דיווחים מהמרחב המוגן – פרק יג'

07/07/2016

הבנות מהגרפיקה הסתלקו כבר בצהרים ואני נשארתי לסמן בלייזר עד שתיים וחצי. הסגן התעקש שצריך לגמור את כל המנועים של בנטל (שסוף סוף מצאו נהג אמיץ שיגיע אלינו עם המשלוח שלהם) כי מחר צריכה להגיע מלוד משאית עמוסה של טלפונים דוסים – טלפונים ניידים מיוחדים לדתיים שאי אפשר לגלוש בהם, או לצלם בהם – אנחנו מסמנים עליהם בלייזר לוגו כשר של הבד"צ (נשבע שזו לא המצאה שלי).

הוא לא בטוח שהם יגיעו, אבל נקבעה להם פגישה והוא מתכוון לקיים את הצד שלנו בהסכם. בכל זאת אפילו הסגן שלנו מחובר מספיק למציאות כדי להעיר שלמרות שלפי ההסכם הטלפונים הדוסים באים עם העובדים של החברה שמסמנים את המכשירים בעצמם שלא אתפלא אם הפעם הטלפונים יגיעו סולו. אני אתפלא אם הם בכלל יגיעו.

בדרך הביתה שוב הייתה אזעקה. לפי הנחיות פיקוד העורף עצרתי ומצאתי מחסה (בתחנת אוטובוס), אבל כולם המשיכו לנסוע כרגיל. החלטתי שעדיף קטיושה מאשר להיות חננה טיפש, נכנסתי לרכב ונסעתי גם כן. כשנכנסתי הביתה ישר הדלקתי רדיו ושמעתי שהיו נפילות בקרית ים ובקרית שמואל. התקשרתי להורים ושוב התחננתי שיסעו לדודה בנתניה. הם צחקו עלי ואמרו לי להפסיק לבלבל את המוח וללכת לנוח קצת. ירדתי למטה לאסוף את מיצי שמצא מקלט בדירה של ליאור – ליאור חזר הבוקר מאילת שופע סיפורי זוועה על הפקעת מחירים וצפיפות מרגיזה – ומצאתי את השניים מסטולים מג'ונטים ומיין. אחרי היום המעייף שעבר עלי זה נראה דווקא רעיון לא רע. חבל שאני לא מסוגל לשתות או לעשן. מיצי הבטיח לי לאפות בשבילי חומיות חשיש, קם כדי ללכת למטבח צנח בדרך על הספה ושניה אחר כך נרדם כשהוא מחייך באושר. ליאור צחק, נתן לי חולצת טריקו לבנה עם ציור של דולפין צוחק ושאריות של אורז בירקות שנשארו אצלו מהצהרים, ונרדם גם כן. אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אלך לישון. נקווה שנסרללה גמר את מלאי הקטיושות שלו להיום.

הטלפונים הדוסיים הגיעו רק בתשע ובמקום שיבואו עם שלושת הגברות הרוסיות החרוצות – לידיה, ריטה ופרידה – הם הגיעו עם בחור אתיופי שתקן שלא בדיוק הבין לאן נפל. עד שהסגן סידר את הלייזרים כבר הייתה השעה תשע וחצי – שעת ארוחת עשר שלנו – אבל הוא לא שם לב לכך והאיץ בי להתחיל לעבוד. עבדתי ליד לייזר אחד ולילי בשני. בסביבות עשר התחיל הראש לכאוב לי מרעב. אני רגיל לקפה וכריך בשעת הבוקר ולמרות המתח שדי פוגם בתיאבון בכל זאת צריך לפעמים לאכול משהו. הערתי לסגן שלא שתינו קפה עדיין ושכואב לי הראש כי דילגנו על ארוחת עשר. במקום להציע לי שהוא יחליף אותי עד שאכין לעצמי קפה הוא התנפל עלי בצעקות שתמיד כואב לי משהו, ושאני תמיד מתלונן, ודיבר בקול מאוד מאוד אנטיפטי מתייחס אלי כאילו שאני איזה נודניק שסתם מקטר ומתפנק (אם באמת הייתי כזה בטח שלא הייתי מסכן את חיי בשביל לסמן טלפונים סלולריים, נכון?)

