דובי לא לא – פרק ג'

03/03/2014

החלטתי שעלי לתפוס את אנה לבד ולחקור אותה על הבן שלה – החבר המושלם שלי, שהתברר לאט לאט כטיפוס הרבה יותר מסובך ממה שתיארתי לעצמי.
למזלי ביום חמישי אחר צהרים עידן היה עסוק בעבודה ולא התנחל כדרכו למרגלותיה של אנה וככה יכולתי לשוחח איתה ברצינות שיחה של מבוגרים.
"אפשר לדבר אתך אנה?" שאלתי, "אני צריך לשאול אותך משהו."
"אם זה בקשר לבן דוד שלך…" היא התחילה בנימת התגוננות.
"לא. הוא בן אדם מבוגר וגם את, תעשו מה שטוב לכם. אני לא מתנגד." מיהרתי להרגיע אותה, "זה בקשר לרובי."
"מה בקשר אליו?" החמיצה אנה פנים.
היא ורובי היו ברוגז וכמעט לא דברו מאז המריבה ההיא.
"אנה," רכנתי לעברה, "הוא הפסיק לקחת את הכדורים שלו, ידעת את זה?" היא נאנחה. "חבל בכלל שהתחיל. אבא שלו זכרונו לברכה אשם בזה."
"כן. רובי סיפר לי איך הוא אשפז אותו אחרי שהוא גילה שרובי התאהב במורה שלו."
"זה לא היה בדיוק ככה, דוד לא החליט שהבן שלו משוגע בגלל שהוא הומו. הוא לא התלהב מהרעיון הזה, אבל… גם אם רובי היה מתאהב ככה באישה דוד היה…"
היא שבה ונאנחה ודמעות מילאו את עיניה הבהירות. כמו רובי אנה עשתה כל דבר בצורה חיננית להפליא ואפילו בכתה בצורה מקסימה.
לפעמים חשבתי שאם לא הייתי הומו… עידן היה סתום, אבל במקרה של אנה הוא צדק כשהתעלם מהבדלי הגילים ביניהם, היא הייתה אישה מושכת להפליא וכשהיא בכתה ככה, בעדינות כזו, רציתי לקחת חרב ולהלחם למענה בדרקונים יורקי אש. איזה מזל שהיא הורישה לרובי את המראה המקסים שלה.
"אני לא מבין," חזרתי לדון בבעיותיו של רובי, "אז הייתה לו התאהבות נעורים במורה. זה קורה לפעמים וזו לא סיבה לשלוח אף אחד לבית משוגעים."
אנה ניגבה בעדינות את זוויות עיניה, לא בטישו המוני חלילה אלא במטפחת דקיקה מבד לבן שקוף, מעוטר ברקמת פרחים לבנים קטנטנים. לא האמנתי שיש עוד בעולם מטפחות ענוגות שכאלו. זה היה כל-כך אפייני לאנה, המטפחונת הרקומה הזו.
"אתה לא מבין בר." אמרה בהתרגשות וסומק רך צבע את עצמות לחייה הגבוהות, "זו לא הייתה סתם התאהבות אלא אובססיה. רובי הפסיק לאכול, הפסיק לישון, לא למד, לא עשה שום דבר חוץ מללכת אחרי המורה שלו. הוא ישב לילות שלמים מתחת לחלון הדירה שלו וחיכה לו. הוא… למה אתה חושב שעזבנו את איטליה?"
"רובי אמר שאחרי שאביו מת החלטתם לעלות לארץ כדי להיות עם הדוד ויטו."
"כן גם, אבל… האמת שלא יכולתי להישאר באיטליה אחרי הסקנדל." נאנחה אנה. "המורה שלו לא היה הומו אלא גבר נשוי ואב לתינוקת, ורובי פשוט שיגע אותו. אחרי שהוא ברח מהסנטוריום וחזר הביתה המורה הגיש נגדו תלונה במשטרה על הטרדה ואז דוד המסכן שלי קיבל התקפת לב ונפטר." היא נגעה שוב בקצות עיניה במטפחתה וחייכה חיוך אמיץ ועצוב.
"למה את מתכוונת סקנדל?" שאלתי, מוטרד.
