דובי לא לא – פרק ב'

27/02/2014

מאז שנפגש ברובי שינה דני ממנהגו להיות תלמיד קשוב ורציני ובמקום למרר את חיי המורים בשאלותיו נדבק אלי ולא הפסיק לדבר על החבר המושלם שלי, הוא רצה לדעת עליו הכל – איך הכרנו, איפה הכרנו, כמה זמן אנחנו יחד, איפה רובי קונה את הבגדים שלו, מי הספר שלו ואיפה אפשר לפגוש בחורים יפים כמוהו?
בסוף נשברתי ובדרך לאוטו סיפרתי לו את כל האמת על הפגישה במעלית. רק את הקטע שהיה בשירותים צנזרתי. יש גבול גם לגילוי הלב שלי.
הפעם רובי לא המתין לי ליד האוטו, אבל השאיר לי הודעה במשיבון של הנייד שאבוא לאסוף אותו מהחנות בהדר כדי שנלך להסתפר ביחד.
"אני יכול לבוא גם?" התחנן דני.
הבחור עזר לי כל-כך הרבה בלימודים, נתן לי להעתיק ממנו כל פעם שהתעצלתי לבוא ללמוד ושכפל עבורי הרצאות כל פעם שהלכתי למילואים, איך יכולתי לסרב?
כשנכנסנו יחד לחנות הצילום של משפחת טולדנו רובי חייך אליו ואמר שטוב שבא ובאמת הוא צריך כבר להסתפר, ומה דעתו שנלך אחר-כך לעשות קניות ביחד ונקנה לו כמה חולצות.
דני נמס כולו מרוב אושר והסכים מיד. נפרדנו מהדוד ויטו – גבר שמנמן וחייכני – שלא התרגז למרות שרובי יצא לפני שעת הסגירה. החנות המתה קונים, אבל הדוד ויטו נופף לרובי לשלום ואיחל לו בילוי נעים בלי להחמיץ פנים.
רובי לקח אותנו למספרה מודרנית, מעוצבת להפליא של חבר שלו שנישק אותו על הלחי וליטף לו את התחת במקום ללחוץ את ידו כמקובל.
החבר ההוא, מישל, גבר יפה מאוד אם כי נשי מדי לטעמי, התנפל על דני כמוצא שלל רב ושכנע אותו להסתפר לעשות גווני בלונד, וגם הוציא ממנו הבטחה שיוותר על המשקפים וינסה עדשות כדי שכולם יראו את העיניים היפות שלו.
לא האמנתי למראה עיני כשראיתי את דני, הייקה היבש הזה, התלמיד הקפדן וחסר ההומור, מפשיר כגלידה ביום חמסין ליד מישל, מצחקק כילדונת ונעתר לכל החנחונים המצורפתים של הספר הנשי שנמרח עליו בלי בושה.
אותי סיפרה העוזרת שלו – בחורה מחומצנת לועסת מסטיק עם מחשוף גדול והמון איפור שמיהרה מאוד ורק רצתה לסיים וללכת הביתה.
אחרי ששנינו היינו מסופרים לשביעות רצונו של מישל הוא סגר את המספרה והלך איתנו לקנות בגדים.
הובלתי לחנויות קטנות ומתוחכמות שלא ידעתי על קיומן וקניתי בגדים מדהימים שלא האמנתי שאלבש אי פעם. רובי בכלל לא שאל אותי אם אני רוצה בחולצות ובמכנסים הללו. הוא העמיד אותי בתא, פקד עלי להתפשט, וכל פעם הביא לי פריט אחר למדוד.
בתא הסמוך קיבל דני טיפול זהה ממישל. הם הלבישו והפשיטו אותנו כאילו היינו בובות ברבי, והחליטו על דעת עצמם מה הולם אותנו.
אחרי הקניות אכלנו עוגה ושתינו קפה ואז מישל שגר בקריות הציע לדני המוקסם טרמפ הביתה בג'יפ המצועצע שלו מחייך אליו חיוך מלא זימה תוך כדי כך.
