דבש איקליפטוסים – פרק ראשון

05/09/2013

מכל המקומות שבעולם נתקלתי בדרישת שלום ממך דווקא בסופר המבהיק מניקיון  הניצב מול המלון המודרני עד לדכא שבו התאכסנתי. בדרך כלל אני מדיר רגלי ממקומות כאלו, אבל שלט הבד הענקי שנמתח מעל הפתח, מתנפנף ברוח הסתווית הקרה כבר באמצע ספטמבר, הכריז באותיות אדומות שהיום נפתח כאן שבוע המזרח התיכון, גרם לי להיכנס. 

בין קופסאות חומוס יקר להחריד ופיתות מעוותות צורה בעלות צבע משונה הבזיקה לעברי התווית המוכרת שעיצבנו יחד. על האליפסה המוארכת, המעוטרת משושים סימטריים – הצורה המושלמת ביותר לאחסון דבש – ניצבה לה בעמידה גנדרנית הדבורה הצהבהבה ששרטטתי למענך, כנפיה מרפרפות משני צידי גופה העגלגל, מחייכת את חיוכה הקונדסי וקורצת הישר אלי. 

ביד רועדת מעט הרמתי את קופסת הזכוכית דמוית הכד שמפעל זכוכית קטן במפרץ מעצב במיוחד למענך, ובחנתי את הדבש כמו שלימדת אותי, מניע את הקופסא ימינה ושמאלה כדי לבדוק את צמיגות הדבש, מרים אותה אל האור, בוחן בקפידה את צלילותו של הדבש, מתענג על הגוון החמים שלבש אור הניאונים החולני אחרי שהסתנן מבעד לזהב המתוק שלך.
הדבש היה בהיר ובעל גוון זהוב ירקרק צלול. ברגע שראיתי אותו ידעתי שסוף סוף הצלחת לעשות את זה – הצלחת להפיק את דבש האיקליפטוסים המושלם שלך.
המחיר היה שערורייתי ממש, אבל לי לא היה אכפת, הייתי משלם ברצון מחיר כפול. מיד כשהגעתי לחדרי שבמלון אכלתי מעט מהדבש מרוח על לחמנייה טרייה מקמח מלא שקניתי ליד הקופה. חש בהנאה את הארומה המרעננת של האיקליפטוס מתמזגת בצורה מושלמת בטעם המתקתק חמצמץ של דבש השיזף.
מהביס הראשון ידעתי בדיוק מאיזה חלקה נאסף הצוף ממנו נוצר הדבש הזה.
"דבש הוא כמו יין, אם לא מתנהגים בצורה ברברית ולא מערבבים את כל סוגי הדבש ביחד אפשר לדעת בדיוק מאיפה הוא הגיע." נהגת לשנן לי.
לקראת אמצע הלחמנייה הקטנה החלו דמעות לצוץ בעיני, וכשגמרתי לאכול כבר התייפחתי כמו ילד אבוד.
הגיע הזמן לחזור הביתה, לשוב אל חורשת האיקליפטוסים, אל משוכת עצי השיזף, אל גבעות הגיר המתעגלות ברוך, רובצות בסבלנות קדמונית בין רכס הכרמל לעמק, עוטות גלימת עצי אלון תבור, ליבנה רפואי וכליל החורש, ממתינות לי שאבוא להלך על השבילים המתפתלים החורצים אותן לאורך ולרוחב.
הגיע הזמן לחזור אליך.

רק כשקניתי כרטיס הביתה קלטתי שבעוד שבוע מתחילים החגים. בארץ יש המון סימנים לבואם של החגים – בהתחלה אתה רואה חצבים פורחים בצידי הדרכים, שבועיים אחר כך אתה נכנס לסופר ואת פניך מקדמות ערמות של עוגות דבש במבצע, הקונה שלפניך משלמת בתווי קניה שקיבלה לחג, והקופאית המותשת מציעה לך נרות שעוות דבורים מעוצבים בצורת תפוח עץ ומברכת אותך בחג שמח.
