דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
16/06/2016
השמועות התחילו לרוץ עוד אתמול בלילה והיום בארוחת הבוקר המח"ט אישר אותן – אנחנו משתחררים הביתה. "עשיתם עבודה נהדרת, הכל מאורגן ומסודר פיקס. צה"ל מודה לכם ונכון לעכשיו אתם יכולים ללכת הביתה, אם יהיה צורך נקפיץ אתכם חזרה." השליש מעביר טפסים ואנחנו נדרשים לכתוב כתובות מעודכנות ומספרי טלפונים. מאושרים לשמע הבשורה הטובה אנחנו ממלאים את הפרטים הנדרשים בקפדנות, אבל ברגע שאנחנו קמים על הרגליים, מוכנים לטוס לאוהלים, לארוז את הציוד ולהסתלק המפקד מזדקף מלא קומתו ומודיע לנו שנוצר מחסור במנות דם בצפון. "הניידת של מד"א חונה ליד השער." הוא מרעים בקולו, מבשר לנו בטון בוטח שהוא סומך עלינו שלפני שנצא הביתה נשמח לעזור לחדש את מלאי הדם באזור הצפון. שמעתי את המילים תרומת דם וליבי שקע בקרבי.
בהתחלה חשבתי שאוכל להתחמק מרוע הגזירה באין רואים, לחפף או לקמבן משהו. מה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע כן אתרום דם, הרי בודקים את כל המנות בקפדנות לפני שמקפיאים אותן, או מפרידים מהן את הפלזמה, או מה שזה לא יהיה שעושים איתם שם במגן דוד אדום. משום מה זה לא עבד ככה. המח"ט עמד נחוש בפתח הניידת ואיש לא הצליח להתחמק ממבטו הבוחן. כל מי שלא רצה משום מה לתרום מדמו לאזרחי ישראל היה צריך לתת לו נימוקים טובים מאוד.
"תראה, אני פשוט לא יכול לתרום, זה אישי ואני לא יכול לפרט." הישרתי אליו מבט, וקיוויתי שקולי לא רועד.
"זה בגלל האנטיביוטיקה שאתה לוקח?" שאל המח"ט באהדה מפתיעה – למה חשבתי שאף אחד לא שם לב שאני בולס כדורים בוקר צהרים וערב?
לא יודע למה לא אמרתי פשוט כן ודי. מה הייתה הבעיה שלי לשקר לו בפרצוף? הרי זה היה סתם שקר לבן, קטן ולא מזיק. נכון? וזה לא שפחדתי שהוא יתחיל לחקור אותי לפני כולם למה? וכמה ומה פתאום? הרי יכולתי בקלות לאלתר משהו, מה הפריע לי לספר לו על דלקת אוזניים שהסתבכה? וזה אפילו לא היה מאה אחוז שקר כי באמת… זאת אומרת… ובכל זאת כשהסתכלתי בפנים העייפות של איש הקבע הלא צעיר הזה עם העיניים הטרוטות מלילות של שינה טרופה, לא יכולתי לשקר.
במשך שלושת הימים שעבדנו יחד התיידדנו ולמדנו לסמוך זה על זה. הוא היה מלא התפעלות מכושר הארגון שלי ומהסדר שעשיתי במחסן המבולגן שהופקדנו עליו – השנים שעשיתי במחיצת הסגן הפרפקציוניסט עשו את שלהן – ואני רחשתי לו כבוד על המסירות והנאמנות שלו לתפקיד הלא זוהר ולא נחשב, אבל חיוני שלו, ופשוט לא הצלחתי לעשות לו את זה.
"תראה המפקד… אני לא יכול… אולי נדבר בצד?"
משכתי אותו הצידה ואמרתי לו שהדם שלי לא טוב ושאסור לי לתרום דם.
אתם יודעים מה הוא עשה? הוא הסמיק! בן אדם בן ארבעים פלוס הסמיק כמו ילדה קטנה ולא הצליח להסתכל לי בעיניים.