"עוד לפני שנגמרה השבעה על אבא שלו רובי כבר ניסה להיפגש שוב עם המורה, הלך אחריו לכל מקום, הטריד אותו במכתבים ובשירי אהבה… בסוף אפילו אשתו של המסכן חשבה שאולי יש ביניהם משהו. זה היה נורא, אנחנו מעיירה קטנה, כולם מכירים את כולם, היינו משפחה מכובדת ופתאום רובי יצא מדעתו…" היא רכנה לעברי ואחזה בידי בהפצרה. "עידן ואני, אנחנו… אני יודעת שהוא צעיר יותר ממני, אבל הוא באמת אוהב אותי ורובי מנסה להרוס הכל. אני רק רוצה שקט, לפתוח דף חדש, לשקם את עצמי, תדבר איתו, תסביר לו שאני לא רק אימא שלו, אלא גם אישה שרוצה עדיין לחיות קצת. נכון שאני כמעט בת חמישים, אבל עידן אוהב אותי ואני…" היא נאנחה שוב והדמעות החלו לגלוש באצילות במורד לחייה.
מלא אהדה מיהרתי להבטיח לה שהיא אישה מקסימה וברור שיש לה זכות לפתוח דף חדש עם מי שהיא רוצה, ואם עידן זה מה שהיא רוצה זה ממש בסדר מצידי, וברחתי משם.
הלכתי לחדר שלנו וישבתי לחשוב. מי צודק? ומה לכל הרוחות אני אמור לעשות? למרות רצוני להאמין לגרסא של רובי על אביו הרשע ההומופוב שסגר אותו בבית משוגעים כעונש על משיכתו לגברים הגרסא של אימו נשמעה אמינה יותר. הכרתי את רובי רק שבועיים, אבל כבר מהיום הראשון הרגשתי שיש בו משהו שקרא תיגר על ההיגיון הפרקטי שבו ניהלתי אני, ושאר העולם את חיינו ודווקא התכונה הזו משכה אותי אליו בטירוף.
ההסבר היחיד שיש לי להתעלמותי ממה שהיום ברור לי שהיו סימני אזעקה, הוא שאבדתי זמנית את שפיותי בגלל שהתאהבתי בו. ידעתי שיש משהו מטורף בהתנהגות שלו, הבנתי את זה כבר מהרגע הראשון שנפגשנו ובמקום להיבהל רציתי אותו עוד יותר, אולי אפילו ליביתי את הטירוף הזה.
מה זה אומר עלי שדווקא ההתנהגות האובססיבית מטורפת שלו מצאה חן בעיני? לא יודע. אחר במקומי, מישהו פחות למוד תלאות בתחום הרומנטי היה אולי מרגיש חנוק מעודף תשומת הלב שהוא הרעיף עלי, אבל אני פרחתי. בשבילי הספייס הפרטי היקר הזה שכולם חרדים לו ורוצים להגן עליו הוא ספייס של בדידות ורובי חילץ אותי ממנו, מציף אותי ביופי ובאהבה. הייתי אסיר תודה על כך והקנאה שלו החניפה לי יותר משהטרידה אותי.
מעולם לא קרה שמישהו קינא לי לפני כן. עד היום זה היה בדיוק הפוך – אני הייתי זה שקינא, חיזר, החניף, השתדל והיה אסיר תודה על כל פרור של תשומת לב. רובי התקשר אלי כל שעתיים בערך ואהב להפתיע אותי בפגישות לא מתוכננות. הוא ידע את סדר היום שלי על כל פרטיו ודקדוקיו והיה חוקר אותי בזעף אם קרה שלא הייתי בשעה מסוימת במקום בו הייתי אמור להיות.
זה לא הפריע לי, מצידי הוא היה יכול היה להתקשר אלי כל רבע שעה ולעשות לי סצנות מרהיבות של קינאה. בעיקר אהבתי את הסיום שלהן – התנצלות דרמטית באיטלקית מתנגנת ואחר-כך כפינאלה, סקס נהדר.
אהבתי שהוא התעקש לבוא לקחת אותי מהעבודה בלילות, ושמחתי שהוא השתדל לאכול איתי צהרים כל פעם שרק היה יכול. עד מהרה היו ברשותו המערכת שלי, משודכת למפה של בניני האוניברסיטה שהוא למד בעל פה.