ואם כל הסימנים הללו עוברים מעל לראשך הרי שבפעם הבאה שאתה מנסה לסגור משהו בטלפון דוחים אותך באחרי החגים, ומיד אחר כך אימא שלך מודיעה לך באיזה שעה להתייצב לארוחת החג אצל הדודה, מספרת לך מה אתה אמור להביא מתנה, ואם לא תמהר לסיים את השיחה היא גם תורה לך מה ללבוש.
כן, בארץ אין מצב שתפספס את החגים, אבל כשאתה חי באירופה ורואה יותר כנסיות ומסגדים מאשר בתי כנסת אתה צריך להתאמץ כדי לזכור אותם.
ברגע שנחתי בנתב"ג התחלתי להרגיש כמו אחד מדגי הסלמון הללו ששוחים נגד הזרם – נראה שכולם היו בדרך החוצה, גושרים גשרים, מקמבנים מבצעים, ועושים כמיטב יכולתם לא להיתקע בין הגפילטע פיש לחריימה, בין הצימס לעוגת הדבש החונקת של הדודה ברוניה.
עוד לא התאוששנו מסדר פסח, עוד לא החלמנו מהחופש הגדול, תנו לנשום קצת אוויר חו"ל קריר ונטול יידישקייט אומרות פניהם הקפוצות בעוד הם ממהרים לעבר הדיוטי פרי, מביטים בי בשמץ רחמים.
אני פוסע הכיוון ההפוך להמון הנוסעים וקורא את מחשבותיהם – עוד מסכן אחד שהולך להיתקע פה בשממת יום כיפור – הם מהרהרים לעצמם, חופזים להימלט מפה כאילו שבערב החג הם לא יחפשו את בית הכנסת הקרוב להסתופף בו עם עוד יהודים, ויגלו שם המון מכרים ותיקים מהצבא, מהתנועה ומהטיול ההוא למזרח הרחוק.
מופתע משהו אני מגלה שכדי לצאת החוצה עלי לחצות ברגל את כל שדה התעופה החדש והענקי שכבר החל להתרפט בקצוות. אני מגיע קצר נשימה ועייף לפתח הראשי ומגלה שם בשמחה שכיום אפשר להגיע לחיפה ברכבת היוצאת הישר משדה התעופה – ימות המשיח ממש.
הרכבת מודרנית ונוחה, ובכל זאת יש בי שמץ געגועים לרכבת ישראל הישנה של ילדותי. מושבי העור החומים הגבוהים המשובצים כפתורי מתכת מחלידים, החלונות המגושמים עם ידיות הפליז העגולות בצדדים, תריסי העץ הכבדים המחפים עליהם, והשירותים המפחידים, מדיפי ריח ליזול שדרך האסלה שלהם יכולת לראות את הקרקע רצה תחתך.
שמתי את המזוודה מעל לראשי, הנחתי ראש על המושב, עצמתי עיניים והתמכרתי לזיכרונות עליך, מנסה שוב להבין איך קרה שלמרות האהבה הענקית שלנו לא החלפנו אפילו דרישת שלום רחוקה כבר למעלה מחמש שנים.
כיום, ממרחק השנים, אני יודע שנפרדנו כי הילדון שהייתי אז לא היה מסוגל לגייס מתוכו את הכוחות שנדרשו ממנו לעמוד בלחצים שפוררו את האהבה שלנו. הכל קרה באשמתי. הנחתי לעצמי להיסחף ממך והלאה, אומר לעצמי שזה רק זמני, שאתה לא תעלם, שתמיד תמתין לי במושבה הקטנה שהזמן כמו קפא בה מלכת. כיום אני יודע שהזמן לא קופא בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל הבן הצעיר והמפונק של גברת פינטו.
אימא שלי, הגברת פינטו כפי שהתעקשת לקרוא לה תמיד בקול שהיה משובץ רסיסי איבה דוקרניים, היא האחראית לפגישתנו. כמובן שהיא לא שיערה בנפשה מה יקרה אם תסרב לממן את הוצאות מחייתי בזמן לימודי. לא. היא כיוונה לתוצאה אחרת לגמרי. כל מה שרצתה היה ללמד אותי לקח שיוביל אותי חזרה אל הדרך שייעדה לי מאז ומתמיד.
אימא היקרה, אם הייתה מדמה בנפשה איך יתגלגלו הדברים בגלל האולטימטום שהציבה לפני… אכזבתי אותה, אכזבתי אותך וגם את עצמי אכזבתי.
