דובי לא לא – פרק ד' ואחרון

06/03/2014

כמה ימים אחר-כך שוחרר רובי מבית החולים, אבל רק בתנאי שהוא יהיה מאושפז במחלקת יום של המחלקה הפסיכיאטרית וכמובן שישוב לקחת את התרופות שלו.
לפני ששוחרר כינסה ד"ר מרום את כולנו בחדרה, והסבירה לנו את המצב. "להפסיק לקחת תרופות פסיכיאטריות בלי התייעצות עם רופא זה מעשה פזיז ומסוכן." אמרה בחומרה שנגדה את פניה החביבות. "צדקת חלקית כשהאשמת את עצמך בר." פנתה אלי ואני הסמקתי והשפלתי את עיני, שמח לחוש את ידו של רובי מתגנבת לידי.
הוא דחה מכל וכל את ההאשמות שהטחתי בעצמי מסרב לשמוע מילה רעה עלי אפילו ממני. בעיניו נותרתי הגיבור שלו שהציל אותו מתוך המכונית המרוסקת.
"הכל היה באשמתי." מיהרה אנה להגיד באצילות נפש, "הייתי כל-כך עסוקה בעידן… רובי נראה מאושר כל-כך ו… חשבתי שהוא כבר בריא, עשיתי טעות איומה."
עידן נחפז להניח את ידו על כתפיה במחוות עידוד והיא חייכה אליו חיוך ענוג. לשמחתי רובי התאפק ולא אמר שום דבר נבזי למראה הצמד חמד שנראה רומנטי מאוד על הספה המרופטת שסיפק בית החולים לחדרה של ד"ר מרום.
רובי מיהר להסכים לתנאי שחרורו ונשבע שמהיום יקפיד לקחת תרופות גם אם תופעות הלוואי לא יהיו אסתטיות, וכולנו קמנו לצאת כשד"ר מרום בקשה ממני להישאר בחדרה כדי לדבר איתי על נושא פרטי.
חשתי את מבטי ההשתוממות שלהם דוקרים את גבי כשהם יצאו מהחדר. "אני אחכה לך בחוץ בר." אמר רובי, וידעתי ששוב רגשי הקנאה והרכושנות שלו מתעוררים.
"אולי רובי יכול להישאר איתי?" בקשתי, "אין לי שום סודות ממנו."
רובי נעצר ונעץ מבט מפציר ברופאה שהיססה רגע ואז הסכימה במנוד ראש שהוא יישאר.
יופי, נחסכה ממני התפרצות זעם וקנאה באיטלקית נרגשת, אבל מצד שני גם אפסיד את ההתנצלות הסקסית אחר-כך, חשבתי, ומיד נזפתי בעצמי על השטויות המעסיקות את מוחי כמה ימים בלבד אחרי שרובי ניצל ממוות.
מוחי הסכים איתי לגמרי, אבל הזין שלי שהתרגל לסקס על בסיס יומי המשיך להתגעגע לפה החם של רובי.
"בר." רכנה לעברי ד"ר מרום, "האם שמעת פעם על אדם בשם יאיר קלדרון?"
"קלדרון? זה לא השוורצע חייה שהכניס את אימא שלך להריון?" התפרץ רובי לשיחה.
"כמו שאת רואה אין לי סודות מהחבר שלי." אמרתי, נבוך קצת, לרופאה.
"אז אתה יודע שאביך… שאתה… " היא התקשתה לנסח את השאלה.
"אני יודע." אישרתי, "אבא גילה לי רק בשבעה של אימא, אבל תמיד הרגשתי… הרי ראית אותם, הם בלונדינים ורזים ואני שחור ושמן."
ד"ר מרום חייכה. "קשה לא להבחין שאתה לא דומה לאביך ולאחיך, אבל לא הייתי אומרת שאתה שמן. אתה פשוט טיפוס גופני שונה מהם."
היא הוציאה תמונה והראתה לי. "היית אומר שהיא שמנה?" שאלה. הבטתי בתמונתה של אישה שחורת שער ועגלגלת, שפניה היו גרסא נשית של פני והרגשתי שכל הדם אוזל מפני.
העברתי את התמונה לרובי ששרק בפליאה מחוסר מילים להביע את תדהמתו.