"אז זה נכון מה ששמעתי? אתה באמת הומו?"
"כן המפקד."
"ויש לך… אתה חולה במחלה הזו של ההומואים?"
"זו לא מחלה של הומואים, כל אחד יכול להידבק בה ואני לא חולה, רק נשא."
הוא משפיל את מבטו, בוחן את חרטומי נעליו בעיון, "אתה צריך לספר את זה לילד הרוסי היפה הזה שהולך אחריך לכל מקום."
"אתה מתכוון לאולג? הוא יודע, סיפרתי לו עוד כשהיינו בבה"ד 10."
הוא ירה בי מבט זועף, "אני מקווה שאתם נזהרים."
"אני תמיד זהיר המפקד, אבל לא עשיתי עם אולג שום דבר שמחייב זהירות."
רגע של שתיקה נבוכה משתרר ביני לבינו, ואז לא יכולתי להתאפק ושאלתי איך הוא ידע עלי.
"מה, שאתה הומו?" הוא משך בכתפיו, נבוך. "אני כבר הרבה שנים בצבא, ראיתי מספיק דברים, ויש גם שמועות… אתה יודע איך זה. באמת חבל, אתה בחור טוב, מאוד מסודר, מאוד אמין. חבל לי לוותר עליך."
"אני לא הולך למות המפקד, אני מתכנן להיות פה עוד כמה שנים."
סוף סוף הוא הניח למבטו לפגוש במבטי. "לא לזה התכוונתי." הוא העביר בחוסר נוחות את משקלו מרגל לרגל, "התכוונתי… אם יהיה מצב שנצטרך אתכם שוב… ברור לך שאני לא אוכל לזמן אותך יותר למילואים, ואני גם אצטרך לדווח על זה הלאה."
"הייתי מעדיף שהמצב הבריאותי שלי יישאר רק ביני לבינך המפקד."
"אני מצטער, אבל מדובר פה בפיקוח נפש. אני בטוח שאתה מבין."
אני מבין אבל לא יכול לוותר. "אבל אני לא מסכן אף אחד המפקד. כל מה שאני עושה זה רק טיפול בציוד, אני מבטיח לך שזה לא כרוך בסכנה לאף אחד."
לא נעים לו ממני, אני רואה את זה על הפנים שלו ומרגיש מבוכה בשביל שנינו, לא מתאים לי להתעקש ככה, אבל מצד שני אני יודע שאם אני אוותר אני אוכל את עצמי אחר כך עוד הרבה זמן.
"טוב, אני לא יודע. אני צריך להתייעץ בקשר לזה." הוא מנסה לצאת בכבוד ממצב מביך.
"תודה המפקד." אני אומר בנימוס, אבל בשקט בלב אני יודע שזה אבוד, אלו היו המילואים האחרונים שלי. השליש מתפרץ פתאום לשיחה שלנו ואומר שכרגע הגיע עוד משלוח של ציוד וצריך לעכב לפחות שנים שלושה אנשים שיישארו עד סוף היום לסדר הכל. כולם מתחילים להמציא תירוצים ולקמבן קומבינות כדי להתחמק, ונושמים לרווחה כשאני אומר שאני אשמח להישאר. אני לא מתפלא כשאולג מתנדב להישאר איתי למרות שהבוקר הוא אמור לצאת לרגילה, מיד אחר כך מודיע דניס הג'ינג'י שאם אולג נשאר אז גם הוא, וכולם נרגעים וממשיכים להתכונן ליציאה הביתה.
אחרי שכולם מסתלקים לדרכם השליש לוקח איתו את דניס, ואולג ואני נשארים לבד במחסן, עובדים בשלווה ובלי חיפזון ותוך כדי כך משוחחים בשקט על המצב והכל.
"נכון שסיפרת למפקד?" שואל אולג.
"כן, הייתי חייב בגלל התרומת דם וכל זה."
