דיווחים מהמרחב המוגן – פרק טז'

18/07/2016

היום עשינו ישיבה אחרי העבודה והבוס הודה לכולם שעשו מאמץ ובאו לעבודה למרות הקשיים והפחד, ואמר שכולנו נקבל את המשכורת כרגיל, כולל בונוס, כי סך הכל החודש היה טוב, ואמר שהוא מצפה שנבין שלמרות המצב צריך להמשיך לתת שירות לקליינטים כדי שיהיה לנו מקום עבודה לחזור אליו אחרי המלחמה. "ומה אם חמי והסגן ילכו למילואים?" שאלה שירי המזכירה, "שמעתי שמגייסים המון מילואימניקים."

"אין מצב שיגייסו אותם." אמר הבוס בחיוך מדושן עונג, "עוד במלחמת המפרץ הבית מלאכה שלנו קיבל מעמד של מפעל חיוני כי אנחנו עושים המון עבודה לתע"ש. אצלנו לא עושים מילואים, העובדים שלי חשובים יותר פה מאשר בצבא."

אני מודה שהידיעה הזו עשתה לי טוב על הלב. עכשיו כשאחד מהחברים שלי מהצבא ישאל איפה אני ולמה לא קיבלתי צו שמונה כמו כולם אני אוכל להגיד שזה בגלל שאני עובד במפעל חיוני והבוס שלי לא יכול לוותר עלי, ולא אצטרך לגמגם שאני לא יודע, ובטח גם אני אקבל צו שמונה בעוד יום יומיים. איזה הקלה זו להיות עובד חיוני שאי אפשר לוותר עליו במקום הומו נשא שצה"ל לא מעוניין בנוכחותו. אחרי שגמרנו לדבר על הנושאים שעל סדר היום עברנו למה שבאמת עניין אותנו – מה יהיה?

הבוס הודה שהוא חושש שזה לא נגמר ועוד יפלו קטיושות, והפציר בכולנו להיות זהירים כשאנחנו רצים במדרגות למקלט. נדמה לי שיותר מנפילות של טילים הוא חושש שמרוב חיפזון אחת העובדות שלנו תמעד על העקבים הגבוהים שלה ותשבור את הראש. כול אחד אמר מה לדעתו יקרה אחרי שתיגמר הפסקת האש והתברר לי להפתעתי שאני במיעוט, חוץ ממני כולם משוכנעים שיהיו עוד הפגזות ושלא גמרנו עם האזעקות. מעניין למה רק אני חושב שהתקופה הזו מאחורינו ושהחיזבללה יהיו עסוקים מידי בלחימה עם צה"ל מכדי להציק לעורף. נחיה ונראה.

כמה אפשר לדבר על קטיושות ואזעקות? נמאס. היום אני רוצה לכתוב על דברים נורמאליים ומעניינים יותר, היום בא לי לכתוב על אהבה. ככל שאני מפרט ומונה עוד ועוד סיבות למה אנחנו לא צריכים להיות יחד ככה נעשה יותר ברור עד כמה הקשר שלנו חזק ואיך האהבה הטיפשית וחסרת ההיגיון הזו שהתגנבה אלי בחורף לפני שנתיים כמעט מבלי משים בעוד אני מאחה את לבי השבור בגלל מישהו אחר, חזקה ועקשנית יותר מכל הקשיים. הזוגיות שלנו, לא צפויה ולא מנומקת בעליל, התגלתה כגמישה ועמידה בכל המשברים והדרמות שנקרו בדרכה. אם אני מנסה לנתח קצת את היחסים שלנו אני מגלה שיש בקשר שלנו מצד אחד מספיק אי התאמה כדי שיהיה לנו מעניין יחד ועם זאת יש ביני לבינו מין הבנה כמעט אינטואיטיבית שבגללה אנחנו לא מסוגלים לכעוס באמת אחד על השני.
בעצם, למרות ההבדלים בצבע, במוצא, בהשקפת העולם, שנינו מאותו הכפר. גם הוא וגם אני בנים למשפחות פועלים מהמעמד הבינוני נמוך שגדלו בקריות, למדו בבתי ספר דתיים מסורתיים, קיבלו אותו חינוך פחות או יותר, וגדלו לאורם של אותם ערכים פשוטים של נאמנות למשפחה ולמדינה, ולמוסר שאני נאלץ, מחוסר שם אחר, לקרוא לו מוסר יהודי. אולי בגלל זה נוח לנו יחד למרות שלפעמים בא לנו לרצוח זה את זה? לא יודע, אבל עובדה שלמרות הכל אנחנו עדיין יחד. "חמי, אני צריך להתייעץ אתך על משהו." הוא אומר ומתיישב מולי, מושך מידי את הספר המרתק 'צילה של הרוח'.

