי, נעשית ממש פולניה מנדנדת, את שוכחת שהוא כבר בן עשרים, עוד מעט עשרים ואחת, והוא יכול להסתדר כמה שעות בלי אימל'ה."

"עכשיו אני מבינה מאיפה אייל ירש את הכפיות טובה שלו, נתת לו דוגמה מצוינת." נעלבה מירי, "וחוץ מזה, למה אתה חושב שאין לי חיים משלי ושאני מבלה כל הזמן או בבית, או בעבודה, או בבית החולים?"

"כי זה מה שאמרת." הביט בה גידי במבט בוחן, מבחין לפתע ששערה עבר טיפול של צבע ופן במספרה, ושציפורניה שהוזנחו מעט לאחרונה שוב עשויות למשעי והן משוחות בלק טרי, וגם המכנסיים שלבשה היו חדשות, הוא לא ראה אותן קודם מעולם.

"אז למה לא אמרת מיד שהיית במספרה וקנית בגדים? תתחדשי, המכנסיים החדשות הולמות אותך מאוד." החמיא לאשתו שהסמיקה והתחילה להתנצל שבכל זאת היא עובדת במשרד עם אנשים, והיא חייבת להיראות מטופחת כי זה מה שמצפים ממזכירה בכירה של עורך דין גדול, ו…

"את לא צריכה להתנצל מיריל'ה, אני שמח שאת דואגת לעצמך ומפנקת את עצמך. למי  מגיע אם לא לך אחרי כל הסיוט שעברת." חייך גידי אל אשתו בעידוד, ועטה על עצמו בזריזות את האימונית שנהג ללבוש בבית. "מה דעתך על כוס קפה? אני מכין." הציע.

"אני מעדיפה תה." התפייסה אשתו, ובעוד הוא מכין את התה והקפה היא שלפה עוגת שמרים טרייה וריחנית שקנתה באותו יום ופרסה ממנה בנדיבות לשניהם.

"תגיד גידי, שמת לב לבחור אחד, שחרחר כזה עם גומות חן, שכל הזמן מסתובב סביב אייל?" שאלה כבדרך אגב מתוכנן בקפידה, ונגסה בעוגה.

ליבו של גידי החסיר פעימה, "יכול להיות, אני לא כל כך טוב בפרצופים, אבל שמתי לב שיש לו המון חברים שמבקרים כל הזמן וזה טוב, לא? אייל תמיד היה בחור חברותי מאוד."

"נכון." הסכימה מירי, "אבל מאז שהוא עזב את רמב"ם ועבר לבני ציון יש לו פחות מבקרים, ורובם, חוץ מהשחרחר הזה, הן מבקרות, אבל דווקא הבחור הזה שנראה לי תימני או מרוקאי או משהו דומה, מבקר אצלו הכי הרבה. אין כמעט יום שאני לא רואה אותו למרות שהוא תמיד בורח החוצה כשאני מגיעה, אבל פעם אחת חשבתי שאייל ישן ונכנסתי בשקט, בלי לדפוק, וראיתי שהוא ואייל מתחבקים."

"טוב, את יודעת איך זה אצל הצעירים היום, הם לא כמו שאנחנו היינו, הם כל הזמן מתחבקים ומתנשקים וקוראים אחד לשני אחי." העיר גידי בקלילות, מתכחש לכובד החשש שחש בשיפולי קיבתו.

"זה לא היה חיבוק כזה." ענתה מירי, מהורהרת, "זה היה כאילו שהבחור הזה מאוהב בו או משהו, ולפני שאתה קופץ וצועק אני רוצה שתדע שעדי שדיברה איתי יום אחרי התאונה של אייל שאלה כבר אז אם יש לזה איזה קשר לזה שאייל הומו. בהתחלה אמרתי לה שהיא מדברת שטויות ומה פתאום, אבל היא התעקשה שלמרות שאייל אף פעם לא אמר לה דבר כזה, זה מה שהוא, והיא גם נתנה לי הוכחות."

"הוכחות? איזה הוכחות? נרתע גידי בבהלה.

"טוב, זה שאף פעם לא הייתה לו חברה, כן, אני יודעת יש לו המון חברות, אבל לא חברה חברה, וזה שהוא לא מחמיץ אף אירוויזיון, וחולה על מחזות זמר, ומשתעמם מספורט."

"לא נכון, הוא אוהב מאוד לראות החלקה על הקרח ושחייה." התווכח גידי, "מאז שהוא בן עשר אני תמיד רואה איתו תחרויות שחייה ובאולימפיאדה האחרונה…"

"תפסיק להתגונן כל כך." נכנסה אשתו לדבריו, "אין לי שום בעיה עם זה שהילד הומו, כל זמן שהוא לא קופץ בגלל זה מחלונות זה בסדר גמור מצידי, העיקר שהוא יהיה מאושר."

"באמת?" הופתע גידי מהליברליות של אשתו, "אין לך שום בעיה עם זה?"

"לא." השיבה מירי בתקיפות, "ושלא תעז להציק לו בעניין הזה, כל זמן שהוא מאושר שיאהב את מי שהוא רוצה."

"אפילו את הבחור השחום הזה, התימני או המרוקאי ששמו אגב, נזכרתי כרגע, יוני."

"כן, אפילו." השיבה מירי בעוז, ותקעה בו מבט מתריס שגידי ענה עליו בחיוך.

"אה, וזה מזכיר לי." פרסה לעצמה מירי עוד פרוסת עוגת שמרים ניחוחית, "הפיזיותרפיסט של אייל, בחור רוסי ממש נחמד ששמו מישה, אמר שאייל מתקדם פשוט נהדר, והמצב שלו משתפר מיום ליום והם שוקלים לתת לו חופשה בפסח כדי שהוא יוכל להיות בבית בליל הסדר, נכון שאלו חדשות נהדרות?"

אייל הגיע הביתה לליל הסדר שנחגג השנה בביתו של גידי. אשתו הזמינה את הוריה ואת אימו וקובי בא עם חברתו ולפני שהם התחילו בקריאות ההגדה הוא הכריז שהם מאורסים ויתחתנו מיד אחרי שהם יסיימו את הלימודים.

מירי זרחה מנחת והסבתות והסבא קרנו מאושר לשמע הבשורה. הסדר עבר באווירה של שמחה ונחת. הם קראו בהגדה, אכלו לשובע מהמעדנים שבישלו מירי אימא שלה וחמותה, קינחו בעוגת אגוזים מפוארת מעשה ידיה להתפאר של חברתו של קובי. בתום הסעודה הם ויתרו על קריאת המשך ההגדה אבל שרו בהתלהבות את כל השירים המסורתיים ושתו בהנאה מהיין האדום המצוין שקובי רכש לכבוד החג ואז דקה אחרי שסיימו את חד גדיא ואת הבקבוק האחרון נשמעה דפיקה בדלת ויוני לבוש חולצה לבנה הדורה שהבליטה את עורו השחום והחלק נכנס בחיוך, בירך את כולם בחג שמח וחיבק את אייל שקם אליו, החזיר לו חיבוק והקיש בכפית על כוסו, "גם לי יש משהו לספר לכם." אמר מעביר את מבטו על פני הנוכחים שהביטו בו בפליאה, "היום חג החירות ואני רוצה לנצל אותו כדי לצאת לחופשי ולגלות לכולכם שאני הומו, ושאני ויוני זוג, ואחרי שאני אשתחרר מבית החולים אנחנו הולכים לגור יחד."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il