היינו ארבעה איש בחדר הלייזר – האתיופי השתקן, לילי הביישנית, הסגן הרתחן ואני. המילים הכועסות שלו נפלו עלינו כמו פצצה והרסו את האווירה הנעימה ששררה שם עד כה. הייתי צריך לאזור את כל כוחותיי לא לפרוץ בבכי של עלבון, לילי והאתיופי שתקו נבוכים להחריד, והסגן… לא יודע. אני מכיר אותו כבר שנים ועדיין לא קולט את הראש שלו. אחרי שתיקה מאוד לא נוחה הוא הציע לי, עדיין בגסות מדהימה, שאלך לשתות קפה אם בא לי, מתנהג כאילו שתיית קפה בהפסקת עשר זה איזה מנהג מוזר ולא מתקבל על הדעת שאלוהים יודע מאיפה אימצתי לי. אמרתי בקרירות – תודה רבה, אבל לא, תודה – והמשכתי לעבוד.

העבודה לא קשה, אבל משעממת ומונוטונית להחריד, וכל הזמן רדיו חיפה מנסר לך בשכל עם ההבלים שלו. אחר כך הייתה אזעקה, ועד שרצינו לצאת מהמקלט הייתה עוד אחת ושמעו נפילות. האתיופי המסכן היה המום לגמרי, לא היה לו מושג שככה זה עומד להיות.

אחר כך יצאנו והמשכנו לעבוד כרגיל. הסגן רץ להביא לנו שתייה וכוסות והתנדב למזוג לכל אחד מים, אבל גם הפעם סירבתי. המאמץ לשמור על ארשת פנים קפואה ולא לבכות חלילה גמר לי את התיאבון. כשהסגן שוב יצא לילי אמרה לי בטוב לב שאולי אני צריך לדבר איתו, שזה לא בסדר איך שהוא מתנהג כלפי, ואולי צריך גם לערב את הבוס. עשיתי כן עם הראש והמשכתי לשתוק, לא היה לי כוח להסביר שהבוס מגבה אותו בכל ושאני רק אזיק אם אגיד משהו.

כשהייתה האזעקה של הצהרים והיינו צריכים לשבת במקלט ניצלתי את הזמן ואכלתי חצי כריך בעיקר כי הייתי חייב בגלל הכדורים והתעלמתי מכל אותות הידידות שפתאום הסגן גילה כלפי – זה מעין ריטואל קבוע אצלנו, הוא צורח עלי ומעליב אותי, ואחר כך מתנהג נחמד מידי. אני שונא את החלק השני של הריטואל הזה יותר מאשר את הראשון. למרבה הזוועה הוא אפילו נתן לי להיכנס לפניו למקלט, ואחר כך סיפר לנו שיש לו כאב שיניים נוראי ואיזה מזל שרופא השיניים שלו עובד למרות המצב ושהיום בשש יש לו תור. זה לא שאכפת לי שהוא גס רוח ומעליב ומתנפל עלי בגלל שטויות, אבל זה שהוא עשה את זה לפני אנשים אחרים… כל פעם שאני חושב על זה אני שואל את עצמי אם הוא מעז להשפיל אותי ככה בגלל שאני תמיד שותק לו או בגלל שאני הומו ונשא שצריך להגיד תודה שאנשים מוכנים לשבת איתי באותו חדר? אולי שניהם כאחת.