"להתייעץ?" אני מופתע וקצת נבהל, "להתייעץ זה מן בן דוד של אנחנו צריכים לדבר?"

"לא, להתייעץ זה להתייעץ." הוא אומר בפשטות, נראה מודאג, אפילו מתוח. "תגיד, מה דעתך שאני אלך לקורס קצינים?"

"אחלה! תמיד חלמתי לזיין קצין."

"מצחיק מאוד." הוא משחרר חיוך קצר ושוב מרצין, "עכשיו תקשיב ברצינות, קורס קצינים בחיל אוויר זה משהו רציני, זה המון לימודים, מבחנים, השלמות חייליות,  צריך לדגור ולהשקיע המון."

"אז בשביל מה אתה צריך את זה? מה רע לך להיות מש"ק?"

"לא רע לי, אבל אם אני רוצה לעשות קריירה בחיל אוויר ולהתקדם בחיים אני צריך להיות קצין."

"אם ככה אז לך על זה."

"חמי." הוא מטלטל את ברכי בחוסר סבלנות, מתוסכל מקלות דעתי, "תקשיב לי! אתה לא מתרכז."

מאז שהוא אובחן רשמית כסובל מבעית קשב וריכוז והתחיל לקחת קונצרטה נראה שהוא סובל מסוג של אובססיה בנושא הזה של ריכוז.

"אני מרוכז, אני מרוכז. אתה רוצה להתקדם, אתה מת להיות קצין, לקבל יותר סמכות, יותר אחריות, יותר משכורת. אחלה! אני בעד."

"אתה סתם מקשקש, תחשוב קצת. אתה לא מבין איזה השלכות יהיו לזה על החיים שלנו?"

"איזה השלכות? תהיה פחות בבית? תתחיל להיות סוף סוף בן אדם רציני? תתחיל פתאום לקרוא וללמוד? בסדר, אני אחיה עם זה."

הוא נאנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "זה לא רק זה חמי, אם אני אהיה קצין…"

"מה אם? אם תרצה אז תהיה. אני מכיר את העקשנות שלך כושי."

"בסדר, אבל מה שאתה לא מבין זה שלהיות קצין זו צורת חיים שונה לגמרי. זה ישנה לגמרי את החיים שלנו."

פתאום אני קולט שהוא מודאג וזה לא סתם עוד אחד מהתקפי חוסר הביטחון שלו.

"אתה תהיה קצין מצוין, כולם יהיו חולים עליך. החיילים שלך יעריצו אותך וכל החיילות שלך יחלמו בלילה שאתה מטריד אותן מינית, הנה ככה," אני מחבק אותו ומתחיל ללטף אותו, "וגם ככה ו…"

"חמי תפסיק, אתה לא קולט שבקורס קצינים הם נכנסים לך לנשמה? זה לא כמו אצל הירוקים שכל מה שאתה צריך לדעת זה איך לטרטר את החיילים שלך בלי להפר את פקודות מטכ"ל ולעשות מהם חיילים טובים בלי שהם ימותו לך בדרך."

"זה מה שאתה חושב עלינו? אתה לא מתבייש? טוב, למה לא? תמשיך, תצחק על הירוקים, זולל לחמניות ולוגם שוקו מפונק שכמוך."

"חמי מספיק, תהיה רציני." הוא מפציר בי, "אני רוצה להיות קצין, אבל אני לא יודע אם אני צריך לספר להם שאני חי עם גבר ואני לא יודע… אני פשוט לא יודע."

"אני חושב שאתה סתם נלחץ." אני מנסה לעודד אותו, "למה שזה יעניין בכלל מישהו?"

"כי ככה זה בחיל אוויר, לכל דבר הם גוררים ישר את המשפחות. כל הזמן מארגנים אירועים בשביל הנשים הילדים והחברות של אנשי הטייסת, ומה אני אגיד? עד איזה גיל אני אספר שעוד לא מצאתי את החברה המושלמת ושאני עדיין בודק את השטח?"

"מצידי עד גיל ארבעים. אין מצב שאני אלך לראות תצוגת אופנה עם חבורה של אימהות צעירות ותינוקות בכייניים."

