דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
21/07/2016
בדרך כלל דייב – המנחה של הקבוצת תמיכה שלנו – לוקח כמה שבועות חופש כל קיץ ונוסע לארה"ב לבקר את הוריו. גם השנה הוא יצא כרגיל לחופש שממש במקרה התחיל כמה ימים אחרי שהחלה המלחמה. אני חושב שגם אם הוא היה נשאר בארץ היינו צריכים לבטל את הפגישות כי רוב חברי הקבוצה התפזרו בכל הארץ, רק פזי גולן ואנוכי נשארנו בבית.
כולנו מדברים זה עם זה בטלפון מידי פעם, או מחליפים מיילים, ואני יודע איפה כל אחד ומה נשמע עם כולם. הקשר הזה הוא מעין תחליף לפגישות השבועיות שלנו.
הבוקר פזי מתקשר ומודיע לי בדרמטיות שגולן קיבל צו שמונה. אני מתחיל לצחוק כמו דביל. "מה צו שמונה? הוא נשא."
"אבל אף אחד בצבא לא יודע על זה. הבוקר הוא קיבל צו שמונה ועוד מעט הוא יוצא." אומר פזי בקול רועד מעט. גולן לוקח ממנו את הטלפון, מבקש ממני לא לדאוג ומספר לי שהוא סך הכל טבח בצבא והוא יהיה באיזה מוצב עורפי, ופזי סתם דראמה קווין.
"האמת שכבר אי אפשר לדעת איפה יותר מסוכן, בעורף או בחזית." אני אומר בניסיון להרגיע את עצמי יותר מאשר אותו.
"הכל יהיה בסדר, אני סך הכל טבח." חוזר ואומר גולן, "אבל פזי לחוץ, תשגיח עליו, בסדר?"
"בטח." אני מבטיח, ומזמין את פזי לבוא אלי לפיצה המסורתית של יום שישי בצהרים. במשך היום מתקשרים גם מולי ודובי שחזרו מנדודיהם במרכז הארץ, וגם הם שמחים לבוא. הם קצת מאוכזבים לשמוע שרוני לא יגיע הביתה בסוף השבוע הזה, אבל מתנחמים בכך שליאור ומיצי יצטרפו אלינו.
ואז, הפתעה הפתעה, דייב מתקשר שהוא בארץ, חזר עוד אתמול עם מלאי של גבינות ויין והוא מזמין את כולנו לבילוי של יום שישי בערב. "לא יכולתי יותר לסבול להיות בחו"ל, נורא נורא דאגתי." הוא אומר, "אז עליתי על מטוס וחזרתי הביתה."
"ההורים שלך לא התחרפנו לגמרי?"
"לגמרי." הוא צוחק, "אבל אמרתי להם שאני מעדיף להסתכן בזה שאולי תפגע בי קטיושה בארץ, מאשר להישאר במיאמי ולקבל התקף לב מרוב דאגה."
בערב אנחנו נוסעים אליו הביתה. אני אוהב לבקר אצלו. יש לו בית יפה עם גינה מטופחת בישוב צפוני ירוק ששוכן קרוב מאוד לרמת דוד. על כוסית יין משובח (ככה כולם טוענים, אני לא שתיתי, רק אכלתי עוגת גבינה) אנחנו מקיימים מעין קבוצת תמיכה מאולתרת – מספרים מה עבר עלינו בתקופת המלחמה, רבים קצת על פוליטיקה, מותחים ביקורת על הממשלה או משבחים אותה, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, שומעים בומים חזקים מאוד. ממש ממש חזקים. בהתחלה חשבתי שזה מנועי מטוסים אבל לא, אלו נפילות, והן נורא קרובות.
עד שאנחנו מצליחים לקלוט מה קרה זה כבר נגמר. מדליקים מהר טלוויזיה ורדיו שממשיכים בשידורים המטופשים של יום שישי בערב כאילו כלום, ורק אחרי רבע שעה מואיל הרדיו לספר לנו די באדישות שהיו נפילות במרחב העמקים.
