דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
28/07/2016
הגעתם לתא הקולי של… זה כל מה שאני שומע כשאני מתקשר אליו מאז שהוא ניתק לי אתמול בערב את הטלפון כשהתלוננתי שהוא מדבר איתי בצורה יבשה וחסרת סבלנות. זה כל כך מדכא, בא לי למות.
היום לקחתי יום חופש מהעבודה. לא שאין מה לעשות בבית המלאכה, תמיד יש מה לעשות שם, אבל החלטתי שאני לא יכול יותר, אני זקוק לקצת זמן לעצמי ואם אני לא אקח אותו אף אחד לא יבוא ויגיד לי שאני נראה עייף ואולי כדאי שאנוח קצת.
עובדה – אני לבד כעת ואם אין אני לי מי לי. נכון, יש לי חברים ויש לי משפחה, אבל כולם רחוקים ממני, פיזית או נפשית, או גם וגם. כולם עסוקים בכאבים שלהם ובצרות שלהם, אף אחד לא פנוי להביט בי במבט דואג, לבחון אותי בעיניים אוהבות, לנסות לחדור מה יש מתחת לחיוך וליהיה טוב! הכל מאה אחוז! שאני מנפק לכל אחד דרך שגרה כדי שלא ידאגו, לא ירחמו, לא ינודו לי.
האמת שהכל לא טוב. על המצב במדינה לא ארחיב את הדיבור. כולם מדברים יותר מידי גם כך – יש הרוגים, יש לוויות, יש אמהות, נשים, ילדים שבוכים כי נלקח מהם בעל, אב, בן, נקטף בגיל צעיר מידי לפני שמיצה את חייו.
זאת מלחמה שנכנסנו לתוכה בלי הכנה מראש, הסתבכנו או שלא, ניצחנו או שלא, הכל מעורפל, לא ברור, מעורר חרדות. העורף סובל כפי שלא סבל מאז מלחמת השחרור. חרדה מרחפת באוויר.
לכולם קשה, זה ברור ואין טעם להכביר יותר מילים.
חוץ מכל הצרות הברורות לגמרי האלו שמשותפות לכולם לי יש את הבעיות הפרטיות שלי – בן זוגי היקר לא איתי לאחרונה. מאז שהחלה המלחמה הקשר שלנו קטוע, נוקשה, חסר רוך. מורכב ברובו משיחות טלפון מעיקות שמכניסות אותי ללחץ. השיחה הלפני אחרונה שנגמרה בטריקת טלפון מצידו דכאה אותי עד עפר, ואני אפילו לא יכול להתלונן עם כל הלב כי מה הן הצרות הטיפשיות הללו לעומת הצרות האמיתיות של הפצועים ושל קרובי ההרוגים?
אז אני שוקע שוב בסיפורים שלי שמנחמים אותי מעט כי שם אני אלוהים קטן ששולט בכל ואחרי הלילה הרביעי חסר השינה אני מתעקש לצאת ליום חופש כדי לנוח. חבל שבמקום לנוח אני מתרוצץ הלוך ושוב חסר מנוחה. בסוף אני מחליט שדי, אני שוב מתקשר אליו ויהי מה. הפעם השיחה טובה – מצב רוחו טוב, הוא רגוע, אומר שהקדמתי אותו בכמה דקות והוא בעצם תכנן להתקשר אלי, מדבר בחיבה, מרגיע אותי, מבטיח לחזור מהר ככל האפשר, מספר קצת חוויות. אני לא שואל אם התגעגע ולא מתלונן על הקשיים. מתאפק, משתדל לא להעיק.
אחר כך, מעודד מאוד, אני הולך לבית מרקחת. הרוקחים מותשים מהעומס כי סגרו את בית המרקחת המרכזי, אבל למזלי הגעתי בשעה טובה שאין בה לחץ. קניתי הכל ושוב יש לי אספקה לכל החודש. למרות המצב אני לא יוצא משליטה – לוקח תרופות בזמן, עושה קניות, מפקח על חשבון הבנק שלא יתפרע, בערב אשקה את הגינה, אולי אשטוף רצפה. ישנתי קצת בצהרים, עד סוף השבוע אגמור את הסיפור כולל ליטוש,
קשה, אבל צריך להמשיך לתפקד, לא להתפרק, לא להתמוטט, לזכור תמיד שיש כאלו שלהם קשה יותר.