"בסדר, בלי תצוגות אופנה, אבל תדע לך שאחרי שאני אהיה קצין הם עלולים להעביר אותי לשרת ממש רחוק, נגיד באילת, ומה יהיה אז?"

"ניפגש פחות, אבל נתגבר על זה. מה עושים אחרים?"

"הנשואים מביאים את האישה והילדים אליהם והרווקים… מסתדרים כבר."

"שאלת את הקוץ?" – המפקד הישיר שלו, היחיד שיודע עליו.

"כן, והוא חושב שאני צריך ללכת לקורס קצינים ולשתוק עד שאני אדע מי נגד מי ועם מי אפשר לדבר בגלוי וגם אז להיזהר מאוד. תראה חמי, אם תגיד שלא נראה לך אני אוותר."

"שלא תעז. אם זה מה שאתה רוצה לך על זה, נפתור את הבעיות כשנגיע אליהן, מה אומרים ההורים שלך?"

"לא סיפרתי להם עדיין, רציתי לדבר קודם אתך."

אנחנו מסתכלים זה על זה וברור לנו שברגע זה עלינו שלב ביחסים שלנו. פעם ראשונה שהוא מדבר איתי לפני שהוא רץ לאימא שלו.

אני שמח, אבל גם קצת פוחד מכובד האחריות. "זה בטח לא יהיה קל ויהיו קשיים, אבל אני מבטיח לעזור לך ולתמוך בך." אני אומר, קצת בחגיגיות, אבל בשיא הרצינות.

"בסדר, תודה חמי, אבל אני רוצה שתבטיח לי עוד משהו."

"אני אעשה כל מה שתרצה רוני חוץ מללכת לנופשוני משפחות."

"מנחם, אני יודע שזה קצת לא הוגן, אבל מאוד חשוב לי לדעת שאתה… זאת אומרת… אני רוצה להיות שקט ולדעת שאתה תהיה רק איתי, שלא יהיה אף אחד אחר אתך כשאני… אתה מבין?"

הניסוח המסורבל והמגומגם שלו מבלבל אותי קצת ולוקח לי כמה שניות לקלוט שהוא מבקש שאבטיח לו שמעכשיו אני עושה סקס רק איתו.

"אתה רוצה הבטחה שאני לא אזדיין עם אחרים? מונוגמיות כאילו?" אני מחדד את דבריו.

הוא עושה כן עם הראש ומסמיק. "אין בעיות." אני אומר כי באמת אין לי בעיה עם זה, "אבל גם אתה."

"שגם אני אבטיח?" מעמיק הסומק על פניו.

"כן, זה רק הוגן, נכון?"

"אהה… כן, אבל אתה זוכר חמי איך אתה תמיד אומר שהחיים לא הוגנים?"

"בטח שהם לא הוגנים, איך הם יהיו הוגנים אם יש בעולם מניאקים כמוך?" אני חובט בראשו עם כרית. הוא מתנפל עלי וההתייעצות שלנו מסתיימת בחוסר בהירות מסוים.

כשהוא לא ישן איתי אני שם על הצד שלו במיטה עיתונים, ספרים, משקפיים, כל מיני דברים שעוזרים לי להעביר בנעימים את היעדרותו. תמיד יש לי משהו לכתוב, או לקרוא, או לשמוע ברדיו, או לראות בטלוויזיה, ובדרך כלל אני עושה הכל בבת אחת וגם כשאני לבדי אני מרגיש שהחיים שלי מלאים לגמרי, אבל לאחרונה משהו לא עובד כמו שצריך – לכתוב אני כבר לא מסוגל בכלל, הרדיו מורט את עצבי ובטלוויזיה יש רק קשקשנים מתפלפלים שלא מפסיקים לדבר שטויות. מאז שהתחילה המלחמה המוזרה הזו אין לי סבלנות לכלום. הכל נמאס עלי. אפילו הספרים, משענתי הנאמנה ביותר מאז שלמדתי לקרוא, מאכזבים אותי. בזמן האחרון הראש כואב לי כל הזמן, אני מתוח, העורף – הפרטי שלי, לא הלאומי – מתוח ונוקשה, החום מכביד מאוד, הלחות מעיקה והעצבים מתוחים עד להתפקע. כל רעש קטן מקפיץ אותי וכל הזמן עומדות לי דמעות בגרון. אני יודע שכולם מרגישים פחות או יותר ככה ואין טעם להתלונן, אבל הבוקר זה התפלק לי לא בכוונה ופישלתי.
מה שקרה זה שהבוקר הוא התקשר מוקדם יחסית, שאל מה נשמע ואם שמענו את הנפילות אתמול בערב, ובדיוק אז הייתה פתאום עוד אזעקה. כמה שניות אחרי שהרעש הצורם הזה גווע משאיר אחריו שקט מתוח שוב שמענו נפילות, רחוקות יחסית הפעם, אבל ברורות מאוד. האזנו להן בשקט, כל אחד מהצד שלו של הקו, ורק אז הבחנתי שפזי התגנב במשך הלילה אל המיטה שלי, העיף על הרצפה את עיתון השבת ואת 'צילה של הרוח' שאני קורא בו לאחרונה את אותו הדף שוב ושוב, והוא ישן שינה כבדה למרות האזעקה. "הנה זה נגמר." אמר רוני, "אתה בסדר חמי?"