"יימח שמו של הפאקן נאסרללה הזה!" אומר פתאום דייב בזעם מאוד לא אפייני לו ומטיח אגרוף קמוץ בשולחן כאילו זה לא היה הוא שביקר קשות את מדיניות הממשלה רק שעה קודם וכעס על התגובה המוגזמת של צה"ל ועל ההרס שעשו בבירות. "יימח שמו וזכרו של העמלק הזה, שימות במהרה בימינו אמן." הוא אומר בכעס נוראי שעושה רושם מפחיד עוד יותר אצל אדם רך ועדין כמוהו.
"אמן." אנחנו מסכימים איתו ונוסעים הביתה. בדרך כולם שותקים חוץ מפזי שלא יכול להפסיק לדבר על גולן הדביל שהסכים ללכת למילואים כמו איזה אוויל, ועל פיקוד העורף הדפוק שלא הפעיל את האזעקה דווקא כשהיה צריך, ועל כמה שהוא שונא את חודש אוגוסט בארץ ו…
"שתוק כבר פזי." מתחנן דובי, "נו די כבר, הראש מתפוצץ לי." פזי מתנצל, מבקש סליחה וסותם סוף סוף.
בבית אנחנו מוצאים את ליאור בסכסוך מר עם מיצי שמסרב בכל תוקף לצאת מהבית ולנסוע למסיבה בחיפה. גם סשה הקטן ומולי מודים שממש לא בא להם לחגוג, וליאור מתרגז וקורא להם פחדנים. הוויכוח נגמר ברגע ששוב נשמעת אזעקה – פעם ראשונה שיש אזעקה בשעה כל כך מאוחרת בלילה. הפעם אין נפילות, אבל זה לא משנה – אין מצב שמישהו יצא למסיבה עכשיו. ברור שבליל שישי הזה נשאר בבית מול הפרשנים בטלוויזיה ונתבאס. "הכל אני יכול לסבול, רק לא את ההלוויות." אומר מיצי בקול רועד, "כשהם מתחילים לספר כמה הבחור שנהרג היה יפה ומוכשר ומקסים, וכולם בוכים, אני נגמר. אני פשוט לא יכול לסבול את זה."
"אתה צודק." אומר ליאור ומכבה את הטלוויזיה באמצע נאום רווי דמעות של אחותו המתאבלת של אחד הנופלים. זה לא פטריוטי וזה אולי מגעיל מצידנו, אבל אף אחד לא עוצר בעדו, ואני אישית מרגיש הקלה. בהסכמה הדדית אנחנו מארגנים לנו מעין זולה בסלון אצל ליאור, פורשים מזרונים על הרצפה, שמים מוזיקה שקטה, משאירים את הטלוויזיה מרצדת בלי קול בפינה ומנסים להירגע. בהתחלה אנחנו רק מקשקשים קצת, מספרים בדיחות על המצב ואז מגיעים עוד כמה חבר'ה מהקריות עם בקבוקי וודקה וליאור שולף נרגילות וסיגריות עם חשיש.
פזי ואני מחליפים מבטים ופורשים חרש לדירה שלי. "לא שלגולן יהיה אכפת במיוחד." אומר פזי, "הוא אפילו אמר לי שאני אשתדל לעשות חיים גם במקומו, אבל אני פשוט לא במוזה היום, תגיד גם אתה פחדת חמי?"
"זה קרה כל כך מהר שלא הספקתי לפחד, אבל אחר כך כמעט השתנתי בתחתונים מרוב פחד." אני מודה, נותן לו כלי מיטה נקיים בשביל הספה בחדר האורחים והולך לכתוב מהר מה קרה לפני שיקרו עוד דברים שישכיחו ממני את אירועי הערב.