למעשה אני חושב שהוא התמצא בגיאוגרפיה של המקום המבלבל הזה יותר ממני. נתתי לו ברצון העתק של מפתחות הרכב שלי והוא פחות או יותר השתלט עליו והשתמש בו יותר ממני. תוך כמה ימים הוא שדרג את הטרנטה שלי, החליף את הריפוד, דאג לשטוף אותה בקפידה, עשה לה וקס ואפילו הלך והחליף את הצמיגים ובאותה הזדמנות גם את המגבים.
כשכעסתי עליו שהוא נכנס להוצאות על רכב ישן כזה הוא התנצל ברוב רגשנות כדרכו, כרע על ברכיו ו… כן, זה קרה שוב.
לפעמים אני חושב שהוא ניסה לעצבן אותי רק כדי שיוכל לביים התנצלות אופראית רבת רגש שתסתיים בזיון מדהים. אהבתי כל רגע, חשבתי שהוא משעשע וחמוד ולא לקחתי אותו ברצינות אפילו לשנייה אחת. לא כשקינא בזמן שביליתי עם דני ולא כשטען שאני מתבונן בגברים אחרים, או גרוע מכך לדעתו, שהם מתבוננים בי.
"מי כבר יסתכל על שמן מכוער כמוני?" הייתי צוחק ממנו וסוחף אותו לחיבוק, מדגדג אותו ונושך את כתפיו עד שהיה נכנע ונופל צוחק על המיטה, שוכח את ההאשמות המשונות שלו ועושה איתי שוב סקס נפלא ולוהט.
רק אחרי השיחה עם אנה עלה בי פתאום החשד שאולי אני משחק מין תפקיד בהצגה שהוא ממלא בה את תפקיד הבמאי, התסריטאי והשחקן הראשי. לא יכולתי לדבר איתו ברצינות על הנושא כי השלמות הגופנית של גופו הזהוב הכריעה את כושר השיפוט שלי ובלבלה את ההיגיון הבריא שלי.
הערצתי אותו מכף רגל ועד ראש. הוא היה כל-כך יפה, כל-כך חינני. די היה לי לראות אותו מחייך אלי כדי להתמוגג כולי מרוב אושר וכשהוא היה מתפשט ומחבק אותי הייתי נמס מעונג.
מהרגע שנפגשנו הייתי בידיו כחומר ביד היוצר. הסקס שלנו היה נפלא, מטריף, לוהט ורצוף משחקי שליטה שבהן הוא ליהק אותי בתפקיד השולט. לא שחשבתי אפילו לרגע שמחוץ למיטה אני יכול להגיד לו מה לעשות.
דומה שרובי, בניגוד לכל שאר תושבי מדינתנו המיוזעת, חי בספרה נעלה יותר, מרחף בעולם מעודן, תרבותי ואוורירי. בעולם שלו דברו איטלקית מתנגנת, שמעו מוזיקה קלאסית, ישבו על כסאות, ספות וכורסאות מחוטבים בטוב טעם ואכלו רק מאכלי גורמה שהוגשו בכלי חרסינה מעודנים. הרגשתי כל-כך בר מזל על שהוא החליט שהוא רוצה דווקא בי, עד שלפעמים לא יכולתי לנשום מחשש שהוא יתפכח יום אחד מהפנטזיה בה כיכבתי כגבר חלומותיו ויעיף אותי. השתוקקתי עד כאב להישאר בעולמו ונזהרתי לא לעשות משגה שבעטיו אגורש מגן העדן ולכן סתמתי את הפה, התעלמתי מכל סימני האזעקה שהרעישו סביבי והמשכתי ליהנות מחיי לצד החבר המושלם שלי.
כמה ימים אחרי השיחה עם אנה היא בקשה ממני בשקט, כשרובי עוד ישן את שנת הבוקר שלו, שאקח אותו מהעבודה בערב כדי להעניק לה ולעידן כמה שעות של שקט ופרטיות לפני שרובי יחזור להחמיץ פנים אל המחזר של אימו.
מובן שהסכמתי, הומו או לא, האישה היפה והענוגה הזו יכלה לגרום לכל גבר לעשות כל מה שליבה חפץ. אם היא השפיעה ככה עלי אני מתאר לעצמי איזו השפעה הייתה לה על עידן. קשה לי להגיד אם ריחמתי עליו או קינאתי בו.