יודעים איך נשמע רעש נפילה של טיל? כמו רעש של ניעור שטיח. בחיי, נשבע לכם. זה כנראה ההדף. היום בסביבות אחת עשרה הייתה אזעקה, ואחר כך החבטות הרכות והעמומות הללו, ואחת הייתה ממש, אבל ממש קרובה. אפילו דני שמקפיד להראות אדיש וגיבור נרעד, ולרגע נתן לי יד, ואחר כך מיהר להתעשת והעיר שאיזה מזל שמיצי הלך סוף סוף לעבודה כי אחרת הוא היה מתחרפן מרוב פחד.
דקה אחר כך מיצי היה על הקו. הוא חזר לעבוד אחרי שהבוס הקודם שלו התחנן בדמעות שיבוא לעבודה כי המון אנשים מגויסים והמחלקה שלהם ממש בצרות.
הוא עובד במת"ם שזה בצד הדרומי של חיפה, ופחות או יותר גר אצלי כי כמובן שהסידור שלו עם ליאור לא החזיק מעמד יותר משלושה ימים. הרגעתי אותו שאנחנו בסדר, אבל הקול שלי רעד. למזלי הוא היה נבון מספיק לא להגיד על זה כלום.
כרגיל אחרי אזעקה אני חוטף מיד כאב ראש קולוסלי ומתחיל לבלוע אופטלגינים. האמת שהראש כאב לי עוד מקודם – הלילה ישנתי מעט מאוד. רעש המסוקים טורף את שנתי ומסייט את החלומות שאני מצליח לחלום. מסתכלים בטלוויזיה לראות מה קרה וקוראים מהפס שבקצה המסך רשימה בלתי נגמרת של לוויות והרוגים. זה כל כך עצוב ומקומם וטראגי – למה אנשים צעירים שכל החיים עוד לפניהם מתים, ואחד כמוני שלא מביא תועלת לאיש עדיין חי?
מרגע שהתחילה המלחמה הזו (זאת מלחמה או מבצע? מישהו מוכן להחליט כבר?) הפכתי למכור ליומני חדשות. בעבודה אני מתזז בין גלי צה"ל לרשת ב', בין רזי ברקאי לרפי רשף, ולא מחמיץ כמובן את היומן של יעל דן, או אחד ממחליפיה אם אין ברירה, וכמובן שמכשיר אחד – יש לנו בבית המלאכה חמישה – תמיד מכוון לרדיו חיפה החיוני שבלעדיו איך נדע שיש אזעקה? כשאני מגיע הביתה דבר ראשון אני מדליק את הטלוויזיה ונצמד אליה כמו מכור אמיתי, מקפץ בין שלושת הערוצים הגדולים ומכיר כבר את כל המגישים על פי קולם. מודאג כשהם עומדים על גגות חשופים להפגזות ומשדרים בלי פחד, מעריץ את אומץ ליבם ומתרגש כל פעם שיש פריצת חדשות באמצע תכנית.
ימי שישי הם סיכום של כל השבוע והזדמנות לכתבות קצת יותר מעמיקות – כתבות שיש בהן אווירה ולא רק דיווח על העובדות. והנה היום, בעודי יושב מרותק מול כתבה שסיפרה על האנשים שלא ברחו מקרית שמונה המופגזת ראיתי ראיון עם קיוסקאי אחד שחירף וגידף את נסראללה והודיע קבל עם וטלוויזיה שהמנוול הזה, הרשע הזה, ההומו הזה, לא יבריח אותו מביתו. החלפתי מבט עם מיצי שישב לצידי וכשראיתי איך נפלו פניו לשמע הדברים פרצתי בצחוק – תגובה לא ראויה אולי, ובטח לא הולמת, אבל הצחוק הזה התפרץ מתוכי בלי שיכולתי להתאפק – יכול להיות שירדתי מהפסים אחרי חודש של מתח בלתי פוסק? אני מסכים עם כל החרפות ששפך אותו תושב עקשן של קרית שמונה על נסראללה ומקווה בכל לבי שהעמלק הזה לא שייך לקהילת נושכי הכריות. במחשבה שנייה בטוח שהוא לא, ראיתם איזה סמרטוט מטופש הוא חובש על ראשו? לא יכול להיות שהוא מבין משהו באפנה, נכון?
זהו, החלטתי שאני עם יומני חדשות גמרתי. כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון עד שטלפון מבן זוגי שהודיע לי שהיום הוא לא יגיע הביתה כי יש לו דברים חשובים יותר לבזבז עליהם את שעות החופשה היקרות שלו העיר אותי. להירדם כבר לא הצלחתי אחרי הבשורה הזו אז הלכתי לכתוב. אני שואל את עצמי מתי יקרה משהו שיפסיק גם את ההתמכרות שלי לכתיבה?