היום תכננתי לכתוב על הקורבנות העקיפים של המלחמה הזו. על מיצי שהמצב שלו שוב הדרדר, על הבלגנים שקורים אצל ליאור בסופי שבוע, ומה שהכי כואב לי – המצב של בוריס ששוב התרסק כולו בגלל ולאדי שהחליט להישאר בגרמניה לתמיד (ולאדי אומר שזה בגלל שנמאס לו מישראל והמלחמות שלה, אבל ציפור קטנה לחשה לנו שיש לו כבר מישהו אחר, הרבה יותר צעיר ממנו), ובגלל זה בוריס הפגוע משוטט שיכור במרכז הריק למחצה של הקריה ומתנהג כמו אידיוט.
ובצהרים פתאום עלתה ביומן של יעל דן הכתבת הדס שטייף ובקול חנוק סיפרה על האסון ליד בית הקברות של כפר גלעדי, ואחר כך נתקה באמצע את השיחה כדי לא לבכות בשידור ישיר, ושוב חזרה לשידור והמשיכה לדבר למרות שהיה ברור שהיא בהלם ועדיף שתלך להירגע במקום להתרוצץ בקרית שמונה המופגזת.
בעוד אני מנסה להבין תוך זפזופ פראי בין התחנות השונות אם מדובר במילואימניקים או בחיילים הייתה אזעקה, ועד שהתכנסנו כולנו במקלט – כולל אישה אחת בהריון עם שני ילדים קטנים שנקלעה ממש במקרה למקום ומצאה מחסה בבית המלאכה שלנו – הייתה עוד אזעקה. הבוקר עוד דברו על הפסקת אש והסכמים, והנה שוב. חזרתי הביתה נרגז ומתוח ומצאתי את מיצי יושב על המיטה שלי וצופה בטלוויזיה. "ליאור הלך בבוקר ומאז היו שלוש אזעקות והייתי לגמרי לבד." סיפר לי ושפתיו רטטו, "שמעת מה קרה בכפר גלעדי חמי?"
"כן, שמעתי. אני הולך להתקלח."
נכנסתי למקלחת ואז קרה מה שחששתי ממנו מאז החלה המלחמה – פתאום נשמעה אזעקה. מזל שזה קרה שנייה לפני שהתחלתי לחפוף ראש. בדרך כלל אני די מתעלם מאזעקות, אבל שמעתי מן בום מפחיד שהיה נורא קרוב, ומה שיותר מפחיד – שקט גמור מצד מיצי שעד היום היה חוטף פטפטת אחרי אזעקות. כרכתי סביבי מגבת ונוטף מים רצתי החוצה מגלה שמיצי נעלם. בדיקה קצרה העלתה שהוא בחדר הארונות, יושב על הרצפה – זה היה הבום ששמעתי – ידיו כרוכות סביב ברכיו והוא מתנדנד הלוך ושוב כמו ילד אוטיסט.
הוא כבר עשה את זה קודם, אבל הפסיק אחרי שניערתי אותו קצת, הפעם גם ניעור וחיבוק ותחינות לא עזרו. תוך כדי מאבק איתו שיקום ויצא מחדר הארונות הצר והמחניק נפלה לי המגבת ונשארתי ערום ורטוב. לא הייתי שם לב לזה לולא ליאור שהתפרץ פתאום לחדר השינה שלי, מגלה אותי נאבק במיצי ומנסה להשכיב אותו על המיטה כשאני ערום לגמרי. רק לי יכולים לקרות דברים מטופשים כאלו.
"מה אתה עושה?" הוא צרח עלי, "תעזוב אותו!"
"אני מנסה להרגיע אותו. אתה לא רואה באיזה מצב הוא? למה עזבת אותו לבד?" צרחתי עליו חזרה.
"כי הייתי צריך ללכת לעבודה, ולמה אתה ערום?"