דני הסכים מיד כמובן, ואני ידעתי שמהיום איבדתי את השותף המסור שלי ללימודים ועולם הגאווה הרוויח עוד הומו להוט אחד שינסה להספיק בבת אחת את כל מה שהחמיץ עד כה.
רק אחרי שחזרנו הביתה הורשיתי לבחון את הקניות שרובי עשה בשבילי. הבגדים היו יפים והלמו אותי, אבל לא היה לי מושג לאן אוכל ללכת עם חולצות מעוצבות והדוקות כאלו.
"אני כבר אקח אותך למסיבות ולבילויים" הבטיח לי רובי בחיוך, "אתה נראה נהדר" שב והחמיא לי.
הבטתי בראי וראיתי שבתוך המכנס והחולצה ההדוקים והמחויטים להפליא נמצא עדיין אותו אני שמן ושעיר.
"רובי אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לו אחרי שיצאתי מתוך בגדי החדשים והתיישבתי בתחתוני מולו.
הוא קפא על מקומו, מבוהל כמו ארנבת שנלכדה בפנסי מכונית, ואז ניתר בבת אחת והפיל את עצמו עלי.
"לא רוצה!" צעק וחסם את פי בידו.
"אבל רובי…" ניסיתי להשתחרר.
"לא. אני לא מסכים." התיישב עלי והידק את כתפי למיטה בכפות ידיו.
"אבל עוד לא אמרתי כלום רובי, למה אתה לא מסכים?"
"לא מסכים שניפרד." צעק והדביק את פיו לפי.
נאבקתי בו, מנסה להשתחרר, הוא היה חזק יותר ממה שחשבתי והמאבק היה קשה. הייתי המום מעצמי כשקלטתי עד כמה המצב הזה מחרמן אותי, ומה שהיה גרוע עוד יותר, הייתי רק בתחתונים והוא ישב עלי כך שלא יכולתי להסתיר את הבליטה המסגירה שהתרוממה בין רגלי.
כשנוכח במצבי המביך חייך בסיפוק זדוני וכשהוא מתעלם ממחאתי הקלושה התנפל על הזין שלי בפיו החם והלח, וכמובן שנכנעתי מיד.
רק אחרי הזיון הפרוע, כששכבנו חבוקים אחד בזרועות השני, הצלחתי לדבר איתו בהגיון. "רובי אני לא רוצה שניפרד. אני מרגיש נהדר אתך. בחיים לא האמנתי שיהיה לי חבר כל כך יפה ומתוק כמוך, אני רק רוצה שתבין ש…"
הוא שוב התאבן בזרועותיי, מבוהל ומוטרד כל-כך עד שהצטערתי שפתחתי את הפה. "רובי," ניסיתי שוב, מלטף את שערו, מחייך אל עיני התכלת שלו. "אתה לא מרגיש שהכל הולך מהר מדי? הכרנו רק לפני יומיים וכבר אנחנו גרים ביחד ואתה קונה לי בגדים ו… זה פשוט מהיר מדי. אני חושש שבעוד יום יומיים תראה פתאום שאני…"
"שאתה מה?" כבש את פניו בחזי, ולתימהוני חשתי את דמעותיו רותחות על עורי. "רובי, באמת, מתי בדקת לאחרונה את הראיה שלך? אתה עיוור? הרי אני… תראה אותי? לא ראית כמה שאני…" מה הבעיה עם הבחור הזה? הוא סוטה או מה? "אני שמן רובי, אני שעיר ומכוער." גיליתי לו את העובדות הגלויות לעין כל.
הוא משך בכתפיו ונענע את ראשו לשלילה, מתעקש להביט בי במבט אוהב ומעריץ, מלטף את לחיי בעדינות.
"נו, מה קורה אתך? אתה פסיכי או מה?" איבדתי את סבלנותי.