"זו ורד קלדרון, החברה שלי, בת זוגי לחיים, אהובתי היקרה." אמרה ד"ר מרום והעבירה יד אוהבת על התמונה. "לפני שאביה נפטר הוא סיפר לה שיש לו בן שנולד לפני שהכיר את אימא שלה, אבל לא היה לה מושג איך לחפש אותו. ברגע שראיתי אותך…"
"מדהים." אמר רובי בהתלהבות, "ממש לא יאומן, פנטסטי! מתי נוכל להכיר אותה?" התלהב.
"רובי בחייך, זו לא אופרת סבון, אלו החיים שלי." ניסיתי לרסן את התלהבותו. "סיפרת לה עלי? היא יודעת שאני קיים?"
"כמובן, ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתה אחיה."
"ידעת כבר לפני שבוע ושתקת." התנפלתי עליה כאילו היא אשמה בכך שחיי הפכו לטלנובלה הזויה.
מאז שפגשתי את רובי שום דבר בחיים שלי לא מתנהל כמו שצריך צצה במוחי מחשבה נרגנת, אבל אז הבטתי בו, עדיין חיוור מהשהות בבית החולים, מצחו החבוש מדגיש את יפי פניו, והתמלאתי חרטה. נכון, הוא בלגן לי את החיים, והוא רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא אוהב אותי ואני אותו, ומיום שנפגשנו לא השתעממתי אפילו רגע אחד.
"לא רציתי להוסיף לך עוד דאגות בזמן שרובי היה מאושפז." הסבירה רות בסבלנות, "ורציתי להתייעץ קודם עם ורד מה לספר לך על אביך הביולוגי."
"הבנתי שהוא מת."
"כן, נכון, מצטערת. הוא וורד לא היו קרובים אף פעם. הוריה נפרדו כשהיא הייתה ילדה קטנה והיא התחילה להכיר אותו רק אחרי שהוא חלה והתאשפז. היא חושבת שהוא העדיף גברים, אבל היא לא בטוחה, והיא מתארת אותו כאדם סגור מאוד."
"כמוני." הערתי. "הוא גם היה מכוער ושמן כמוני?"
"אתה לא מכוער בר, תפסיק כבר להגיד דברים כאלו על עצמך." כעס עלי רובי ומצא תמיכה לא צפויה ברות.
"אם אתה אומר שאתה מכוער אתה מעליב את החברה הסקסית והיפה שלי שדומה לך כל כך." הצטחקה.
קבענו לבוא אליה באותו ערב כדי לפגוש את ורד ונסענו הביתה. בדרך רובי שתק שלא כדרכו ונראה מדוכדך מאוד.
"אל תדאג כל-כך," ניסיתי לעודד אותו, "זה רק אשפוז יום. בעוד כמה ימים התרופות ישפיעו עליך ותרגיש הרבה יותר טוב. היה לנו המון מזל שלא נפגעת רובי." הנחתי יד על ברכו, "תן חיוך." הפצרתי בו.
רובי ניסה לחייך, אבל דמעות נצצו בעיניו. "אתה לא מבין שזו מחלה כרונית בר, אני לא אהיה בריא אף פעם. אני אצטרך לקחת תרופות כל החיים, ולפחד תמיד שאני הולך לשקוע שוב בדיכאון, או לקבל התקף פרנויה."
"רובי, חמוד שלי." ניסיתי ללטף אותו, אבל הוא העיף את ידי מעליו. "אני נראה יפה מבחוץ, אבל אני רקוב מבפנים." אמר בעצב, ולא הניח לי לגעת בו, "לדעתי אתה צריך להיפרד ממני בר, אני רק אזיק לך."
"לא רוצה להיפרד ממך, מה תעשה לי?" סירבתי לקחת אותו ברצינות. לצערי הוא לא חייך אלא הביט בעצב מהחלון ושתק.
"אני אוהב אותך." חזרתי ואמרתי, "והמחלה שלך היא רק מחלה, היא לא אתה. גם אתה לא היית עוזב אותי אם הייתי חולה."
"נכון, אבל…"
"אין אבל." חסמתי את פיו בנשיקה, "אני אוהב אותך ואתה תקוע איתי לכל החיים."
בערב נסענו לבית של ורד ורות וגילינו בעונג שהן גרות בבית מצופה אבן בעל מרפסות מעוגלות הצופות לנוף המפרץ. הבית היה ירושה של סבתא של רות שהבינה שנכדתה האהובה לא תינשא לעולם לגבר ולכן הורישה לה את ביתה.