בשבע בערב, מיד לאחר הלימודים, באתי לאסוף את רובי מהחנות של דוד ויטו. תכננתי לקחת אותו לסרט ואולי גם להציע לדני להצטרף.
בימים האחרונים הוא נראה לי עצוב ומסוגר. החנות הייתה ריקה מקונים, רובי היה במחסן, מסדר משהו ודוד ויטו היה פנוי לשוחח איתי.
הוא היה גבר כבן חמישים וחמש, נראה צעיר מגילו, דומה להפליא לאנה – אחותו הצעירה. ידעתי שהוא גרוש מזה שנים רבות וחי לבדו בדירה קטנה מעל החנות.
אל רובי התייחס כאל בנו ופינק אותו להשחית, מניח לו לצאת מהחנות מתי שירצה ומשלם לו משכורת גבוהה מדי.
"שלום בר." חייך אלי, "אני כבר קורא לרובי."
"לא." עכבתי אותו, מניח יד על זרועו, "תן לו להרוויח את המשכורת שלו. רציתי לדבר איתך קצת על רובי, הוא נראה לך בסדר?"
"למה אתה מתכוון בסדר?" קפא חיוכו של הדוד ויטו על פניו הורדרדים.
"ויטו," משכתי כיסא והתיישבתי מולו, "אני יודע שרובי היה מאושפז ואני יודע שהוא לא לוקח יותר תרופות."
החיוך נעלם ודוד ויטו קימט את מצחו בדאגה. "אנה יודעת?"
"כן, אבל היא חושבת שהוא לא היה צריך להתחיל בכלל לקחת תרופות."
"אולי, אבל להפסיק סתם ככה…"
"אולי תדבר איתו?" בקשתי.
הוא נאנח. "תראה, אני אוהב אותו כמו בן, אבל… אולי עדיף שאתה תדבר איתו? אני לא רוצה שהוא שוב יתפרץ ולך יש השפעה כל-כך טובה עליו, מאז שאתם יחד הוא מאושר מאוד."
ברור היה שדוד ויטו לא בנוי להטלת מרות אבהית על רובי. כבר מזמן חשדתי שמיום שאביו מת רובי פרק כל עול, ולא הקשיב לאיש.
"איזה מין אדם היה אבא שלו?" חקרתי.
"אה, דוד." נאנח ויטו, "הערצתי אותו, איזה גבר…" הוא חייך בחולמנות, "לאנה היה מזל שהוא רצה אותה." הוסיף, ונדמה היה לי ששמעתי שמץ של טינה בקולו. לשמע דבריו אפשר לחשוב שאנה היא איזו לכלוכית קטנה ולא אישה הדורה ומקסימה שכל גבר היה שמח לראות תלויה על זרועו.
"אני בטוח שהמזל היה כולו שלו." אמרתי באבירות, "אנה היא אישה מקסימה."
דוד ויטו חייך וטפח ברוך על זרועי. "זה בדיוק מה שדוד היה אומר תמיד. אתה באמת מזכיר לי אותו קצת." הוסיף ופנה לסדר משהו על המדפים מאחוריו.
"אתה מתכוון שאני דומה לו?" שאלתי, נרעש.
מעולם לא ראיתי תמונה שלו והייתי סקרן פתאום לדעת איך נראה אבא של רובי.
"לא בדיוק, לא בצורה החיצונית. הוא היה…" דוד ויטו סקר אותי מהורהר והחליט, מטעמי נימוס, לא להשלים את המשפט המקורי שלו. "הוא לא דמה לך חיצונית, אבל אתה זז כמוהו, במין החלטיות גברית כזו, כאילו ששום דבר לא יעמוד בדרכך." הסביר.
אני גברי והחלטי? נו מילא. מי אני שאהרוס לו את האשליות.
"אין לך תמונה שלו?" הפצרתי, ולהפתעתי הוא שלף קופסת עץ קטנה מקושטת בתמונה דהויה ומטושטשת של מלאכים ושלף ממנה כמה תמונות של גבר גבוה, רחב וחזק, כהה, בעל שיער שחור שופע ופנים גברים מחוטבים תקיפים ונאים.