"כן!" צרח רובי והכה בחזי באגרופיו. "כן, אני פסיכי, טוב לך!" הוא הרביץ כמו בחורה. זה יותר דגדג מאשר כאב. אם הוא לא היה לחוץ כל-כך הייתי משועשע מהתנהגותו הדרמטית.
"תפסיק עם זה רובי. אני מרגיש כמו בטלנובלה לטינית. אל תשתולל ככה. פשוט תירגע ותסתכל בראי. אתה יפיוף ואני… נו, בחייך."
"אני אוהב אותך." בכה רובי. "ואני רוצה רק אותך." החל לנשק אותי ולספר לי כמה הוא אוהב כל חלק בגופי ובפני, ועד מהרה עבר לדבר איטלקית סוערת וסקסית, ולפני שהבנתי מה קורה שוב עשינו סקס
שהיה טוב עוד יותר מהפעם הקודמת.
רובי נרדם מיד אחר-כך, מותש מכל ההתרגשות. הלכתי להשתין ומתוך סקרנות בדקתי את ארון התרופות שלו, ואז גיליתי למה הייתה כוונתו כשאמר שהוא פסיכי. בארון היה מלאי נכבד של כדורי סרוקסט ואפילו אני ידעתי שסרוקסט הוא תרופה שרק פסיכיאטר מורשה לתת, בגלל זה רובי חטף קריזה כששאלתי אותו אם הוא פסיכי.
כדורים זה לא בריא לבריאות נזכרתי בבדיחה המשפחתית הקבועה שלנו כל פעם שמישהו היה צריך לקחת תרופה.
את החוכמה הזו המציא יוני הקטן ששנא לקחת תרופות וכל פעם שהיה חולה נהג להגיד בקול בוכים שלקחת כדורים זה לא בריא לבריאות.
אנחנו היינו מתגלגלים מצחוק, אבל כמובן שלא ויתרנו לו. בסוף הוא למד לקחת כדורים כשהיה צורך בכך, אבל עד היום אני נזכר בקולו הצייצני מנסה לשכנע אותנו, המבוגרים, שהתרופות יזיקו לבריאותו.
עמדתי שעה ארוכה מול הראי וחשבתי מה לעשות. הקשר הזה באמת לא היה בריא לבריאות שלי. אולי כדאי שאברח כל עוד אני יכול? מצד שני, מה אני מתפלא? איזה בן אדם שפוי שנראה ככה היה מתלהב ממני?
מודאג ומתלבט חזרתי לחדר השינה. רובי ישן על בטנו, ישבנו העגלגל והמתוק מופנה כלפי מעלה. היו עליו סימני מכות מעשה ידי. אמנם הפלקתי לו בתחת על פי דרישתו המפורשת, אבל בכל זאת… מה עובר עלי לכל הרוחות?
הבטתי בעורו הלבן והחלק שקושט בכתמים אדומים, ולמבוכתי הרבה חשתי מגורה. נכון, שהתביישתי ממה שעשיתי, אבל היה עלי להודות שזיכרון גופו הערום המוטל על ברכי בעוד אני חובט בעכוזו בכף ידי היה… זה היה כל-כך מחרמן.
הוא משוגע על כל הראש הבחור הזה, והוא ישגע גם אותי. חלף הרהור שפוי אחרון במוחי, ואז רובי התהפך על צידו וחייך מתוך שינה חיוך יפיפה, והשפיות נגוזה לה. היה עלי להודות, אני אוהב אותו, ואני אוהב את מה שהוא גורם לי לעשות לו במיטה, אני אוהב להרגיש כמה הוא רוצה בי, ואני מתענג על בהלתו המוגזמת והתיאטרלית כשהוא חושב שאולי אעזוב אותו.
