דיווחים מהמרחב המוגן – פרק ח'

20/06/2016

בבית המלאכה אולמות העבודה ריקים וחשוכים ויש המון מקום במגרש החנייה. במשרד נמצאים הבוס והסגן בלבד. קצת אחר כך באים מנהלת הגרפיקה והטורקי. "אמרתי למי שאין לו משהו דחוף לעשות פה שיישאר בבית." אומר הבוס, "נעשה רק מה שצריך בשביל תע"ש ונלך הביתה."

אנחנו עובדים כרגיל, אבל בצוות מצומצם, צמודים לרדיו. פעמיים אנחנו שומעים אזעקות ורצים למקלט, מקשיבים לרדיו חיפה, מרוצים שסוף סוף השדרים קיבלו שכל והפסיקו לתת נ.צ. לחיזבללה, מנסים לנחש לפי הרמזים של הכתבים הנרגשים איפה היו נפילות.

אני לא מבין למה כולם שואלים אותי אם אני משועמם מהמצב? אז מה אם כל פעם שיש אזעקה אני מפגין סימני עייפות – מפהק, מתמתח ומשפשף את העיניים? יש לכם מושג כמה זה מתיש לדגמן קור רוח ואדישות כשאתה מת מפחד? מזל שבאחת העבודה הדחופה נגמרת והבוס שולח אותנו הביתה לנוח.

רוני מתקשר בשעות אחרי הצהרים כשהבית כבר מלא חבר'ה צוהלים. "מה הרעש הזה?" הוא שואל אותי בחשדנות.

"כמה חבר'ה מעכו ומחיפה באו לבקר אצל ליאור. חלק בטח יישארו לישון פה." אני אומר בקול אגבי, כאילו סתם כמה חבר'ה קפצו בתום לב לביקור ואני לא באמת מבין מה עומד לקרות פה הלילה.

"מי בא? אני מכיר אותם?"

"את רובם, זו סתם החבורה הרגילה של ליאור."

"מי ישן אצלנו?" הוא ניגש ישר לעניין.

"מולי ואולי ניקולאי."

"מה עם כוכב?"

"עדיין באילת."

"ומה עם ולאדי, חזר מברלין?"

"עדיין לא. הוא אומר שעד שלא יירגע פה הכל אין מצב שהוא חוזר. הוא רוצה לשלוח לבוריס כרטיס, אבל בוריס מסרב לנסוע."

"אז עכשיו הוא לבד בדירה שלו, אולי תזמין אותו לפה?"

"האמת ש… האמת שהוא כבר כאן."

שנינו שותקים רגע, כל אחד שקוע במחשבותיו ואז, כמו שזה קורה לפעמים, אנחנו מדברים בבת אחת והאחד לא שומע את דברי השני. "אתה קודם." אני אומר.

"לא, אתה." הוא מתעקש.

"בסדר." אני מתרצה, "פשוט, רציתי… לא יצא לנו לדבר על זה ויכול להיות שזו שאלה טיפשית, אבל רציתי להיות בטוח ש…"

"כן. התשובה היא כן." הוא נכנס כדרכו לתוך דברי.

"כן מה?" אני משתומם.

"כן, אנחנו ביחד. כן אנחנו זוג. כן, אני אוהב אותך ולא, אל תעז להכניס את בוריס למיטה שלנו."

"אבל הספה בחדר אורחים כבר תפוסה, איפה אתה רוצה שהוא יישן, על הרצפה?"

"למה לא?"

"כי לא. כי אני לא אתן לו לישון על הרצפה כשיש מקום לידי במיטה."

"אז תישן אתה על הרצפה."

"לא רוצה. אל תדבר שטויות, לא יקרה שום דבר. רק נישן יחד."

"בטוח?"

"כן, בטוח. נו, די כבר כושי. רגע, יש מישהו בדלת."

"זה בטח סיסי. שלחתי אותו להביא לי כמה דברים מהבית. תתייחס אליו יפה."

"מה פתאום שלחת אותו לפה?"

"כי נשארתי בלי תחתונים נקיים ואני לא יכול לעזוב את המעבדה. סיסי התנדב ללכת במקומי. אמרתי לך שהוא מת לפגוש אותך."

"אבל אני לא רוצה לפגוש אותו."

"מאוחר מידי, לך לפתוח לו ותהיה נחמד, ביי."