קמתי בבוקר אחרי עוד לילה אחד נטול מנוחה וגיליתי שלהקת יתושות צמאות דם בצעו בי את זממן וכולי עקוץ ומתגרד. בעודי בוחן עגומות את תוצאות ההילולה הלילית הבליח מיצי מהמקלחת והודיע לי שהוא החליט. "מה החלטת?" סקרתי אותו, מופתע, כי הוא היה בתחתונים בלבד. בדרך כלל החלטות הבוקר שלו נוגעות לצירוף הרה הגורל של מכנסים חולצה וגרביים שיגבשו את הופעתו לכלל מקשה אופנתית אחת שתצהיר על אופיו, כוונותיו ומצב רוחו. "החלטתי לעזוב חמי, אחרי הטיל שנפל על מת"ם ביום שישי אני פשוט לא יכול עוד."
"אבל בכלל לא היית שם כשזה קרה, היית בסניף בעיר, וחוץ מזה מקום העבודה שלך לא נפגע. אפילו השמשות אצלכם לא נשברו." הופתעתי.
"בכל זאת אני לא מרגיש נוח לחזור למקום הזה, אני מעדיף… אימא שלי אמרה… סבתא שלחה כרטיס…" אחסוך לכם את הקשקשת – הבחור, בעידודה של אימו הלחוצה, החליט שהוא בורח לסבתו המודאגת בלונדון.
נפרדתי ממנו לשלום בצער רב ואיחלתי לו הרגשת בטחון בלונדוניסטן שיש בה רוב גדול של פקיסטנים, הודים וסתם מוסלמים שונאי ישראל, ונסעתי לעבודה כשאני ממשיך להתגרד במרץ. הגעתי לעבודה ושוב אזעקה, רצנו למקלט וגילינו ששוב נסתם הביוב, דווקא היום זה קרה, ותמיד המים מצטברים במקלט כי הוא הכי נמוך.
אחרי שהיה ברור שאין נפילות באזור שלנו וכולם יצאו הסגן רץ להביא סמרטוטי רצפה ודליים ואני השתופפתי באנחה מתחת לכיור והתחלתי להספיג את המים. הוא התחיל לפנות את השירותים, מקלל קללות נמרצות כשגילה שרצפת הבטון מתחת ללינוליאום רטובה לגמרי וגם שם צריך לנגב, ובעוד הוא יוצא לתור אחרי מגב נשמעה שוב אזעקה. אני עייף ומבואס מכדי לספר לכם הכל בפרטי פרטים. די אם אגיד שהיו היום חמש אזעקות שבאו בהפסקות של כמה דקות אחת מהשנייה. זה היה מתיש מאוד בעיקר כשאת רוב זמן האזעקות והציפייה המתוחה לנפילות ביליתי על הברכיים, מתחת לכיור, נאבק במי ביוב מצחינים, מהרהר הרהורים נוגים על חיי ואיך קרה שהם הידרדרו לשפל המצחין הזה.
איכשהו היום המתועב הזה נגמר. מטונף, מזיע ומסריח הגעתי הביתה, חושב בדרך על חיי, שואל את עצמי איך הגעתי עד הלום, למה זה קורה דווקא לי ומה עוד עלול לקרות לי? בדרך חזרה הביתה עצרתי אצל בוריס. לא הייתי אצלו כבר יומיים. מאז שולאדי נסע אני לא יכול להפסיק לדאוג לו. יש בו מין יכולת רוסית כזו לשקוע בייאוש תהומי ולהזניח את עצמו עד לסכנת נפשות ממש. גם אני מתייאש לפעמים, מתעצבן ומתרגז, אפילו נכנס קצת לדיכאון, אבל בסוף זה עובר לי, גם אצלו זה עובר בסוף, אבל זה לוקח לו המון זמן ומצריך אוקיינוסים של וודקה. בן אדם בגילו שלא אוכל כמו שצריך יותר משבועיים, סתם שוכב במיטה, מעשן ושותה בלי לטרוח אפילו להתרחץ זה מסוכן לבריאות, שלא לדבר על הסירחון והלכלוך. אני לא מבין איך אפשר להיות כל כך עצוב עד שלא אכפת לך שאתה רעב ומסריח, אבל ככה זה אצלו, ואני לא יודע מה לעשות חוץ מאשר לבוא אליו מידי פעם, לנקות קצת ולאלץ אותו להתקלח ולאכול משהו. היום יש אצלו אורח שעומד ומדיח כלים בחריצות. זה דניס – בחור צנום ושקט שניקולאי הביא לזולה. כנראה שככה הוא הכיר את בוריס.