אם הוא משוגע אז הוא הדביק אותי בשיגעון שלו חשבתי ונשכבתי לצידו. הוא התהפך ונצמד אלי, מתחכך בחזי השעיר בהנאה גלויה, דוחף את ירכו בין רגלי, נמרח עלי, נותן לי להרגיש כמה הוא אוהב אותי גם מתוך שינה.
זה היה ממכר, זה היה נהדר. רציתי עוד ועוד מהטירוף המתוק ההוא, וכל המחשבות על עזיבה פרחו ממוחי.
למחרת גילית לתדהמתי שדני הספיק כבר להחליף את משקפיו בעדשות מגע והופיע בבגדים החדשים שלו לאולם ההרצאות. רוב המורים והתלמידים כלל לא הכירו אותו בגלגולו החדש וחשבו שמדובר בתלמיד חדש.
הוא באמת נראה טוב יותר, כמעט יפה תואר. היה לו גוף דק ומאורך ופנים מכוערות במין צורה מקסימה, והעיניים שלו באמת היו יפות יותר בלי משקפים.
החמאתי לו והוא קרן מנחת וגילה לי שהוא ומישל יוצאים בערב למועדון בתל-אביב ומחר הוא בטח לא יבוא – פעם ראשונה בחייו שהוא יחמיץ הרצאה – והוא מבקש, אם לא קשה לי, לתת לו עותק מהסיכומים שלי.
הבטחתי לארגן לו סיכומים מסודרים וניסיתי להזהיר אותו ממישל החמוד.
דברי נפלו על אוזניים אטומות כמובן. לא היה לו מושג קל שבקלים על העולם שלתוכו עמד להיכנס. הזיונים, הסמים, המסיבות, מועדוני המין, חוסר הנאמנות הכרונית. הזיונים כבר אמרתי? והקנאה, וצרות העין, והמרדף האובססיבי אחרי בשר טרי?
לדני, ילד טוב חיפה, לא היה שמץ של מושג לאן הוא נכנס. הוא חשב שלהיות הומו זה אותו דבר כמו להיות סטרייט רק שבמקום בחורה יש לך בחור, ואחרי שאתם מתנשקים ועושים סקס ומתחילים לישון יחד אתם הולכים אחד להורים של השני, קונים טבעות, שוכרים יחד דירה וחיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
היה לו עוד הרבה מה ללמוד, והשיעור הזה יכאב הרבה יותר מלימוד סטטיסטיקה. ניסיתי לדבר על ליבו, להזהיר אותו, אבל אף אחד לא היה בבית דני היה נלהב וחרמן וכל השכל שלו ירד לתחתונים.
כשחזרתי הביתה (ממתי הדירה המעוצבת בסגנון אירופי מעודן הפכה לביתי?), רציתי לשתף את רובי במחשבותיי הציניות ואולי לטכס איתו עצה איך לבקש ממישל שיחוס על הקולגה המלומד שלי, אבל לתדהמתי גיליתי את בן דודי הסתום יושב בסלון היפה והאלגנטי של אנה שצחקה בהתלהבות מבדיחותיו הדביליות ונראתה סמוקה ועליזה וסקסית מאוד.
"שיר בקשה שאני אעזור עם חלוקת ההזמנות. באתי לתת לך הזמנה לחתונה של אחיך." הצהיר בחגיגיות טיפשית, ומסר לי את המעטפה המוארכת בצבע קרם עדין עם פס זהב, מעטפה שיוני ושיר הקדישו לבחירתה שבוע שלם של דיונים וויכוחים נלהבים שהסתיימו בכך שהם עשו בדיוק מה ששיר רצתה. לא ברור לי למה יוני המסכן היה צריך לרוץ אחריה כמו כלבלב לכל מקום, ולתת לה חוות דעת שהיא התעלמה מהן ברוב תבונה.
"באמת שלא היית צריך." מלמלתי במבוכה, מרגיש כאילו התפרצתי למסיבה פרטית. "איפה רובי?" שאלתי את אנה.