אני מעלה על פני הבעה נחמדה והולך לפתוח. סיסי (זה רק כינוי) מפתיע אותי וכנראה שגם אני מפתיע אותו. שנינו עומדים ובוהים זה בזה, מנסים להתאים את הדמות האמיתית שלנו למה שהצטייר בדמיוננו. אני לא יודע איך הוא דמיין אותי בעיני רוחו, אבל הוא בכלל לא נראה כמו האוחצ'ה המוקפדת והמצועצעת שציירתי לעצמי על פי קולו בטלפון. לפי מחזיק המפתחות הוורדרד שלו חשבתי שהוא יהיה טיפוס מיופייף עם שער מעוצב מידי, מדים מתוחים על גוף שרירי מטופח והמון תכשיטים מוגזמים. להפתעתי הוא גבוה כמעט כמוני, שערו חום וקצוץ בקפידה, פניו רזים ומודאגים ועיניו החומות כהות מתחבאות מאחורי משקפים פשוטים. הוא די רזה והמדים שלו מקומטים וקצת יותר מידי גדולים עליו. למרבה הפלא אין עליו שום תכשיטים ואפילו השעון שלו פשוט מאוד. האמת שהוא נראה כמו סתם בחור רגיל לגמרי, די נאה ואפילו נבון, איש צעיר ועייף שלא היה מזיק לו לנוח קצת.

"תשמע, אתה ממש יפה." הוא אומר אחרי כמה שניות מעיקות שנמשכות לנצח, וצוחק למראה ההעוויה שאני עושה.
כנראה שרוני סיפר לו שאני אעשה פרצוף אם הוא יחמיא לי. גם קולו נשמע שונה מאשר בטלפון, קול נעים ובכלל לא מתחנחן.

"אתה סיסי? בטלפון נשמעת אחרת."

"הייתי מסטול כשהתקשרתי אליך, אם לא הייתי מעשן לא היה לי אומץ להתקשר."

"בשביל מה אתה צריך אומץ כדי להתקשר אלי? אני לא כזה מפחיד." הוא מושך בכתפיו, משפיל מבט נבוך, ממלמל משהו לא ברור. הבית מלא אנשים שנכנסים ויוצאים, מקשיבים לתחנת רדיו ברוסית, מעבירים כל הזמן תחנות בטלוויזיה, אוכלים, שותים, יורדים לדירה של ליאור וחוזרים חזרה. סשה הגדול מבשל משהו במטבח, פטריק רוחץ כלים, מולי עומד בחצר ורב בטלפון עם כוכב שמסרב לחזור מאילת.

הוא מוסר לי רשימה שהכין רוני – גרביים, תחתונים, חולצות, דיסקים.

"אני לא מבין למה הוא לא לקח את הדברים האלו עוד אתמול?" אני מתפלא.

"מה? הוא היה כאן אתמול?" שואל סיסי ופניו מביעים עלבון, ואולי קצת עצב?

"כן, בטח." אני אומר, "הוא ישן איתי בבית אתמול בלילה." ואז אני רואה את ההבעה שעל פרצופו העייף, ופתאום אני מבין… "אתה אוהב אותו?"

סיסי מניד את ראשו לאות הן, ואחר כך הולך ומסתכל מחלון חדר השינה שלנו לעבר בית הקברות. "זה רק קראש קטן, זה יעבור עוד מעט." הוא אומר, ספק לעצמו ספק לי.

"והוא… הוא אוהב אותך?" אני מתעקש לחפור למרות שאני יודע שעדיף לא לדבר יותר מידי במקרים כאלו.

סיסי מסתובב ומסתכל עלי במבט מופתע. "מה? אתה לא יודע שהוא חולה עליך? הוא כל הזמן מדבר עליך, דואג לך, חושב עליך, מתלבט אם להתקשר אליך או לא. הוא כמעט הרג אותי בגלל הקטע הזה עם המפתחות."

"אז למה… אם זה ככה אז למה? למה הוא כל הזמן…"

"מה? מזדיין עם אחרים? מה זה שייך בכלל? איתי דרך אגב הוא לא הזדיין. אמר שאני נחמד מידי בשבילו."

אני לא יודע איך להגיב על המידע הזה אז אני שותק, נבוך, וסיסי (שהשם שהדבקתי לו הולם אותו פחות פחות ככל שאני מיטיב להכירו) אומר שרוני מתלונן שאני עדיין מאוהב באקס שלי ואני חושב שהוא סתם ילד טיפשון ורזה מידי.

"זה לא נכון." אני מוחה בכעס, "וחוץ מזה זה לא עסקך."