לרובי היה מזל – תערובת הגנים של אביו ואימו הייתה מוצלחת להפליא. מאביו ירש את תווי הפנים הגברים ומאימו את העידון והצבעים הבהירים. לפלא היה בעיני שהגבר יפה התואר הזה חשק משום מה דווקא בממזר המכוער של משפחת פולאק.
"אבא של רובי היה ממש גבר נאה." נאנחתי, מתוסכל, "אני לא רואה שום דמיון אלי."
"נכון." הסכים ויטו בהתקף של כנות חסרת נימוס, "אבל בכל זאת יש בכם משהו דומה, משהו בעיניים או בתנועות שלכם… ולכן אני חושב…"
מעולם לא נודע לי מה הדוד ויטו חשב כי בדיוק ברגע זה נכנס רובי לחנות אחרי שבילה שעה שהוא הגדיר, זוועתית בצורה לא אנושית, במחסן החנות, ונפל לזרועותיי, מתעלם מהדוד ויטו שהביט בנו בעיניים בוהקות מחרמנות.
דני לא כל-כך רצה לבוא איתנו לסרט וגם רובי עשה לי פרצופים והעיר שהוא מעדיף להיות איתי לבד, אבל נאמן להבטחתי לאנה התעקשתי והוא נכנע בתנאי שהוא יבחר את הסרט, וכמו שחששתי הלכנו לסרט בנות מתוק ובכייני.
רוב הסרט ביליתי בהתנשקויות עם רובי כשדני מביט בנו באי נוחות, מסב את עיניו ושב ומציץ בנו כאילו בעל כורחו. תודה לאל הזוועה המטופשת ההיא נגמרה והלכנו הביתה. כשהתיישבנו במכונית דני פלט זעקת שבר, הוא שכח את לקחת את המפתחות והוריו נסעו לחתונה, ומי יודע מתי ישובו.
מה יכולתי לעשות? מתעלם מהבעת פניו החמוצה של רובי הזמנתי את דני לבוא איתנו. "תישן אצלנו ומחר ניסע יחד לאוניברסיטה." הצעתי.
"אני אשאיל לך חולצה אם תרצה."
"תודה." אמר דני, נכא רוח. "סתם טריקו יספיק, סליחה רובי, אני מצטער, מאז שאני ומישל… מאז שהוא…" דמעות עלו בעיניו.
"מאז שהוא מה?" שאלתי, מודאג, ולא התפלאתי כלל לשמוע שמישל העיף אותו אחרי שדני התעצבן שמישל מבלה עם חברים בלעדיו, ולא רק סתם מבלה אלא גם הולך איתם למיטה.
לא הופתעתי כלל. זה היה צפוי, אבל צר היה לי על דני התמים שאכל את הלב בגלל שרליל קל דעת כמו מישל.
להפתעתי הדירה הייתה חשוכה ולמרות שהשעה הייתה כבר שתים עשרה בלילה מכוניתו של עידן לא נראתה. כנראה שהוא הלך הפעם מוקדם. בדרך כלל הוא נשאר לישון אצל אנה, גורם לרובי לחרוק בשיניו מרוב זעם מעל הקפה של הבוקר.
"אימא בטח עייפה והלכה לישון." אמר רובי, "מזל שהבן דוד המגעיל שלך לא הגיע היום. אולי הם נפרדו סוף סוף? אני מצטער בר, אבל אני ממש לא סובל אותו."
"עידן דווקא די נחמד." מחה דני קלושות, "מה יש לך נגדו?"
"הוא ישן עם אימא שלי." אמר רובי בחמצמצות, "זה לא מספיק?"
החלפתי מבט עם דני מעל לראשו של רובי שחיפש במקרר יין לבן יבש. "אדיפוס." אמרתי בלי קול והצבעתי על רובי.
דני גיחך ומיד הסתיר את פיו בידו. שתינו מהיין ורובי שלף כמה סיגריות מגולגלות ביד והציע שנראה סרט קצת יותר מעניין מהזוועה שראינו בקולנוע.
"אתה בחרת את הזוועה ההיא." מחיתי, "ודני בטח עייף נורא ו…" רציתי שדני ילך לישון וישאיר אותי עם רובי, אבל לרובי היו רעיונות אחרים.
"אתם, שני קשישונים עייפים שכמותכם, לכו לישון אם אתם רוצים," פלט בזלזול ולגם ישר מהבקבוק, "האדיפוס הזה רוצה לחגוג." הוסיף בעוקצנות קנטרנית.