"עוזר בחנות. הגיע משלוח גדול ולויטו המסכן נתפס הגב. הוא יבוא עוד מעט, שאצלצל אליו?"
"לא, אל תפריעי לו. אני אלך ללמוד קצת. באמת הגיע הזמן שיעזור בחנות, הוא כמעט לא שם, אני לא מבין איך דוד ויטו סובל עוזר כמוהו?"
אנה חייכה בחן ונופפה את ידה הדקה עטוית הטבעות במחוות ביטול איטלקית רבת משמעות. "הוא עוד צעיר, שיבלה! יהיה לו מספיק זמן לעבוד כשיהיה מבוגר יותר." אמרה בסלחנות וחייכה אל עידן שחייך אליה חזרה חיוך מלא הערצה.
הם המשיכו לחייך ולהעריץ זה את זה עוד זמן רב, ורק כשרובי הגיע הביתה, עייף ורעב, עידן נזכר שיש לו עוד המון מעטפות לחלק והסתלק.
במקום לדבר על המטמורפוזה שדני עבר נאלצתי לספר לאנה המחייכת ולרובי הזועף כל מה שידעתי על עידן – שהוא גרוש, כן באשמתו, שאין לו ילדים, שהוא דביל מנעוריו, ושהוא בן דוד שלי, מבוגר ממני בכמה שנים, עובד באיזה מפעל במשהו טכני לא ברור, ושהוא אמנם סתום, אבל לא מזיק.
"אתה מחמיר מדי איתו." מחתה אנה, "לדעתי הוא בחור מתוק מאוד, וחביב, וגם יפה וגברי ו…"
"וצעיר ממך בעשרים שנה מאמה." הטיח רובי בקול נוקשה שממש לא התאים לו. אימו הסמיקה בכעס וענתה לו משהו קשה לא פחות באיטלקית והם החלו לריב בשפת אימם, שוכחים את נוכחותי. ברחתי משם, מנסה להתעלם מהאיטלקית הנרגשת שמעבר לקיר ולהמשיך ללמוד.
כאן המקום לספר שרובי גר במעין אגף קטן משלו וחוץ משירותים נפרדים עמד לרשותו גם מטבחון שהוא כינה קיצ'נט שהיה מצויד
בכיור עם ארון מטבח פעוט תלוי מעליו, מקרר קטן, כמה כוסות וקומקום להכנת קפה.
למרות שאכלנו עם אנה בחדר האוכל הראשי היו במטבחון שולחן אוכל עתיק מעץ כהה, מגולף פיתוחים רבי חן בסגנון ארט דקו שנהניתי להחליק עליהם באצבעותיי, ושני כסאות תואמים, נוחים להפתיע.
בעידודו של רובי הפכתי את הקיצ'נט לחדר הלימודים שלי, מכסה את השולחן בניירות וספרים וגולש גם לרצפה ולארונות המטבח הריקים ממזון.
עשיתי כמיטב יכולתי להתרכז בשינון החומר למחר, מזכיר לעצמי שבעתיד לא אוכל עוד להיעזר בדני החרוץ והשקדן. זה לא היה קל. קולות המריבה חדרו עד לפינה השקטה שלי, עמומים מעט, אך לא ניתן היה לטעות בטון הכעסני שלהם.
מעולם לא שמעתי את רובי נרגז כל-כך. הוא כבר לא קרא לה מאמה אלא מאדם אנה, מתיז לעומתה את הכינוי הזה בטון עוקצני במיוחד.
גם היא לא נשארה חייבת וענתה לו חזרה בזעף הולך וגובר, עד שלבסוף נמאס לה כנראה, היא אמרה משהו פסקני מאוד ומיד אחר-כך שמעתי טריקת דלת, ואז השתרר סוף סוף שקט מתוח.
כמה דקות אחר כך התפרץ רובי לקיצ'נט וצנח על הכיסא מולי. "היא כבר בת ארבעים ושמונה!" צעק עלי, "מה היא חושבת לעצמה למען השם?"