"לפחות לא יקראו לך יותר למילואים."
"אני יודע." אני אומר ומרגיש איך הדמעות דוקרות את העפעפיים שלי מבפנים.
"יכולת לתרום, אתה יודע שבודקים את כל התרומות ואת שלך היו פשוט זורקים. או שיכולת להגיד שלא בא לך לתרום או משהו כזה, לא היית חייב לספר."
"כן, אני יודע, אבל לא רציתי לקחת את הסיכון, וגם לא היה לי נעים לשקר לו."
"אני מאוד מצטער על הקטע שעשיתי לך עם המקלחת, הייתי ממש טיפש."
"עזוב, זה לא חשוב. שכחתי מזה כבר."
"אני יוצא היום לרגילה. אולי נוכל… כבר יש לי קונדומים."
"לא חמוד, עדיף שלא. אתה צעיר מידי בשבילי, וחוץ מזה כנראה שאני והחבר שוב יחד."
"כנראה? מה זאת אומרת כנראה? אתם יחד או לחוד?"
"איך לפעמים."
"לא מבין." הוא מזעיף אלי מבט כחול, צעיר ומבולבל. "אז יש לך חבר או אין לך?"
"לא יודע אולג, אני רק יודע שלו יש אותי ולי… לא יודע. נכון לעכשיו יש לי אותו כנראה, אבל עם אחד כמוהו… לך תדע."
"במדינה הזו אי אפשר לדעת כלום." מתפרץ דניס למחסן ולשיחה שלנו בלי לדעת על מה דיברנו קודם. "הכל פה ברדק! אימא שלי אומרת שזו לא מדינה אמיתית, רק טיוטא של מדינה." הוא מנדב לנו את דעתו. "איזה בלגן, שום דבר פה לא קבוע ולא מסודר, סתם המון יהודים ברדקיסטים שמשגעים את עצמם ואת כל העולם, גועל נפש!"
"אז מה אתה עושה פה בכלל? תחזור לרוסיה!" מתנפל עליו אולג בכעס.
"אבל אני בכלל מאוקראינה." צוחק הג'ינג'י בעליזות, קופץ על אולג ומפיל אותו על ערמת מזרונים. הם מתחילים להתגושש בצחוק על המזרונים ואז הנייד שלי מצלצל.
זה רוני, הלב שלי קופץ מרוב שמחה למראה השם שלו על הצג. אני יוצא החוצה, יושב על פח הפוך ומספר לו מהר את החדשות שלי. "שחררו אותנו. בערב אני אהיה בבית." אני מבשר לו בקול שמח.
על היציאה שלי מהארון אני לא אומר כלום. למה לקלקל לו את המצב רוח? קשה לו מספיק גם ככה עם כל הלחץ שיש בבסיס. "נהדר." הוא אומר בקורת רוח, "אז ניפגש הערב בבית? אני כבר מת להיות אתך קצת לבד."
"שכחת את ללי והילדים?"
"הם חזרו הביתה, לחולון. האזעקות פה הפחידו את הילדים והיא החליטה שעדיף להיות בבית."
"ומה עם החבר האנגלי שלה?"
"תפס פחד וברח חזרה לאנגליה. הוא רצה שהיא תבוא איתו, אבל היא לא הסכימה להשאיר את הילדים כמובן. הם רבו על זה ובסוף הוא התחפף."
"טוב מאוד. תגיד רוני, מה עם הניסן? היא לקחה אותו איתה?"
"לא. אליס החליטה לעבור לאחותה בתל אביב עד שהמצב יירגע ועל הדרך היא נתנה לאחותך טרמפ הביתה."
"אז זאת אומרת שהכל חזר למקומו בשלום ויש לנו שוב שקט ושלווה?"