נשכבנו שלשתינו על מיטתו, וראינו סרט הומואים שהלך והכחיל ככל שהעלילה המופרכת התקדמה. היינו שתויים וקצת מסטולים ובגלל הסרט נעשינו יותר ויותר חרמנים. לאט לאט אבדנו את העכבות שלנו ואחר-כך את המכנסיים והתחתונים, ובסופו של דבר הצופים בסרט עלו בביצועיהם על השחקנים.
אני מניח שרובי יזם את הקטע ההוא בגלל שהתבדחנו על חשבונו וקראנו לו אדיפוס, אם כי אחר-כך הוא הכחיש את חשדותיי בתוקף ואמר שרק רצה ליהנות קצת אחרי השעמום של הסרט ההוא.
אני שמח לדווח שהוא נהנה מאוד, לא רק קצת. בדרכו המתפנקת, שתלטנית, שהקסימה אותי תמיד, הוא השפיט אותי ואת דני שרעד כולו מחרמנות ונחפז למלא את פקודותיו של רובי עוד לפני שהוא הספיק לגמור לבטא אותן.
אני לא מתלונן. דני הרי נדלק על רובי מהרגע הראשון שראה אותו, ואחרי האכזבה שנחל ממישל הגיע לו איזה פיצוי קטן.
הערב ההזוי הזה על המיטה של רובי כשהוא משופד על הזין שלי – רעיון של החבר החרמן שלי – ומוצץ את הזין היפה של רובי, פיצה אותו לגמרי.
בילינו נפלא, כל אחד גמר לפחות שלוש פעמים. ניסינו המון תנוחות, צחקנו המון ולבסוף נרדמנו וישנו כמו מתים.
רק כשקמנו באיחור נוראי עם כאב ראש פועם ופה יבש, גילינו שאנה נעלמה עם עידן. היא השאירה לנו פתק כתוב בכתב יד מסולסל ואלגנטי, כתוב באיטלקית כמובן.
רובי קרא בו ושני כתמים אדומים וכועסים נדלקו על עצמות לחייו, בולטים על פניו החיוורים כתמרורי אזהרה.
מעולם לא ראיתי אותו כה נסער ונרגז. הוא פלט שטף של צעקות וגידופים באיטלקית ועשה הצגה שלמה, מנופף ידיים, רוקע ברגלים, ומתנהג כמו משוגע גמור בעוד אני ודני צופים בו בדממה נדהמת.
אני הייתי משועשע. הכרתי את ההצגות שלו ולא התרשמתי מזעמו התיאטרלי, אבל דני – ילד טוב חיפה – היה נבוך עד כאב.
"נו, תירגע כבר." אחזתי בכתפיו והושבתי אותו על כסא. "מה קרה? איפה אימא שלך?"
"נסעה לקפריסין להתחתן עם הבן דוד שלך." צרח רובי, "אימא שלי כבר לא אימא שלי יותר, מהיום היא גברת פולאק! ברכותיי בר, מהיום אנחנו קרובי משפחה." אמר בקול מאשים ותקע אצבע זועמת בחזי.
"נו, אז מה? למה אתה מתעצבן כל כך?"
אם קיווית שתגובתי האדישה תרגיע אותו טעיתי טעות חמורה. הוא דחף אותי מעליו בכוח, רקע ברגלו ופצח בנאום מטורף לחלוטין. "הכל באשמתך! אתה זממת הכול, אתה תכננת את המזימה הזו עם הבן דוד הקרימינל שלך. זה היה רעיון שלך לפתות אותי ואת אימא המסכנה."
"רובי?" נדהמתי, "על מה אתה מדבר?"
רובי נעמד, ידיו על מותניו, והאשים אותי לתדהמתי שאני ובן דודי תכננו לגנוב את כספה של אימו, שאני זה שסידר את התקלה במעלית כדי לפתות אותו, והכריז שאני הבאתי את עידן לביתו כדי שיפתה את אימא שלו, ועוד ועוד שטויות מטופשות ממין זה.
"בחייך רובי," ניסה דני להשחיל מילה לנאום השוצף, קולו צרוד מפאת החמרמרת וההלם. "עידן מהנדס מכובד בחברה גדולה והוא לא צריך כסף מאף אחד."