אני מקפל תחתונים, חולצות וגרביים ודוחף לשקית ניילון בעוד סיסי מספר לי שרוני השתכר לפני כמה ימים, שפך לפניו את ליבו  וגילה לו שאני בוגד בו עם ויאז'ות שמנות ושעירות החביבות עלי מאיזו סיבה מסתורית.

"זה פשוט שטויות, וזה לא נכון!" אני אומר בזעף, ואז בוריס נכנס כשהוא לבוש תחתונים בלבד, מחבק את כתפי, קורא לי כדרכו דוצ'ינקה, ושואל בחביבות אם אני רוצה פיתה או טוסט. "אני לא רוצה כלום, אני לא רעב." אני מתנער ממנו.

"אז טוסט." הוא אומר, מדביק לי נשיקה על הלחי והולך למטבח.

אני דוחף את השקית לידיו של סיסי שמביט בי בתוכחה אילמת ומזכיר לי ששכחתי את הדיסקים. אני מוסיף את הדיסקים ואומר שזה האקס שלי שאני מכיר המון שנים, ושיש לו חבר שנמצא כרגע בחו"ל, בגלל זה הוא מבקר אצלי.

"מה שתגיד." הוא עונה בקרירות, והולך לעבר הדלת.

"תמסור ד"ש לרוני." אני רודף אחריו.

"רק ד"ש?" הוא שואל בעוקצנות, ולרגע מבצבץ ממנו הסיסי החלקלק ההוא שדיברתי איתו בטלפון. "ומה עם נשיקה?" הוא מניח יד על עורפי, מנשק אותי ישר על הפה ומסתלק, משאיר אחריו חבורה שלמה של מכרים וידידים שלי ושל רוני שמביטים בי בתדהמה.

"אתה לא מתבייש?" אומר ניקולאי (לא הצלם, ניקולאי אחר), "החבר שלך נקרע בבסיס ואתה מתנשק עם… מי זה בכלל?"

"לא יודע, אני בכלל לא מכיר אותו." אני מוחה, "זה סתם אחד ש…" הם מביטים בי בספקנות ואני משתתק והולך לישון, משאיר אותם להמשיך עם האורגיה שלהם, או מה שזה לא יהיה שהם מתכננים לעשות הלילה.

***

לפני שדני נסע עם אימא לדודה שלו שגרה במרכז הארץ הוא הודיע לי שהוא מפקיד בידי את הכלב שלו – חץ. הבטחתי חגיגית להשגיח שתמיד יהיה לכלב שלו מים לשתות, ושאקפיד לתת לו לאכול כל בוקר וללטף אותו כל פעם שהוא יהיה עצוב.

עשיתי כל מה שהבטחתי ואפילו יותר מזה. קניתי לו ביסקוויטים של כלבים שיש להם צורה של עצמות קטנות, שמתי סביב המלונה שלו אבקה נגד פרעושים, וליטפתי אותו כל פעם שהוא ניגש אלי, ובכל זאת, היום בבוקר, מיד אחרי האזעקה של הבוקר חץ נעלם. לא יכולתי לחפש אותו כי הייתי חייב ללכת לעבודה. קיוויתי שחץ יחזור עד הצהרים, אבל לא, הוא נעלם. האמת שבעבודה לא כל כך חשבתי עליו. קודם הייתה לנו הפסקת חשמל, ואחר כך היו נפילות ששמענו היטב למרות שלא הייתה אזעקה. אולי בגלל ההפסקת חשמל?

בגלל המצב היו מעט הזמנות והעבודה הסתיימה מוקדם מהרגיל. הבוס שלח אותי הביתה באחת עשרה וחצי, אבל לא שמחתי לצאת מוקדם, פחדתי להיתקע שוב במכונית בזמן אזעקה. זה קרה לי ביום ראשון וזה היה נורא מפחיד. לא נעים לנהוג כשהצפירה המעצבנת הזו מפלחת את האוויר ואתה לא יודע מה לעשות – לדהור הביתה? לעצור בצד, לנטוש את הרכב ולחפש מחסה? למזלי הגעתי הביתה בשלום ורק אז נזכרתי בחץ. חיפשתי אותו בחצר וגם אצל השכנים, אבל הוא נעלם. שקלתי לעשות סיבוב רחוק יותר, אולי הוא הלך לחפש את דני בסופר? או במגרש הכדור רגל? אבל אז נשמעו שתי נפילות שהיו קרובות מאוד לקריה שלנו ואני נבהלתי וברחתי הביתה. בין צפירה לצפירה – היום היו כל כך הרבה עד שאיבדתי את מספרן – יצאתי החוצה לחפש את הכלב, אבל הוא לא חזר עדיין.