קצת לפני אחת הגיע הנהג שגמר את הסיבוב שלו והופתע לראות איזה כמות הספקנו כבר לעשות. הסגן אמר לו "מה אתה חושב, שרק העובדים שלכם טובים? גם לנו יש עובדים חרוצים מאוד." וחייך אלי, אבל אני המשכתי לשבת קפוא לגמרי והתמקדתי בסימון המכשירים הארורים הללו, אוטם את עצמי לכל מה שקורה סביבי. הנהג והאתיופי הלכו לקנות להם צהרים ובחוץ תפסה אותם אזעקה. הם חזרו די מבוהלים אבל שבעים. אחר כך הסגן החליט שהנהג יחליף אותי כי לא היה לו מה לעשות בין כה וכה ושיחרר אותי הביתה. מחר אני שוב צריך לעבוד.

הגעתי הביתה ומצאתי את רוני אורז. הוא נוסע כבר הערב ולא נוכל לחגוג יחד את יום הולדתו, לא שהיה לנו חשק גדול לחגוג אחרי השיחות האחרונות שניהלנו בטלפון. רק אתמול הוא אמר לי דברים קשים מאוד שאני לא יכול לשכוח, והפתרון שלו – להתעלם ממה שהיה ולהתנהג כאילו לא קרה כלום – לא תורם לשיפור המצב. לפני שיצא ניסה לחבק אותי. עמדתי מאובן ולא הצלחתי להביא את עצמי לכרוך את ידי סביבו. "אני מצטער שאני ממהר כל כך ואין לנו זמן להיות קצת יחד." הוא אמר, מנסה לשמור על טון קליל, אבל הרגשתי את העצב שלו דוקר לי בלב.

"עזוב, חבל לך על הזמן. לא מתחשק לי."

"אתה כל כך שונא אותי?" הוא שאל ונלחץ אלי עוד יותר חזק.

"אני לא שונא אותך, אני סתם עצוב שככה הכל נגמר." אמרתי, "ואין לי חשק לסקס בלי שום קשר אליך, אפילו ביד אני כבר לא עושה מאז שהתחיל המצב הזה."

"כן, גם אני. המתח הזה… אין לך מושג איך זה להיות שם במעבדה, יש עלי כל כך הרבה אחריות, זה כל כך קשה. אני כל הזמן פוחד לטעות, פוחד שמישהו ייהרג בגללי, והנסיעה הזו… זו כזו אחריות… אם אני אפשל ומשהו לא ידפוק… כולם סומכים עלי ואני נורא פוחד מנחם."

איך הוא מעז לעשות לי את זה? לדבר כאילו אנחנו חברים, לזרוק עלי את כל הפחדים והחששות שלו אחרי שאמר לי שנמאס לו ממני, שאני נטל עליו, שאני מתעלק לו על החיים, שבגללי הוא לא יכול לנשום, הוא מפיל עלי פתאום את כל הפחדים והכאבים שלו? "אתה תהיה בסדר גמור." אמרתי והרחקתי אותו ממני בכוח. "אתה בחור פיקח ואחראי, והכל יהיה בסדר גמור. אחרי שתחזור נסדר הכל ותוכל להוריד אותי מהווריד שלך ושוב לנשום."

"אני לא אמרתי דבר כזה." הוא מחה, נעלב.

"כן אמרת. אני זוכר הכל מצוין, אבל עכשיו לא הזמן להתווכח על זה רוני, אתה מאחר, לך כבר!"

"אבל מנחם…"

נהג המונית צפר מבחוץ בקוצר רוח. "לך." דחפתי אותו מעלי, "לך כבר." הוא יצא, גורר אחריו את המזוודה שלו, ורק אחרי שהדלת נסגרה מאחוריו הרשיתי סוף סוף לדמעות שאני כולא בתוכי כל כך הרבה זמן לפרוץ החוצה. שנייה אחר כך הוא חזר שוב, הפעם בלי המזוודה, חיבק אותי חזק, מתעלם מחוסר התגובה שלי נישק אותי בכוח על הפה, אמר שהוא יחזור בקרוב ויביא לי הרבה רחת לוקום ושוקולד מריר כמו שאני אוהב, ושהוא אוהב אותי, ואז דחף לידי דף נייר כתוב פנים ואחור בכתב ידו הזוויתי והלך שוב.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il