אם ציפיתי ליפול על צוואר אחותי מהרגע הראשון שניפגש הרי שטעיתי. היא באמת דמתה לי מאוד חיצונית, אבל הייתה אדם זר לי לגמרי,
גם היא, כמוני, הייתה מסויגת בהתחלה. לקח לה זמן עד שהיא נפתחה קצת וסיפרה לי על ילדותה הבודדה עם אם מדוכאת וחסרת אונים שננטשה על ידי בעלה.
התברר שחוץ מדמיון חיצוני שנינו אנשים מסוגרים וביישנים, היינו צריכים לעשות מאמצים כדי להכיר אחד את השני ולהרגיש כמו משפחה, אבל זה הצליח בסופו של דבר ואחרי כמה פגישות התחלתי להכיר אותה קצת יותר טוב ולהרגיש נוח לידה.
רותי וורד תמכו בי בתקופה שרובי טופל במחלקה הפסיכיאטרית והיה שקוע בחיטוט עצמי בחייו בעידודם של החולים והמטפלים שהקימו יחד מעין קבוצת תמיכה מגובשת מאוד. הרגשתי שהוא זונח אותי ומשתקע במחלה שלו ובקבוצה שלו, ומה שהכי גרוע, לא היה לו יותר חשק לסקס.
כל מה שהוא רצה היה לדבר על מניעים פסיכולוגיים לכל דבר שרציתי לעשות. מרוב תסכול חשבתי שאולי הוא צודק וכדאי שניפרד, אבל רות וורד הפצירו בי להיות סבלני, להמתין עד שהתרופות שקיבל יפעלו ולא לפעול בפזיזות.
"קל לכן לדבר." רטנתי בזעף. רובי שיגע אותי עם הקשקשת הפסיכולוגית שלו. למה לכל הרוחות צריך לדבר כל-כך הרבה לפני שהולכים למיטה.
מה פתאום הוא חוקר אותי לגבי החלומות שלי, ואיך הייתי כילד, ואיך היו יחסי עם הורי ועם אחי? נואם ומדבר ומבלבל את המוח על רגשות ומניעים נסתרים עד שחטפתי כאב ראש.
הדרך היחידה להשתיק אותו הייתה להתנפל עליו מהר ולסתום לו את הפה בנשיקה. רק ככה הוא היה שוכח מה רצה להגיד ושותק עד סוף הזיון.
למזלי, אחרי כמה שבועות הוא נרגע קצת, התאזן, והשמחה חזרה למעוננו, אם כי אף פעם לא חזרנו לתקופה המטורפת ההיא שלפני התאונה, כשלא יכולנו להוריד זה מזה את הידיים, מצד שני כמה זמן הייתי יכול להחזיק מעמד בקצב השיגעוני ההוא?
אולי יותר טוב ככה, והרי כולם אומרים שזה מה שקורה לכל הזוגות אחרי שההתלהבות הראשונית יורדת.
אחרי שרובי גמר את הטיפול הזמינו אותנו וורד לרותי למסיבה קטנה בבית שלהן, ואז הן העלו רעיון שברגע הראשון נראה לי שטות גמורה – הן הציעו שאני אתרום זרע לרותי כדי שהיא תוכל ללדת תינוק שיהיו לו את הגנים של ורד.
"אמנם לא הכרת את אבא שלך, אבל לפחות תוכל להמשיך את השם שלו ולהביא לו נכד." אמרה ורד בניסיון לשכנע אותי.
"אבל… אבל… " ברגע הראשון חשתי בהלה והתנגדות עצומים. מה, עוד ילד מסכן שיהיה שחור ומכוער כמוני? ומה יהיה אם גם הוא יצא הומו כמוני? "תנו לי לחשוב על זה קצת." בקשתי, והבטתי ברובי בתקווה שהוא יתנגד בתוקף. לפליאתי הרבה הוא חשב שזה רעיון נהדר ותמך ברעיון בכל ליבו.
"אני לא אוכל להביא ילדים כי המחלה שלי תורשתית ואני לא מעז לקחת את הסיכון הזה." אמר, "אבל למה שאתה לא תביא ילד עם אישה מקסימה כמו רותי שתגדל אותו יחד עם אחותך."
"טוב, תן לי לחשוב על זה עוד קצת." מלמלתי וסילקתי את הנושא ממחשבותיי.
גם אחרי שרובי השתחרר סופית מבית החולים הוא לא הפסיק להתעניין בפסיכולוגיה, והחליט שהוא רוצה ללמוד ולהתעמק בנושא כדי שיוכל לעזור לאנשים. לפליאתי הוא בדק ביסודיות כמה מכללות, עשה מחקר רציני בנושא ובסוף החליט שהוא ילמד עבודה סוציאלית.