דני בטח יתקשר בערב לשאול מה נשמע ואני לא יודע מה להגיד לו. אני לא רוצה לשקר לו ואני לא רוצה להעציב אותו. אני פשוט אובד עצות, ואני גם מרגיש שזו אשמתי משום מה – אולי הייתי צריך לתת לו לישון בבית? או לקשור אותו? נכון שיש לו מלונה מאוד מרווחת ונחמדה עם גג רעפים אדום ומזרון רך, ונכון שהוא מפונק ושונא קולרים ורצועות, והחצר שלנו סגורה היטב, אבל אתמול בלילה היו לנו הרבה אורחים שכל הזמן נכנסו ויצאו מהחצר. חץ בטח ניצל את ההזדמנות והתחמק החוצה כדי לחפש את דני. עד היום הוא אף פעם לא התרחק מהבית ותמיד חזר אחרי כמה שעות, אבל אולי האזעקות והנפילות הפחידו אותו ובלבלו אותו? אולי הוא נדרס או נגנב?

רוני התקשר בצהרים וניחם אותי שזו לא אשמתי, והזכיר לי שבהתחלה בכלל לא אהבתי את חץ וטענתי שהוא מכוער.

"נכון שהוא לא גזעי ולא ממש יפה, אבל מה זה חשוב? הוא נחמד ונבון והתרגלתי אליו. אני ממש דואג לו, מה אני אגיד לדני?"

"לא יודע. אולי הוא לא ישאל?"

"גם אם הוא לא ישאל אני צריך לספר לו את האמת."

"בשביל מה לספר את האמת אם היא סתם מכאיבה?"

אין לי תשובה לשאלה הזו חוץ מההרגשה הזו שזה לא בסדר להסתיר את האמת ולהעמיד פנים שלא קרה כלום כשזה פשוט לא נכון. "מתאים לך לחשוב ככה." אומר רוני בעצב.

"ולך מתאים לשקר במקום להתמודד עם האמת." אני מתנפל עליו.

"זה רק שקר לבן." מנסה רוני להחליק את הנושא.

"לא נכון, זה שקר שחור מכוער ומכאיב." אני עונה בזעם, לא מנסה יותר להעמיד פנים שאנחנו מדברים על הכלב האבוד. שנינו שותקים קצת ואז אני אומר לו שאני מתגעגע ושואל מתי הוא יבוא הביתה.

"אולי יתנו לי לצאת הלילה, אבל סיסי בא לרמת דוד בגללי ולא נעים לי להסתלק ולהשאיר אותו לבד. הוא לא מכיר פה אף אחד."

"אז תביא אותו, מה כבר יכול להיות?"

"אתה לא שונא אותו?"

"מה פתאום? למה שאני אשנא אותו?"

רוני שותק בצורה מאוד לא אופיינית, ואני ממש שומע איך הוא בולע את התשובה העוקצנית שעומדת לו על קצה הלשון. פעם הוא לא היה מתאפק, אבל אחרי כמעט שנתיים איתי הוא למד שלא תמיד כדאי להגיד מה אתה חושב. כדי לפצות את עצמו על האיפוק הוא מספר לי מה קרה בדירה של ליאור אתמול בלילה. אני ישנתי קומה מעליהם ולא ידעתי כלום והוא, למרות שהוא תקוע בבסיס במעבדה סודית מתחת לאדמה, בקיא יותר ממני בפרטים.

"רוני, די." אני עוצר אותו, "לי ולליאור יש הסכם ג'נטלמני, מי שרוצה לישון בשקט ולהסתכל בלי להתבייש בעיניים של הבן זוג בא אלי, ומי שרוצה לחגוג נשאר אצלו. ככה כולם מרוצים ואף אחד לא מרגיש ממורמר. אם הייתי רוצה להיות חלק מהחגיגה הייתי הולך לשם."

"ולא הלכת?" הוא שואל בזהירות.

"כאילו שאתה לא יודע לבד."

"לא הכל אני יודע."

"לא הלכתי. הייתי עייף והלכתי לישון."

"ובוריס?"

"נרדם עוד לפני."

"ובבוקר?"

"על הבוקר הייתה לנו אזעקה, ואחר כך גילינו שהכלב נעלם, ובעבודה הייתה לנו הפסקת חשמל ונפילות ממש קרובות, ואחר כך גם פה היו נפילות מפחידות. כמו שאתה רואה יש לי מספיק ודי אקשן גם ככה."

הוא נאנח, מבקש ממני שאשמור על עצמי, ומבטיח להשתדל להגיע הביתה עוד הלילה.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il