"אני לא מצליח לשכנע אותו לקום מהמיטה." הוא לוחש לי ברוסית.
"הוא אכל משהו?"
"כלום. רק שותה ומעשן."
אני מסתובב ובודק מה נשמע – על השולחן במטבח יש פקט טיים בתול, במקרר יש רק קצת לחם וגבינה. הרצפה נקייה יחסית, במזווה אני מגלה המון בקבוקים ריקים מסודרים יפה בארגז קרטון, קופסת קורנפלס וכמה קופסאות סרדינים וזהו, אין פירות ואין ירקות. "האוכל בשבילי, בוריס לא אוכל כלום." אומר דניס ומביט בי בייאוש.
"כמה זמן אתה פה?"
הוא מסמיק ואומר שהגיע במוצאי שבת אחרי שאימא זרקה אותו מהבית. מהשיחה איתו אני מבין שהוא מבלה אצל בוריס די הרבה בחודשים האחרונים, וכשאימא שלו יורדת מהפסים ונועלת לו את הדלת בפרצוף הוא גם ישן כאן עד שהיא נרגעת וקוראת לו לחזור. "אתה ובוריס?" אני נדהם, הוא נראה ממש ילד, לא הייתי נותן לו עשרים, ובוריס שיהיה בן חמישים בחורף תמיד צועק עלי שאני צעיר מידי בשבילו. אין לי שום זכות להתרגז ובכל זאת אני מודה זה קצת מעצבן אותי. אני הולך לחדר השינה, פותח בלי גינוני טקס את החלונות, מכניס פנימה המון אור ושפע אוויר קיץ חם.
בוריס מקלל אותי ברוסית, אבל אני מתעלם. גורר אותו למקלחת בעוד דניס מרחף סביבנו חרד ומבוהל, מפשיט אותו מהבגדים המסריחים שהוא לובש כבר בטח שבוע ורוחץ אותו, לא בעדינות יתרה, עם ספוג וסבון. הוא נאבק קצת, אבל אחר כך נכנע ומניח לי לקרצף אותו ואפילו מרשה לי לחפוף לו את הראש. "עכשיו להתגלח." אני פוקד.
הידיים שלו רועדות מידי ואני מגלח אותו בעצמי ובינתיים דניס הולך לסופר להביא חלב, ביצים, פירות וירקות. עכשיו כשאנחנו לבד ואני מעז לשאול מה הסיפור עם הילד הזה. אני לא שואל למה הוא כן ואני לא, אבל בוריס מבין. "אין לו אף אחד דוצ'ינקה, וגם לי לא, והוא עושה כל מה שאני אומר לו ואתה…"
"גם אני עשיתי כל מה שאמרת."
"רק במיטה, וגם זה לא תמיד, ויש את השוורצע חייה שלך עם הפה המלוכלך…"
"ולאדי ידע עליו?" הוא צוחק ואומר לי לא להיות אידיוט, ומוסיף שדניס מתגעגע לולאדי עוד יותר ממנו. נו, מה לעשות? כל יום לומדים משהו חדש.
אחר כך דניס חוזר, ממיס המון חמאה במחבת ומטגן חביתה עם גבינה צהובה ונקניק. הם אוכלים את זה עם לחם רוסי שוטפים בבירה וצוחקים עלי כשאני מסרב להתכבד. אנחנו מדברים על המצב, המלחמה והפסקת האש, ובוריס אומר שזו הפסקת אש זמנית בלבד ובטח המלחמה תתחדש, אם לא השנה אז בשנה הבאה, ואין ספק שגם סוריה תהיה מעורבת בפעם הבאה.
דניס אומר שהוא לא מתכוון להישאר פה בשביל הסיבוב הבא. הוא מתכנן לברוח מפה ברגע שיגמור את לימודיו במכללה. "למה אתה נשאר פה בכלל?" הוא שואל אותי, "אני לא נותן למדינה הזו עוד עשר שנים."
"וגם זה בקושי." אומר בוריס, "זו מדינה זו? סתם אוסף של משוגעים. כמה יהודים מטורפים מנסים לחיות בתוך ים של ערבים, ובשביל מה? מה הטעם בזה בכלל?"
אני שותק, פעור פה וחסר תשובה נוכח השאלה הזו.