"אני מאה אחוז." אמרתי כמו שאני אומר תמיד, למרות שתמיד אחרי שאני שומע נפילות הדופק ברקות שלי פועם בחזקה ואני מרגיש בחילה, ופתאום התחלתי לבכות כי תפסתי עד כמה אני לא בסדר.

"מנחם, בבקשה… מה עובר עליך?" נלחץ רוני בצד השני של הקו, "נו, די. אתה רוצה שאני אבוא הביתה לכמה שעות?"

"השתגעת? שלא תעז לצאת מהבסיס!" נבהלתי. לפחות כשהוא בבסיס הוא נמצא במעבדה מוגנת היטב. הבהלה שלו הרגיעה אותי מיד, ואחרי דקה השתלטתי על עצמי והבטחתי לו שזה משבר זמני ואני בסדר. "זה סתם… זה מיד יעבור לי. אני קצת עייף ונורא כואב לי הראש, היו המון מטוסים הלילה וחם פה מאוד, כנראה שלא שתיתי מספיק מים וקצת התייבשתי."
אני יודע שהוא לא ממש האמין לי, אבל אז מישהו קרא לו לבוא והיינו צריכים להיפרד. נורא כעסתי על עצמי אחרי השיחה הזו. אני מתאפק ומחזיק את עצמי כבר כמה ימים ודווקא כשהוא מתקשר אני חייב להתפרק ככה? איזה אפס. ואם זה לא היה מספיק גרוע אז אחרי שסגרתי את הטלפון התברר לי שפזי היה ער ושמע הכל. "למה אתה משקר לילד?" הוא שאל, "אתה פקעת עצבים חמי."

"אל תגזים, אני טיפה מתוח, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור." אמרתי והלכתי להתגלח כי הבטחתי לדני להסיע אותו לעלייה לתורה של חבר שאתרע מזלו להיות בן שלוש עשרה דווקא בימים טרופים אלו.

"אתה לא בסדר." התעקש פזי ורדף אחרי למקלחת. "למה לא הלכת לעשות בדיקות דם?"

"חשבתי שהמעבדה סגורה."

"יכולת לשאול, לא? ומה עם הבדיקה שאתה צריך לעשות בזבולון ביום שני?"

"זה לא עסקך פזי, ואל תחטט לי במגרות."

"זה כן עסקי ואני כן אחטט. לפחות התקשרת לבדוק אם עובדים במרפאת החוץ?"

"תתפלא, אבל כן. נכון לעכשיו הם עובדים. רק אלוהים יודע מה יהיה בשבוע הבא."

"אז תלך. אתה רוצה שאני אבוא אתך?"

"אין לי ראש לזה פזי, אולי נחכה שהמצב יירגע?"

"המצב בארץ אף פעם לא נרגע ואתה סתם דוחה דברים. אם לא תלך אני אלשין לרוני."

"תעזוב אותו, יש לו מספיק על הראש. אני יודע שאני דוחה דברים וזה לא בסדר, אבל אין לי סבלנות לזה עכשיו. די פזי, הראש נורא כואב לי מהאזעקה הזו, אולי תלך לעשות קפה?"

"בסדר, אני הולך." הוא אומר, אבל לפני שהוא ניגש למטבח הוא מחבק אותי חזק חזק, אומר לי שיהרוג אותי אם אני לא אלך לבדיקות, ומבטיח לי שבסוף הכל יהיה בסדר.

"אני יודע." אני עונה, ולוקח עוד אופטלגין. משהו יכול להגיד לי מתי כבר יגיע הסוף הטוב הזה?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il