סירובה לממן אותי נבע מכעס על שבמקום להשקיע את זמני בלימודים פרקטיים – עורך דין, או רואה חשבון, אפילו ארכיטקטורה או רפואה היו מתקבלים בברכה – התעקשתי על לימודי כימיה.
"איזה פרנסה אפשר להוציא מכימיה?" רטנה במורת רוח בישיבת הדודות שנערכה כרגיל כל יום שישי אחרי ארוחת השבת החגיגית.
מאחר ויצאתי לבלות מיד אחרי הקינוח לא שמעתי את העצות שהשיאו לה הדודות עד שהתעוררתי, הלום עייפות, במוצאי יום שבת.
כתוצאה מאותן עצות נדרשתי לממן לבד את לימודי חסרי התועלת, לימודים שישאירו אותי, כפי שטענו הדודות, עני מרוד הסמוך על שולחנה של אימי עד קץ כל הימים.
לא התווכחתי, אימי אינה מסוג האימהות שאתה יכול להתווכח איתן, אבל לראשונה בחיי לא נכנעתי לדרישותיה אלא, בהתקף מרדנות זועף, קמתי למחרת בבוקר בשעה מוקדמת מאוד (יחסית לשעות שבהן הייתי נוהג לקום בדרך כלל), ושמתי פעמי ללשכת העבודה במשרד קטן, נטול תואר והדר פתח פקיד מחוק פנים תיק קרטון מיושן, אמר שאני מתאים לעבוד בעבודה חקלאית, ושלח אותי אליך.
הרעיון שאני אעבוד אצל דבוראי נראה לי מגוחך, אני ועבודה חקלאית? נו, באמת. יצאתי מגחך מלשכת העבודה ונסעתי למושב שלך כדי להחתים אותך על הפתק שאומר שאני לא מתאים לעבודה הזו.
ראיתי את עצמי עובד במשרד ממוזג, מגיש קפה, מלקק מעטפות אולי אפילו מפעיל מחשב, אבל מזיע בחליפת דבוראים וחוטף עקיצות? מה פתאום!
יום אחר כך זה בדיוק מה שעשיתי, ואפילו נהניתי פה ושם, וכמעט שלא צרחתי יותר אחרי כל עקיצה שקיבלתי, והן היו מעטות ממה שאפשר לצפות.
אבל אני מקדים את המאוחר, בפעם הראשונה ראיתי אותך עומד בחצרך, לבוש רק מכנסיים צבאיות ישנות, נעול נעלי התעמלות מרופטים, תוקף קוצים יבשים בטורייה הגדולה שהוריש לך אבא שלך.
עמדת בגבך אלי ובהתחלה לא ידעתי מי אתה, סתם עמדתי בשקט, נהנה ממראה השרירים המתוחים של גבך וכתפיך, ומברק הזיעה על קיבורות זרועותיך. ואז חשת בנוכחותי, הסתובבת אלי וחייכת, ובפעם הראשונה בחיי, אחרי שכבר נואשתי שזה יקרה גם לי, הרגשתי איך החוש המיוחד הזה שכל הומו חוץ ממני נולד איתו מתעורר בתוכי ומאותת לי ללא כל מקום לפקפוק שגם אתה, כמוני, מעדיף גברים.
מאז הזדמן לי להפעיל את הגיי-דאר שלי פעמים רבות ומעולם לא טעיתי. בכל פעם שהוא אותת לי נזכרתי בפעם הראשונה ההיא, בחצר מגודלת הקוצים התחומה בעצי אורן ריחניים, ובך, עומד במכנסי הדגמ"ח המתפוררים שלך, פלג גופך העליון החשוף בהיר ורחב, כתפיך מנומשות ופס שיער אדמוני ומתולתל יורד אל חלציך, אדמוניים גם הם כפי שגיליתי בחדווה כמה ימים לאחר מכן.
מצאת חן בעיני ממבט ראשון, אבל היה זה החיוך שלך, החיוך הגדול והפתוח עם גומת החן המוארכת בלחייך הימנית שגרם לי להחביא את הפתק של לשכת העבודה עמוק בכיס מכנסי ולפתח עניין בכוורות ובדבש.