"כי האזעקה תפסה אותי במקלחת." ניסיתי לכרוך את המגבת סביב מותני, לא בהצלחה גדולה בגלל מיצי שהפסיק, תודה לאל, להתנדנד וניסה לחבק אותי. ליאור הפסיק לצעוק ועזר לי להשכיב את מיצי על המיטה ולעטוף אותו בשמיכה. הוא רעד כולו למרות שהיה די חם בחדר, וכל הזמן ביקש שלא נעזוב אותו לבד. "אני רק הולך שנייה להתלבש." התחננתי אליו, "הנה ליאור שומר עליך."
שמתי עלי מכנסיים קצרים, נשכבתי לידו וחיבקתי אותו. בינתיים ליאור קפץ לדירה שלו והביא ואליום. אחרי שמיצי לקח את הכדור ושתה מים הוא נרגע קצת, ואנחנו שכבנו משני צידיו (הוא התעקש שלא נעזוב אותו עד שיירדם) ורבנו. כעסתי על ליאור בגלל המסיבה הפרועה שהוא ארגן ביום שישי בדירה שלו ונזפתי בו שהוא לא היה צריך לתת למיצי להשתתף שוב בדבר כזה. ליאור התגונן שזה לא היה מאורגן אלא ספונטאני, וחוץ מזה לטענתו מיצי בכלל לא השתתף במסיבה אלא הסתגר בחדר השינה וישן שם לבד. "אבל בשביל מה אתה צריך את הבלגנים האלו בכלל?" התרגזתי.
"כי זה כיף! זה מרגיע אותי. מה עוד יש לי לעשות? לשבת ולפחד שתיפול עלי קטיושה?"
"ולמה עזבת אותו לבד?"
"הלכתי לעבוד חמי, אני צריך לחיות ממשהו, בדיוק כמוך וכמו פזי."
"צריך לשלוח את מיצי חזרה להורים שלו." אמרתי בתוקף לליאור, "או שבסוף תמצא גם אותי יושב לידו בחדר ארונות מתנדנד כמו אוטיסט."
"לא רוצה הביתה!" צעק מיצי.
"אתה לא יכול להישאר כאן יותר מיצי." ניסה ליאור לדבר על ליבו, "האזעקות האלו רק מזיקות לך, אין לך קרובים או חברים בתל אביב?"
מיצי התחיל לבכות וביקש שלא נגרש אותו. הניסיון לדבר על ליבו בהגיון ולהסביר שאנחנו לא מגרשים אותו אלא רוצים להגן עליו, ושבין כה וכה אין לו מה לעשות פה כי אין לו עבודה והוא נטרף מלשבת סתם בבית לא עלה יפה. "אני לא רוצה ללכת מפה." הוא אמר בעקשנות, לקח את היד שלי ושם אותה על החזה שלו, בדיוק מעל הלב, "אני אשאר פה וחמי ישמור עלי." הצהיר ונרדם.
החלפתי מבט מיואש עם ליאור. "אולי, אם הוא מרגיש יותר בטוח אתך, עדיף שהוא יישאר כאן?" שאל ליאור בהיסוס.
"אתה לא רציני?"
ליאור משך בכתפיו, אמר שהוא מת מרעב והסתלק, מבטיח להביא לי משהו לאכול אחר כך, ואני הלכתי לחפוף את הראש. האמת שזה ממש מצחיק שדווקא אני גורם למישהו להרגיש בטוח, תזכירו לי לצחוק מזה אחרי המלחמה.
אחרי הנפילות של יום שבת אליס נשברה, לקחת את הילדה ונסעה שוב לנתניה, לאחותה הגדולה. דני סירב לבוא והפעם לא היו ויכוחים ולא צעקות, לא רוצה, לא צריך, תישאר בהשגחת ג'קי – בדיחה עצובה כי ג'קי בקושי שם לב אם הילד נושם.
בקיצור, שוב אני נשאר עם הילד, רק שהוא כבר לא ילד, הוא מתבגר בן ארבע עשרה – מרדני, סוער, מתפוצץ מהורמונים, חוצפן עם התנגדות עיקשת לסנדלים, לספרים ולמסרק. צורך ללא הרף שטרות של עשרים ש"ח ובעל מלאי קללות מביש שכולל את המילים דרעק ואשכנזי שהוא מבטא בצורה שקשה לתאר ובלתי ניתן לשכוח.