דבריו רק העלו את חמתו של רובי עוד יותר. הוא הסתער על דני בצעקות, האשים אותו בניסיון לגנוב ממנו את החבר שלו, שוכח שרק לפני שנייה אמר לי שהוא שונא אותי ושאסתלק לו מהעיניים.
דני המבוהל ניסה להתווכח איתו שזה לא נכון, ושמה פתאום, והאדים כולו ממבוכה לשמע ההאשמות המטופשות ההן, דבר שגרם לו להראות אשם להפליא.
אחר-כך הוא התוודה לפני בסוד, ששכח בכוונה את המפתחות שלו כי לא רצה לחזור הביתה, אל הוריו המנדנדים, וקיווה שנזמין אותו לישון אצלנו, אם כי בחלומותיו הפרועים ביותר לא חלם על אורגיה פרועה שכזו.
במקום להתווכח ניסיתי לגעת ברובי ולהרגיע אותו, מקווה שבעוד רגע הוא יחזור לעצמו ושוב יהיה מתוק כמו תמיד, יתנצל בפני ברוב רגש והכל יגמר בהתפייסות נפלאה בנוסח אופרטה איטלקית, אבל הפעם זה לא קרה והמריבה הסתיימה בכך שרובי חטף את מפתחות מכוניתי ושעט החוצה, צועק באיטלקית.
הרבה אחר-כך, כשניסיתי לברר לאן היו מועדות פניו הוא לא זכר שום דבר מאותו אירוע ואולי, בהתחשב בתוצאות הבוקר הארור ההוא, מוטב שכך.
רצנו אחריו, אבל הוא היה זריז מאתנו. נכנס לרכב שלי שעמד בחניה מתחת לדירה והדהיר אותו בפראות ישר לתוך פיקוס ענק ומכוער שניצב על המדרכה ממול. מיד אחר כך מישהו צרח בפראות, כנראה שאני. זיכרוני מהאירוע המחריד מקוטע ולא רצוף אבל אני יודע שמשכתי את רובי מתוך המכונית המעוכה והשכבתי אותו על המדרכה ואני זוכר בחדות מדהימה את שברי הזכוכית השבורה שנצצו בשמש סביב גופו הדומם ואת פניו היפות מכוסות בדם שנזל מחתך עמוק ומכוער שנפער במצחו.
אחר-כך הייתי לצידו באמבולנס המיילל, ומישהו אמר, על רקע צווחת הסירנה, "הבחור חי, אבל האוטו טוטאל לוס."
למזלי מוחי הרחום חס עלי ופער רווחים בזיכרוני וכל מה שאני זוכר מאותן שעות ראשונות בבית החולים זה את דני לוקח ממני את הפלאפון שלי ומשאיר אותי על ספסל עץ במסדרון אפור, נתון לחסדיה של אחות זועפת שמסרבת להגיד לי מה קורה עם רובי כי אני לא קרוב משפחה שלו. כל תחנוני שהוא לבד, שאני החבר הכי קרוב שלו, ושאימו בחו"ל, נפלו על אוזניים אטומות.
כמה דקות, או שעות אחר-כך, הזמן איבד כל משמעות במסדרון ההוא, הופיעו אבא ויוני ומיד חזר הזמן למהלכו הרגיל.
אבא לא אדם נחמד גם כשהוא במיטבו, וכשהוא כועס הוא מסוגל להפוך שולחנות בלי היסוס, ויוני ירש ממנו את התכונה הזו בתוספת חוש צדק מפותח מאוד, בעיקר כשזה נוגע לקרובי משפחתו.
כשהם כועסים ביחד הם משולים לכוח טבע שאף בירוקרט שפוי בדעתו לא ינסה לעמוד מולו. דני שהזעיק אותם הספיק לעדכן אותם בכל פרטי תלאותיי והם הגיעו מחוממים כהוגן לבית החולים, ומיד תפסו את האחות ההיא שזעפה המריר נמוג נוכח פרצופיהם החמוצים של הפולאקים שלי.