כשהודיתי בפניך כמה ימים אחר כך למה באמת נשארתי לעבוד אתך פרצת בצחוק וגילית לי שרק בגלל המבטים החומדים שתקעתי בך בלי שמץ בושה החלטת לא לשלוח אותי אחר כבוד חזרה ללשכת התעסוקה.
"רציתי מישהו עם ניסיון בעבודת כפיים, קיבוצניק או מושבניק שיודע להחזיק טורייה ביד ובמקום זה וקיבלתי את הילד המפונק של גברת פינטו." היית מתבדח על חשבוני אחרי ששוב שמעת אותי מספר לאימא איזה שקר מרגיע כדי להסביר למה אני לא יכול לישון בבית גם היום.
תמיד ידעתי שמאחורי ההתבדחות על חשבוני אתה מסתיר אכזבה. למרות שנהגת בי בסלחנות כאילו הייתי ילד, לא הפסקת להמתין בסבלנות שהלכה והתקצרה שסוף סוף אתחיל להתנהג כמו גבר.
ההתפתלויות והתמרונים שעשיתי בינך לבין אימא, הניסיון הילדותי שלי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להשביע את רצון כל אהובי בבת אחת, הוריד מכבודי בעיניך.
הרגשתי איך אחרי כל שיחת טלפון ביני לבין אימא שלא הבינה מה אני עושה אצלך זמן כה רב, ואחרי כל התחמקות שלי מלדון במצב היחסים שלנו, האהבה שהענקת לי בנדיבות כה רבה הולכת ומתקררת עד שלא נותר ממנה דבר מלבד חיבה פושרת.
אתה לא הבנת למה אני לא מספר להם ודי, ואני לא הצלחתי לספר לך איך הפחד שלא אצליח לרצות אותם ואותך משתק אותי.
ניסיתי לספר, באמת שניסיתי לספר לאימא, לדודות ולאחיי מי אני באמת, מה אני באמת אוהב ורוצה, אבל זה היה קשה כל-כך.
הייתי צעיר וטיפש, מבוהל ממה שגרמת לי לגלות על עצמי, על מי אני באמת. החשש לאכזב את האנשים שכל-כך אוהבים אותי קרע אותי לגזרים במשך שנה שלמה, ובסוף הייתי חייב לברוח.

אף אחד לא נגע בי כמוך, לא רצה אותי כמו שאתה רצית. תמיד רצית יותר ממה שהייתי מסוגל לתת, ואני תמיד אילצתי אותך לרדוף אחרי, לבקש ולהתחנן שאתן לך את מה ששנינו רצינו.
כן, אהבתי את גופך החודר לגופי, אהבתי מאוד, אבל העונג שהענקת לי הפחיד אותי, ערער את הביטחון הרופף שלי בעצמי, בטחון שאימי החלישה ורופפה ממילא בגלל הדאגה הרבה שלה לשלומי.
בהתחלה, כשרק הבנתי מה אתה רוצה, התביישתי ליהנות מגופך החודר לגופי. הרגשתי שזו פגיעה בגבריותי, הפחתה מכבודי – כמה טיפשי!

ניסיתי להסביר לך הכל במכתב ההוא שעד היום אין לי מושג אם באמת קיבלת. כשהסתלקתי חשבתי רק על עצמי, רק זמן רב אחרי שהלכתי ממך הבנתי שסבלת מהפרידה שלנו בדיוק כמוני, אולי יותר, ואני לא הייתי שם כדי לנחם ולעזור לך, על-כך אני מצר יותר מכל.

אני מחייך בעצב כשאני נזכר כמה הקשיתי עליך בהתחלה. מאיפה הייתה לך כל-כך הרבה סבלנות לפרא אדם המבולבל שהייתי אז? כיום אני אדם שונה, אני מבין ולא מתבייש יותר, אבל אז לא הבנתי בעצמי מה גורם לי להסתגר בפניך, לאמלל אותך ולתסכל אותך עד דמעות.
אני נזכר במריבות שלנו ומתכווץ בבושה – אף פעם לא ניסיתי להתנצל בפניך, ובכל זאת תמיד סלחת, הבנת וקיבלת אותי חזרה אחרי שהייתי נעלם לימים שלמים. מתנתק ממך וחוזר אל העולם המפנק והרך של אימא ואז שב וחוזר אליך, מרווה את צימאוני ונעלם שוב.