"עידן בן שלושים ושבע רובי, והוא די נאה ובחור טוב סך הכל." עניתי בפייסנות. "זה לא שהיא איזה זקנה שנטפלת לצעיר שיכול להיות הבן שלה, היא אישה נאה וסקסית מאוד ו…"
"אתה מדבר על אימא שלי!" צרח עלי רובי, ועבר לאיטלקית רבת רגש ונזעמת. קשה לי להתרגש כשנוזפים בי באיטלקית. מיד אני חושב על אופרות שבסופן הגיבור מת בעודו מזמר ברוב רגש אריה נהדרת, וכשכל הזעם הזה בא מבחור יפה תואר וכחול עיניים עם תחת מתוק כל-כך לא נותר לי אלא לחייך, דבר שגרם לרובי לכעוס עוד יותר.
"מה אתה צוחק?" חזר לעברית, "לא היית צוחק אם אימא שלך הייתה מפלרטטת בצורה כזו עם גבר אחר, נכון?" צעק עלי.
המחשבה על אימי השמנמונת והמהוגנת שמעולם לא נישקה אפילו את אבא בנוכחותי הצחיקה אותי, אבל רובי התרתח למראה חיוכי והעיף לי סטירת לחי מצלצלת ומיד אחר כך פרץ בבכי היסטרי.
הנחתי יד על לחיי הבוערת והבטתי בו, נדהם לגמרי מתגובתו, מתלבט בין כעס לדאגה ובסוף פרצתי בצחוק, דבר שגרם לו לבכות עוד יותר חזק. "אני מצטער," בכה, "סקוזה מי אמורה." הוסיף באיטלקית דרמטית וגלש על ברכיו לפני, טומן את פניו בחיקי. די מהר הרוכסן שלי נפתח וההתנצלות האופראית שלו הפכה למציצה מפוארת שהתפתחה כמובן לסקס סוער.
בסופו של דבר נרדמנו חבוקים על המיטה שלו, מיטה עתיקה עם גילופים מקוריים מתקופת הארט דקו המוקדמת. אחר-כך הלכתי לשירותים ושוב בדקתי את הכדורים בארון. יש לי זיכרון חזותי מצוין והיה לי ברור שכמות הכדורים שהייתה שם שלשום נותרה ללא שינוי ושרובי הפסיק משום מה לקחת את הסרוקאסט, שכחה תמימה או כוונת מכוון?
לא ידעתי ופחדתי לברר.
אמרתי לעצמי שאני לא מכיר אותו די זמן בשביל לחטט בענייניו הפרטיים, ושהוא אדם מבוגר ועלי להמתין עד שיבוא לספר לי בעצמו על הבעיות הבריאותיות שלו, ואחר כך חזרתי לזרועותיו ונרדמתי.
למחרת בבוקר אכלנו בלי שמאדם אנה תכבד אותנו בנוכחותה הזוהרת. רובי שבדרך כלל היה עליז בבוקר כציפור שיר, (דבר די מעצבן לדוב זועף כמוני שבקושי מצליח להגיד מילה לפני ספל הקפה השני) היה זעף ופזור נפש שלא כרגיל.
שתיתי ספל אחד ושני וגם שלישי, ספרתי מאחד עד עשר שלוש פעמים, ולבסוף אזרתי עוז, אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות, ושאלתי על הסרוקסט.
רובי פרץ בבכי וסיפר לי סיפור מזעזע על אביו האכזר שכלא אותו בבית משוגעים אחרי שגילה שהוא התאהב במורה שלו. התייחסו אליו שם רע מאוד ונתנו לו תרופות שסיממו אותו, טען רובי, ורק אחרי כמה שבועות הוא הצליח לברוח הביתה ואז, כשחזר עייף ורעב ופרוע לביתו, אביו כעס כל-כך עד שחטף התקף לב באמצע נאום התוכחה שלו, ומת לפני שהאמבולנס הספיק להחיש אותו לבית החולים.