אבא דרש בתקיפות לראות את מנהל המחלקה בעוד יוני מעיר הערות לא נעימות על הומופוביה ואכזריות חסרת רגש של הנהלת בית החולים, ומיד צצה במקום אישה אחת עטויה חלוק לבן, פניה עגולות ונעימות ועיניה כחולות ומאירות, גרשה בתנועת יד מצווה את האחות הזועפת והחלה לדווח לאבא וליוני על מצבו של רובי ששוכב כעת חסר הכרה בחדר הטראומה אחרי שלקה בזעזוע מוח.
"היה לו חתך ענקי במצח." התערבתי בשיחה. היא הפנתה אלי את מבטה והחווירה כליל. "מי… מי אתה?" גמגמה, מזועזעת.
"אני בר פולאק, החבר של רובי טולדנו שמאושפז אצלכם בגלל תאונה." הסברתי, משתומם למראה הבעת פניה ההמומה.
לרגע הניחה הרופאה – דר' רות מרום היה כתוב על התג שנשאה על חלוקה – יד על עיניה כאילו בקשה לאסוף מחדש כוחות, ואז הסבירה שהחתך הוא שטחי בלבד וכבר נתפר, וקרוב לודאי שלא תישאר אפילו צלקת על העור, אבל המוח ספג זעזוע חזק והאם ידוע לי אם רובי לוקח תרופות או שאולי שתה לפני האירוע כי המשטרה דיווחה על חשד להתאבדות?
רק עכשיו קלטתי שאני האשם העיקרי במה שקרה לרובי. איך לא הבנתי שהוא חולה? בקלות דעת פחדנית השארתי לשיקול דעתו של אדם לא מאוזן בנפשו אם לקחת תרופות או לא.
איפה היה הראש שלי?
"הכל קרה באשמתי." הבטתי באבא שהביט בי, גבותיו מורמות בפליאה.
"אבא, הכל באשמתי." פרצתי בבכי ונפלתי לזרועותיו, מתייפח כמו ילד, טוען בעקשנות שאני אשם בתאונה.
אחר-כך היה בלגאן. באו שוטרים וחקרו אותי על אשמתי, מנסים לברר אם הייתי במכונית, מקשיבים בסבלנות לתשובותיי המבולבלות רושמים אותן באיטיות מענה על טפסים.
כשנגמרו השאלות מישהו נתן לי כדור הרגעה והשכיב אותי במיטה, מניח יד צוננת על מצחי, וקולו של אבא, רך להפתיע, אמר לי, "תישן עכשיו ילד. הכל יהיה בסדר."
נרדמתי, וכשהתעוררתי בישרו לי שרובי כבר התעורר ושאל עלי. ישבתי לצד מיטתו, ידי בידו, חוזר ומבטיח לו שאני לא כועס עליו, שהכל בסדר, ושאימו ועידן בדרך לארץ, שהדוד ויטו כבר פה, ושהפצע במצחו ירפא ללא כל צלקת.
"גם אם תישאר לך צלקת לא אכפת לי." הוספתי ונישקתי את כפו, מאושר לראות שהוא מסוגל לדבר בהגיון ולחייך אלי.
"אבל אם תהיה לי צלקת במצח אני כבר לא אהיה החבר המושלם שלך." אמר רובי ולחץ את ידי.
"זה בסדר. גם אני לא מושלם. נהיה שני לא מושלמים שמשלימים זה את זה." הרגעתי אותו.
"בגלל זה הפסקתי עם התרופות," התוודה רובי, "הכדורים גרמו לי להשמין ואתה כל הזמן…" הוא הסמיק, "כל הזמן התפעלת כמה אני מושלם. פחדתי להיות מכוער ושמן… רציתי שתאהב אותי."
"רובי, אתה ממש דביל." גנחתי, "הפסקת לקחת תרופות כדי שלא תשמין? איפה הראש שלך?"
"אמרתי לך שאני פסיכי." חייך אלי רובי חיוך חיוור.
"לא, לא נכון. אתה לא פסיכי, היית חולה, והכל בגללי." האשמתי את עצמי, ובדיוק אז עידן ואנה התפרצו נרגשים לחדר.
"מה קרה בגללך?" נבהל עידן בעוד אנה רוכנת מעל בנה ומנשקת אותו ברגשנות, מודאגת וחרדה.
"מה עשית לו? הרבצת לו?" הביט בי בזעם.
אוי עידן, רק אלוהים יודע איך טמבל כמוך זכה באישה כל-כך יפה?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il