ראיתי כמה אתה סובל מההתנהגות שלי, אבל התעלמתי. כמו ילד טיפש הסבתי עיניים מהכאב האילם שלך, העדפתי לא לראות, אבל מעולם לא הצלחתי לשכוח.

אני זוכר את הפעם הראשונה שלנו – כמה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד אצלך, הכנת סירופ ממים ומסוכר וביקשת שאשאר עד רדת הלילה. הסברת לי שצריך לתת לדבורים  תרופות והדרך הטובה ביותר היא להשקות אותן סירופ סוכר מהול בתרופות.
"אבל למה בלילה?" השתוממתי.
"כי אם נגיע לשם ביום עם מכלי סירופ הן ישתוללו ואנחנו נעקץ. יש דבוראים שהולכים לתת סירופ ביום עם חליפות, אבל אני מעדיף את השיטות הישנות של אבא." הסברת לי בסבלנות. הראית לי את המאכילות שהרכבת מעל הכוורת והבטחת לי שבלילה, בחושך, נוכל למזוג לתוכן סירופ והדבורים הישנות לא יפריעו.
עד הפעם ההיא מעולם לא ידעתי כמה חשוך הלילה מחוץ לעיר. החושך והשקט הפחידו אותי. התאמצתי להחזיק יציב את הפנס ולהועיל לך ככל האפשר, אבל כל רשרוש קטן הקפיץ אותי.
תנשמת חולפת צרחה מעלי ואני נבהלתי והפלתי מידי את קנקן הסירופ שהגשתי לך. הסירופ החמים והדביק שלימדת אותי להכין בצהרים – ליטר מים על כל ק"ג סוכר, לחמם ולבחוש היטב – נזל על מכנסי וגרבי.
צעקתי, נסוגותי לאחור, הנחתי את כף ידי לתמיכה על כוורת פתוחה ודבורה אחת שסבלה מנדודי שינה עקצה את כף ידי.
העקיצה הראשונה שלי!
זה כאב כל-כך. הייתי קרוב לדמעות מחמת הכאב והבושה. התעלמת ברוב טקט מהדמעות שלי, "זה קורה לכל אחד." אמרת והנחת יד חמה על כתפי והזמנת אותי להתרחץ אצלך בבית אחרי שנסיים את חלוקת הסירופ.
הבית שלך, בית הוריך. בית פשוט שנבנה בשנות החמישים המוקדמות. קומה אחת, גג רעפים, שלושה חדרי שינה, סלון צנוע, מטבח קטן, מרפסת כביסה מאחור ורחבה מרוצפת בכניסה.
בית גברי, נזירי וחסר יומרות. ריהוט עץ חסכוני, מעט ריפוד, תמונות מעטות. חדר השינה שלך גדול ומרווח, מיטה פשוטה, שטיח קטן למרגלותיה ואלון תבור עבות אחד מדפק על החלון ממול. הרגשתי שם נוח יותר מאשר בבית אימי.
הגשת לי מגבת גדולה מצוירת פסים צהובים וירוקים, דהויה מעט, אבל רכה וריחנית.
"אולי תבוא להתקלח איתי אבישי? תסבן לי את הגב." ניסיתי להתבדח, מניח לידי לגעת בידיך.
"זה לא מצחיק אורי." אמרת בחומרה, אבל נשארת עומד קרוב אלי.
"אני לא צוחק." עניתי ונצמדתי אליך.
נישקת אותי בעדינות כאילו הייתי ילד ולקחת אותי למקלחת. אז ראיתי אותך ערום בפעם הראשונה ועמדתי משתאה נוכח ההבדל בין שער גופך האדמדם שהבהיק כנגד עורך הבהיר, לבין שער ראשך הצפוף והסבוך שהיה חום ערמוני כהה.
"מעניין באיזה צבע יהיה הזקן שלך?" תהיתי בקול.
"ג'ינג'י קלבסה." אמרת בפשטות, וכששאלתי מתי גידלת זקן, סיפרת לי שאחרי מות אביך המתנת חודשיים תמימים בטרם העזת להתגלח שוב.
"אהבת אותו?" שאלתי בפליאה.