זה היה סיפור מרתק ורובי היטיב לספרו, אבל במקום להתרגש מהעוול שנעשה לו, הייתה לי הרגשה שאני צופה בהצגה משובחת שנערכה רק למעני. איכשהו, משהו בסיפור שלו לא הסתדר לי, איזה רופא מאשפז בן אדם בגלל נטייתו המינית? שאלתי את עצמי בספקנות, אבל לא העזתי להעלות את תהייתי לפני רובי שנסחף לגמרי לתפקיד ההומו החף מפשע והנרדף על ידי אביו הרשע.
התחמקתי מהמיטה אחרי שרובי סיים את סיפורו ונרדם, שדמעות מכתימות את פניו היפות. המסכן הקטן היה מותש מכל ההתרגשות וחיבק אותי ממש חזק, היה עלי להיות זהיר מאוד כדי לא להעיר אותו,
נכון, הפסדתי שתי הרצאות, אבל יש עוד אחת, ואם אמהר לאוניברסיטה ולא יהיו פקקים בדרך… הגעתי כמעט בזמן וניסיתי להתרכז בלימודים. היה מוזר לשבת בלי דני לצידי ולסכם גם בשבילו.
הוא כזה קפדן, אצלו אין אפס ואי אפשר לחפף. אני מקווה שלפחות התכונה הזו לא השתנתה אצלו יחד עם התסרוקת וסגנון הלבוש.
לרווחתי הוא הופיע לבסוף, אם כי באיחור אפנתי של חצי שעה,
בהחלט לא מתאים לדני הרגיל והשמרן שהכרתי, וצנח לצידי, פרוע ועייף כמו הולל תל אביבי ותיק. "לא תאמין מה עבר עלי אתמול." התפאר מעל ספל קפה בקפיטריה.
'זה עוד כלום לעומת מה שעבר עלי.' חשבתי, אם כי כמובן שלא התכוונתי לספר לו שום דבר על גילוייו המרעישים של רובי. עדיין לא עיכלתי אותם בעצמי.
"נו, איך הייתה המסיבה?" חייכתי אליו, מבחין שעיניו אדומות מחוסר שינה.
"קטלנית." ענה בהתלהבות, "ובסוף…" הוא נרכן לעברי וסיפר לי בלחש שהמסיבה הסתיימה באורגיה ושנדמה לו שהוא עשה סקס עם שני גברים בבת אחת. שלישיות בהחלט לא היו כוס התה שלי. מספיק קשה לי להתפשט מול גבר אחד, לא צריך שניים שיביטו בביקורתיות בכרס השעירה שלי.
"אני מקווה ששמת קונדום." הערתי בקרירות.
"מה אתה דואג? אחד היה מישל והשני האקס המיתולוגי שלו." זרח לעברי דני בנחת, מלא התפעלות מעוז רוחו. "לא הייתי מאמין על עצמי." חזר להלל את עצמו, "תמיד חשבתי שאני ביישן, אבל מישל גרם לי להיפתח. הוא מלמד אותי לחוות את החיים בשיא העוצמה, לפרוץ את הגבולות שלי, לנסות סקס חזק ו…"
היו לי כבר די סיפורים לבוקר אחד. לא הייתי זקוק לעוד מעשיות על מישל הנפלא. "ולהורים כבר סיפרת שאתה פייגלע?" הפסקתי את ההשתפכות שלו.
פניו של דני נפלו כשהזכרתי לו את הוריו. בבת אחת הוא חזר מתל-אביב הזוהרת ונחת בחיפה הקודרת, נזכר שהוא סך הכל דניל'ה של אימא שלו, הפולנייה השמרנית, שתתעלף אם תדע שהבן המוצלח שלה לא יביא לה כלה שאפשר למרר את חייה, ויספק לה נכדים שאפשר לצבוט להם בלחי ולהתלונן שהם סברס חוצפנים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il