"נו," מתנפל עלי בוריס ברשעות מתוגברת באלכוהול, "כמה שנים אתה עוד נותן למקום הזה לפני שהכל פה מתפרק? אם לא יהרגו אותך תגמור במחנה פליטים עלוב," הוא מתנבא, "למה אתה לא בורח מפה? הרי ההורים שלך נולדו בפולין, אתה יכול בקלות לסדר לך אזרחות פולנית."
כן, זה נכון. סבא וסבתא באו מלודג'. ההורים של אבא שרדו את המלחמה כפליטים ברוסיה, וההורים של אימא – המבוגרים יותר – נשארו בגטו של לודג'. בשנות החמישים, ברגע שהפולנים הרשו ליהודים לצאת הם מכרו הכל, לקחו את הילדים, כמה מזוודות ועלו בלי שמץ היסוס לארץ החמה, הקשה והרעה הזו, מאמינים שפה יהיה טוב יותר לילדים וכאן אפשר יהיה לבנות עתיד בטוח.
התזכורת לעבר הפולני של משפחתי מתיר את לשוני. "ההורים שלי לא עלו מפולין ועבדו כל כך קשה כל החיים כדי שאני אחזור לשם רק כי כאן קצת קשה לפעמים."
"קצת קשה לפעמים?" צוחק בוריס, "זה קצת? חודש שלם ירו עלינו קטיושות, וגם קודם לא ליקקנו דבש. אני לא אומר שתחזור לפולין, יש עוד מדינות בעולם, יש גרמניה, שוויץ, אוסטריה, העולם גדול ויפה ובחור כמוך… אתה תוכל להצליח בכל מקום."
"גם אם לא הייתי נשא, וגם אם לא הייתה לי פה משפחה שאני לא רוצה לעזוב לא הייתי בורח." אני אומר וקם, מרגיש שעורי בוער על גופי. "זה הבית שלי וזו השפה שלי ואני לא רוצה ללכת מפה לשום מקום."
"דוראק." צוחק ממני בוריס, "נעשית כמו הערבים המפגרים האלו עם הצומוד שלהם."
"בסדר, שיהיה." אני אומר בזעף, "ולמה אתה נשאר כאן? למה לא נסעת לגרמניה עם ולאדי?"
"כי הבן שלי, המטומטם, עדיין בלבנון, והבת שלי צריכה אותי, אבל ברגע שהם יהיו מסודרים אני מסתלק מכאן. נמאסה עלי המדינה המפגרת הזו, עם השכנים המשוגעים שלה, והיהודים העצבניים והקשקשנים האלו, והמזג אוויר הזה ו…"
מי שמדבר על יהודים עצבניים וקשקשנים!" אני מתרתח, "ומה אתה? גם אתה יהודי ברוך, למרות שאתה שותה כמו גוי."
"סתום כבר." מתעצבן בוריס שלא אוהב שנוזפים בו על השתייה שלו ומזכירים לו את היהדות שלו, (סבא שלו היה רב, ועד שנפטרה בשיבה טובה אימא שלו הזכירה לו את זה כל הזמן).
"לא רוצה לשתוק. בוא נצא החוצה, תלווה אותי לאוטו, תנשום קצת אוויר, מספיק הסרחת בדירה הזו."
"כן, תצא בוריס. אני אשטוף את הבית ואחליף סדין בינתיים." מפציר דניס, מביט בו במבט של כלב מסור. אנחנו יוצאים החוצה, מטיילים הלוך ושוב לאורך הרחוב. בוריס אומר שדניס ילד טוב, לא מתווכח על כל דבר, עושה מה שאומרים לו ויודע לשתות.
"וחוץ מזה אתה בטח מצליח לנצח אותו בשח בלי בעיות." אני מקנטר אותו.
בוריס צוחק, נפרד ממני בכניסה לבלוק שלו בחיבוק, מבטיח לא לשתות יותר ועולה למעלה. אני עדיין מקנא קצת, אבל לפחות עכשיו אני יותר רגוע כי אני יודע שיש מי שידאג לו ויטפל בו. אני מניח שבשנה הבאה דניס באמת ייסע לחפש את הגורל שלו בחו"ל – אולי עם ולאדי, אולי עם מישהו דומה לו – אבל בוריס כמו שאני מכיר אותו ימשיך לקלל את המדינה ולהשמיץ אותה בכל הזדמנות ובכל זאת ימצא כל פעם תירוץ אחר למה הוא לא יכול לעזוב את הטיוטה של מדינה הזו ויישאר כאן.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il