"כן, הכל רגוע עכשיו חוץ מעסק הקטן הזה של חיזבללה שמפגיזים לנו את חיפה." הוא צוחק את הצחוק הפרוע שלו שאני כל כך אוהב, אומר לי שכבר יומיים הוא קורע את התחת בעבודה והוא מת להיות איתי בבית.
"כדי לקרוע לי את התחת?"
"אהה, כן, אבל בעדינות."
"אתה כושי מניאק, אתה יודע את זה?"
"כן, אבל מניאק שאוהב אותך."
"גם אני, נפגש בבית חמוד, להתראות."
חזרתי מהמילואים בשעות הצהרים המוקדמות והנה, אזעקה! פתאום אני מתגעגע לחזור למילואים, שם היה שקט יותר. האזעקה הזו עושה לי מגרנה והרעש הזה של הנפילות… מין טפיחה רכה ומבשרת רעות כזו… זה מפחיד. אני לא אוהב את זה, לא אוהב את זה בכלל.
פתאום קלטתי שאני מסתובב כבר כמה ימים על סף דמעות. עכשיו אני מבין שמהרגע ששמתי על עצמי את המדים אני בלחץ למרות שאלו היו מדי ב' מצ'וקמקים של מילואימניק, ולמרות שלא עשיתי שם שום דבר שמזכיר משימות קרביות בכל זאת מילואים מדכאים אותי.
העזיבה של רוני לתל אביב, וההתרחקות האיטית והמכאיבה שהפירוד הפיזי הזה גרם דחקו אותי לאט לאט לכיוון מצב צבירה דיכאוני – אני יודע שאני חסר בטחון ולא הגיוני כשמדובר בתל אביב, אבל אני לא מצליח לשלוט בזה. זה לא שנפרדנו רשמית, אבל אני מרגיש שהוא מתרחק ממני גם מנטלית, לא רק פיזית וההתנתקות הזוחלת הזו מכאיבה לי מאוד. אני מניח שהתגובה המופרזת שלי לסיפור הדי מגוחך עם המחזיק מפתחות של סיסי נובעת מהחשש שלי מכל דבר שקשור לחיי הקהילה התל אביבית.
דייב המנחה של הקבוצה שלנו רמז כבר מזמן שלדעתו חוץ מהסיפור של תל אביב אני סוחב עוד טראומה עתיקה מתקופת השירות הצבאי שלי. תמיד כשהנושא היה עולה הייתי דוחה אותו בחיוך ואומר שכל מי ששירת בלבנון נשרט קצת, ככה זה ואין טעם לדבר על זה יותר מידי.
אני עדיין חושב שדיבורים לא יעזרו פה כי מה שקרה קרה ודי. ולא שקרה משהו מיוחד – סתם, החיים וזה – ובכל זאת, העזיבה של הבית לדירה המאוסה של סבתא, ואחר כך הבסיס הצבאי והעלייה ללבנון… כל זה קרה מהר מידי ועורר בי זיכרונות רעים מאוד. מי אמר שזיכרון חזק הוא דבר טוב?
חזרתי הביתה נורא עצוב ואז התחילו האזעקות. הרעש של האזעקות ואחר כך קול החבטה הנוראי של הנפילות הללו… אני יודע שנשמע סתם הומו פחדן, אבל זה מפחיד נורא והמאמץ להתאפק ולהסתיר כמה אני פוחד הופך את הכל לגרוע עוד יותר.
היו איזה שש אזעקות היום וגם שמענו נפילות וזה היה נוראי ומפחיד ומלחיץ בטירוף. כל פעם שהתחילה אזעקה הייתי צריך לרוץ למטה לדירה של ליאור ולשבת בחדר השינה שלו איתו ועם סשה ומולי ולהעמיד פנים שאני לא פוחד וזה שום דבר – חוויה איומה.