רגשות אהבה לאבא היו בשבילי חידוש. אבי הסתלק בטרם נולדתי ומהמעט שסופר לי עליו, בחוסר רצון ובשפתיים קפוצות באיבה, הבנתי שלא הפסדתי דבר.
שכבנו על מיטתך הגדולה, עטופים בשמיכה ממורטטת מרוב כביסות. ידיך עטפו אותי בחמימות וראשי נח על חזך.
לא מיהרת אז, בפעם הראשונה שלנו יחד. בסבלנות עדינה העתרת עלי נשיקות וחיבוקים, אבל בכל פעם שהתלהטנו מדי הייתי עוצר אותי, בוחן את פני בדאגה וממשיך לדבר וללטף אותי בידיים חמות שלהטו על גופי, קשות וחזקות ועם זאת רכות עד בלי די.
הידיים שלך, כמה אהבתי את מגען על עורי. אתה חשבת שהן מכוערות, רבועות, גסות, מחוספסות, בעלות אצבעות עבות וקצרות, תמיד חבולות מעט, אבל כמה עדין היה מגען על גופי בזמן ששכבנו צמודים זה לזה וסיפרנו אחד לשני על עצמנו.
סיפרת לי איך אביך גידל אותך אחרי שאימך מתה עליך בגיל צעיר ואיך למדת ממנו כל מה שאתה יודע על דבורים.
"הוא ידע שאתה… שאתה כזה?"
"אני חושב שכן." ענית, "אבל אף פעם לא דיברנו על זה."
"היו לך הרבה אחרים?" שאלתי, וכבר אז חשתי נקיפת קנאה.
שתקת, עצמת את עיניך ופקחת אותן שוב, אומד אותי במבט רציני. "כן." אמרת קצרות, "בגלל זה אני נזהר עכשיו."
"אבישי, חמוד שלי!" התרגשתי למראה העצב שעל פניך והסתערתי עליך בנשיקות, משתוקק לרפא ולנחם אותך.
נישקת אותי חזרה ברצון, אבל ברגע האחרון שוב עצרת אותי, וכדי להסיח את דעתי סיפרת לי על קופסת התחמושת הישנה שאבא שלך מצא במעבה חורשת איקליפטוסים עבותים. הקופסא נרקבה לאיטה במשך השנים והדבורים ששכנו בה היו כה פראיות עד שהיה צורך לחסל את כולן כדי להגיע לדבש שהן אגרו.
הצלחתם להפיק מתוך החלות מגודלות הפרא שהסתעפו בתוך הקופסא הישנה רק צנצנת אחת של דבש איקליפטוסים ירקרק זהוב בעל טעם מתוק מופלא, ומאז אתה מנסה שוב ושוב לחזור על ההצלחה המקרית ההיא, אבל לשווא.
"מה הבעיה לשים כמה כוורות בתוך חורשת איקליפטוסים ולתת לטבע לעשות את שלו?" שאלתי בפליאה, וידי נמשכו כמו מאליהן אל הסבך הלוהט של התלתלים האדמוניים שהזין היפה שלך נח עליהם, ממתין לידי ולפי שיעירו אותו שוב.
הזזת את ידי בחיוך, ואני נישקתי את גומת החן המוארכת שהייתה צצה בלחייך הימנית כל פעם שחייכת והמתנתי בסבלנות להמשך הסיפור.
סיפרת לי איך ניסית לשים את הכוורות שלך בחורשות איקליפטוסים רבות אבל הדבש יצא תמיד שונה בטעמו מאותו דבש פלאי שנמצא באקראי.
למרות שהצלחת להפיק כמה סוגי דבש בטעם איקליפטוס מעולם לא השגת שוב את אותו גוון ירקרק זהבהב בהיר ואת אותו טעם מתוק מרענן ששאפת אליו. בזמנו חשבת שהדבש צריך להיות על טהרת פריחת האיקליפטוס ובזבזת שנים עד שגילית שדבש איקליפטוסים טהור הוא כהה ומריר מדי.
"עכשיו אני מבין שחוץ מאיקליפטוס נחוץ עוד סוג של פריחה כדי להגיע לתוצאה טובה." אמרת, "אבל השאלה היא איזה סוג של פריחה צריך לערבב בדבש הטהור כדי שהוא יהיה בהיר ומתוק כמו הדבש ההוא?"