ואין לי אפילו למי להתלונן כי אני פחות או יותר אחראי על חינוכו בשנים האחרונות. מדאיג אותי מאוד שרוב הזמן אין לי מושג לאן הוא נעלם, על מה הוא מבזבז כסף ועם מי הוא מדבר כל הזמן בטלפון, ובכל זאת אני אוהב אותו בלי שום תנאי ומקבל אותו כמו שהוא למרות שהוא משגע לי את השכל לאחרונה.
"אני עם חברים." הוא אומר בקוצר רוח כל פעם שאני מנסה לברר איפה הוא ועם מי הוא מסתובב, ולפני שאני מספיק לנסות לשאול פרטים שוב הטלפון מצלצל.
אני מתחיל לתעב את צליל הטלפון הזה שפורם את מחשבותיי ומצלצל תמיד כשאני מצליח סוף סוף להירדם. החיבה למכשיר השטני הזה ולתאום הקטן והערמומי שלו – הטלפון הסלולרי – משותפת לרוב האנשים שאני מכיר. בין אזעקה לאזעקה העולם סביבי מצלצל, שר, מזמר ומקפץ לקצב הרינגטונים.
רק הבוקר התחיל פתאום הנייד של הסגן לפזם את אגם הברבורים במין ביצוע אלקטרוני מזעזע שגרם לכולם לצחוק מפני שהסגן שלנו הוא בחור בריא בשר ובנוי לתלפיות והצרצור הענוג הזה פשוט לא הולם אותו. בעוד הוא נאבק לשלוף את המכשיר הסרבן מכיס מכנסיו ההדוקים (מאז המלחמה הוא טוחן בורקסים כאילו אין מחר) הוא האשים את אשתו שכל הזמן משנה לו את הצלצול בנייד.
דני עושה לי אותו הדבר. אחרי שריסק בפעם החמישית את המכשיר שלו ג'קי סירב לתקן אותו שוב ולכן הוא השאיל ממני את המכשיר שלי, ומיד התחיל להתעלל בו – שינה לו את הפנל, את הטפט, את הצלצול ואת ההגדרות ואם לא די בכך גם חיבר לו שרשרת כאילו היה כלב. היום, אחרי ששוחח ארוכות עם מישהי – שיחה רצופת צחקוקים – הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת עם החבר'ה. רק דקה קודם נפלו טילים על חיפה ופתאום הוא רוצה לצאת? "אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמרתי, מנסה להיות תקיף, אבל הוגן. דני התרגז ואמר לי שאני לא מחליט עליו, שאני לא אבא שלו, ושהוא יעשה מה שמתחשק לו.
"אתה צודק שאני לא אבא שלך." הסכמתי איתו, "אבל אני מבקש שלא תצא היום. אני אדאג לך מאוד, ולדעתי זה לא רעיון טוב לצאת מהבית בזמנים כאלו."
"אתה כזה הומו." התרגז דני, "וגם אשכנזי." הוסיף בהתגרות.
"יכול להיות, אבל בכל זאת אני מבקש שתישאר."
"גם פה יכולה ליפול קטיושה." מחה דני, ובצדק. "חשבת על זה שגם אנחנו יכולים לחטוף?"
למזלי לא הייתי צריך לחשוב על תשובה כי הנייד שלי צלצל. דני חטף אותו מידי צועק שזה בטח בשבילו וכרגיל הוא צדק, זה היה בשבילו.
כולנו – שלושה מבוגרים – הבטנו בו בדריכות בעוד הוא מקשקש בטלפון, ממתינים עד שהוד מעלתו יסיים לדבר ויודיע לנו איך ייפול דבר. אם הייתי מתנהג ככה בגילו אבא שלי היה מוריד לי את האוזניים, ובצדק.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il