בבקרים הוא למד ובערבים עבד אצל דודו ויטו ששמח מאוד שרובי התחיל ללמוד, ומיד העלה את משכורתו למרות שרובי עבד כעת פחות שעות.
התפעלתי לראות איך רובי המפונק מתרוצץ בין בית הספר לעבודה, מצליח לאזן את מערכת השעות שלו בהצלחה, ואפילו מוצא די זמן לאהוב אותי. הייתי חייב להודות שמעז יצא מתוק ומאז התאונה הוא התבגר והשתנה לטובה.
כמה חודשים אחרי התאונה אבא לקח אותי הצידה בזמן אחד המפגשים המשפחתיים שלנו שכיום גם רובי ואנה השתתפו בהם, והתחיל לדבר איתי על הילדות שלי. "יכול להיות שהייתי קצת קשה אתך בר." אמר, מסתכל על הרצפה כאילו חיפש עליה נמלים, "אבל היית הראשון שלנו והיית ילד די קשה ו…"
"וידעת שאני לא באמת הבן שלך." התפרצתי לדבריו.
"לא נכון." מחה אבא והאדים. "אהבתי אותך כאילו שהיית שלי, אבל בזמנו חינכו ילדים אחרת, ואתה באמת היית דובי לא לא כזה. אתה חושב שהשוורצע חייה היה אבא יותר טוב?" התריס בזעף.
"קרוב לודאי שלא." הודיתי, "הבנתי מוורד שהוא היה איש קשה."
אבא נראה מרוצה מאוד. "תמיד אמרתי לאימא שלך ז"ל שטוב לה יותר בלעדיו." אמר בסיפוק, "אתה יודע, קל מאוד למתוח ביקורת על הורים, אבל אם היו לך ילדים היית מבין שזה לא כל-כך קל להיות אבא."
"יכול להיות שגם לי יהיה בקרוב ילד." הפתעתי אותו.
הוא הביט בי בתימהון. "איך יהיה לך ילד?"
"טוב, זה… יש אישה אחת ש… " גמגמתי נבוך, לא מבין למה פלטתי מפי את התשובה הזו.
"אל תגמגם, שב ישר ותסביר הכול." אמר אבא בקפדנות נוהג בי כאילו שוב הייתי ילד. הפסקתי לגמגם וסיפרתי לו על הרעיון של רותי וורד.
אבא הביט בי, המום קצת, אבל אחרי שתיקה ממושכת אמר שאולי זה לא רעיון לגמרי רע, וככה לכל הפחות יהיה המשך לשם של קלדרון המסכן שבסוף מת לבד כמו כלב.

שנתיים אחרי שהתאומים נולדו הלכנו אתם להגיד קדיש על הקבר של סבא שלהם. אמרתי את הקדיש על הקבר שלו, מבטא את המילים הקשות בארמית בהבעת פנים עצובה כמו שצריך לעשות בבית קברות, אבל בשקט בלב שמחתי שהאבא האמיתי שלי, זה שגידל אותי, עדיין חי, ומוכן לבוא לעזרתי כל פעם שאצטרך אותו.
אחר-כך חזרנו לדירה היפה של הבנות וישבנו בשקט על המרפסת שלהן, מביטים בהנאה בנוף המרהיב של המפרץ, שותים מיץ, אוכלים עוגיות ונהנים מהילדים ששיחקו על השטיח עם רובי.
הם היו כהים כמוני ופראי אדם קטנים, בדיוק כמו שאני הייתי בילדותי. כשהם היו משתוללים יחד הבנתי לפעמים את אבא שהיה מאבד את סבלנותו כלפי. למרבה הפלא רובי היה סבלני איתם יותר ממני ומהאימהות שלהן ביחד.
חייכתי לעצמי בשקט כשראיתי את עידו הקטן, שנראה כמו העתק פעוט שלי, מנסה להשתלט על הצעצוע של נועה שכמובן לא ויתרה לו ודחפה אותו כשהיא צועקת בקולי קולות. "לא! לא מוכנה, לך!" צרחה הקטנה על אחיה שצעק עליה חזרה.
כמובן שמיד הפרדתי ביניהם ונזפתי בהם בתקיפות אבהית שיפסיקו להיות פראי אדם, אבל בלב הייתי מאושר שיש במשפחה עוד דובי לא לא.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il