משכתי בכתפי וחידשתי את התקפתי על גופך וכדי לעכב אותי מעט הצעת לי לטעום את מה שנשאר משרידי אותו דבש מיתולוגי שאתה נכסף אליו כבר שנים.
"הוא לא התקלקל אחרי כל-כך הרבה זמן?" התפלאתי, ואתה גילית לי שדבש שנרדה כהלכה מעולם לא מאבד את טעמו ולא מתקלקל.
"דבש הוא האנטיביוטיקה של הטבע." הסברת לי בכובד ראש ששמרת רק לנושא הזה.
"נשאר לי רק מעט מאוד." התנצלת כשהגשת לי קופסת זכוכית שרק שכבה דקה של דבש ירקרק ענברי כיסתה את תחתיתה.
דחפתי פנימה את אצבעי וליקקתי – הטעם היה פשוט מושלם!
לא יכולתי להתאפק וליקקתי עוד קצת, ואתה חפנת את כפי בידך והובלת את אצבעי הדביקה לתוך פיך.
עיני נפגשו בעיניך, צנצנת הדבש הונחה בצד והפעם לא הדפת אותי מעליך. טעמו של דבש האיקליפטוסים עמד עדיין בפי כשחדרת אלי, מטעים אותי לראשונה את טעמה האמיתי של אהבת גברים.
זו הייתה הפעם הראשונה, אחריה באו עוד הרבה לילות וגם ימים, רגעים נפלאים שבילינו יחד, מגלים אחד את גופו של השני.
במיטה היינו מושלמים, מתואמים להפליא, מתענגים על כל רגע, אבל ברגע שהיינו מתלבשים ויוצאים מחדר השינה הצרות היו מתחילות.
למרות שלא הגעתי אליך בבתולי, וטעמתי טעם של אהבה ושברון לב עוד לפני שפגשתי אותך, אתה הראשון שהטביע בי את חותמו. שינית אותי, עיצבת אותי, גילית לי מי אני, הצעת לי אהבה בלי גבול, וכשהסברתי לך שאם אקבל את אהבתך בגלוי ולעין כל אאבד את משפחתי ואשאר בודד, אמרת לי בפשטות שזה לא יקרה אף פעם כי אתה תהיה המשפחה שלי.
לא היה דבר שרציתי בו יותר – אני ואתה, משפחה אחת. ובכל זאת בראשי לא הפסיקו לרעום נבואות הזעם של משפחתי שהמשיכה לראות בי ילד מפונק שלא ישרוד בלי התמיכה של אימא.
הלחץ הלך והתגבר, ובסופו של הקיץ הקסום שחווינו יחד נשברתי. אחרי הרדייה האחרונה, כמה ימים אחרי שגילינו שורת עצי שיזף נטועה בשולי החורשה בה מצא אביך את דבש האיקליפטוס, ברחתי ממך להמשיך את לימודי בחו"ל.
זה היה רעיון של אימא שלי. היא יזמה את ההצעה וארגנה הכל, מציעה לשלם תמורת המשך לימודי ולתת לי בנוסף גם קצבת מחייה נדיבה.
היא הייתה מוכנה לכל, אפילו להשלים עם לימודי הכימיה רק כדי שאפסיק להתראות אתך.
היא מעולם לא אמרה בגלוי למה שינתה פתאום את טעמה ומה הסיבה לשילוחי מהארץ. מילים מפורשות וברורות לא נאמרו מעולם בביתנו, אבל החשד שנארג סביבי, סמיך ודביק כקורי עכביש, הכביד על תנועותיי, חסם את שדה ראייתי והקשה על נשימתי.
הרגשתי כלוא ואומלל, והיא הציעה לי דרך מילוט.
כמו פחדן בחרתי בדרך הקלה וברחתי ממך, ממנה, מהארץ, מהדודות המודאגות, מהמרדף אחרי דבש האיקליפטוס המושלם, מהמבטים המאשימים של אחיי, ומהעצב בעיניך.
נמלטתי על נפשי כמו ילד, וכעת חזרתי כמו גבר לבקש את סליחתך ולהשיב אלי את אהבתך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il