אני שמח שאליס ודני ואחותי והילדים עברו למרכז. לפחות מהם זה נחסך. עד הערב כבר חטפתי כאב ראש קטלני, כל העורף שלי תפוס ונוקשה והכי גרוע – בסוף רוני לא מגיע הביתה כי הוא צריך ללכת ללוויה מפני שאחד המסכנים שנהרגו ברכבת הוא בן דוד רחוק של אימא שלו. הוא צלצל להגיד לי שהוא לא מגיע הביתה הלילה כי אחרי הלוויה הוא חוזר לישון אצל הוריו. פתאום אימא שלו פוחדת לישון לבד. הוא דיבר בצורה מגעילה, אולי בגלל רגשות אשמה, או אולי כי היה עייף מאוד, לא יודע, אבל לא אהבתי את טון הדיבור שלו. נפרדנו ברוח מאוד רעה.
אני חושב שזה אחד הימים הכי גרועים, ארוכים, מתישים, מפחידים וזוועתיים שעברתי אי פעם, וכבר היו לי הרבה ימים איומים למדי אבל זה באמת היה יום איום, ואם לא די בכך אז גם בלילה אני אישן לבד. אז כן, אני בדיכאון, ואני חושב שהרווחתי אותו ביושר.
ובחצות הוא חזר, מתפרץ כדרכו לחדר השינה, מכניס איתו משב של אוויר לילי ספוג ריח של סיגריות ובירה, מקרין התרגשות כימית עצבנית שאני מתעב. "חשבתי שהיית אצל ההורים." אימו כמובן אוסרת עליו לעשן בטווח של ק"מ ממנה, והיא עדיין לא הפנימה שהתינוק שלה שותה אלכוהול כמו גדול. על סמים הס מלהזכיר.
"הקפצתי אותם לדודה שלי בנתניה ואחר כך עצרתי אצל מאור, איזה צחוקים הלכו שם, חבל לך על הזמן."
"העיקר שמיהרת הביתה." אני מפטיר בקרירות.
"יאללה יאללה אתך, יא אשכנזי פלצן." הוא טופח על ישבני הערום.
"יש לך בעיה עם אשכנזים כושי?" אני מסתער עליו. אנחנו מתגוששים לאורך ולרוחב המיטה, מפילים כריות ושמיכות פיקה על הרצפה, אחריהם עפים גם הבגדים שלו.
"אתה חתיכת פולני קר ומבאס." הוא מתגרה בי, "אני לא יודע מה אני עושה בכלל עם אשכנזי אדיש כמוך?"
"תכף אני אזכיר לך מה אתה עושה איתי." אני מתיישב עליו, שם מהר קונדום ומראה לו מה קורה למי שמעצבן אשכנזים פלצנים.
"שוב דופקים את השחורים." הוא מתלונן אחר כך במקלחת, וצוחק כשאני מדגדג אותו. עומד לי על קצה הלשון להגיד לו שהוא רזה נורא בשבוע האחרון – הוא מהטיפוסים האלו שהקילוגרמים נושרים מהם בקלילות של עלים בסתיו – אבל אני מתאפק. מה הטעם לנדנד? כשהוא עסוק ומתוח הוא מפסיק לאכול – כזה הוא ואני לא רוצה להיות פולניה מנדנדת.
"כבר שבוע שלם לא ישנתי כמו בן אדם." הוא מתלונן, מחבק אותי חזק מידי, מספר על הלחץ שיש לו בעבודה מאז שפרץ המצב הזה שעדיין אין לו שם, ונרדם תוך כדי דיבור.
בבוקר אנחנו מתעוררים בבהלה מרעש של טריקת דלת, נוזפים זה בזה לא להיות לחוצים, והולכים איש לדרכו. שוב לא הספקתי לשאול אותו אם אנחנו ביחד, או יזיזים, או שותפים לדירה שישנים מידי פעם יחד, או מה? יש זמן. קודם נחכה שהמצב יירגע, ומאחר ואנחנו בארץ זבת אויבים ומלחמות זה עשוי לקחת עוד כמה עשרות שנים ועד אז למי כבר יהיה אכפת?
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il