דיווחים מהמרחב המוגן – פרק כ' ואחרון

08/08/2016

בבית מצאתי את ליאור עם איזה מתולתל אחד בעל חיוך ביישני נאבקים בשווארמה קפואה, מנסים להפשיר אותה על מחבת שהניחו על הגז. "סליחה." התנצל ליאור, "אנחנו רעבים ואצלי אין כלום. להשאיר לך משהו?"

"כן, בבקשה, ותוסיפו לזה אורז אם תצליחו למצוא אותו אי שם במקרר." אמרתי באנחה והלכתי להתרחץ. עוד כשהסתבנתי הרחתי ריח חשוד של עשן, וכשהתנגבתי היה לי ברור שמשהו בחוץ בוער. התפרצתי החוצה במכנסים קצרים בלבד, חרד לגורל ארוחת הצהרים שלי, וגיליתי שהכל בסדר – השווארמה הסוררת הופשרה, עורבבה באורז ונאכלה וגם לי השאירו מנה יפה בצד. העשן בא ממדורה שמישהו החליט משום מה להדליק בשדה ליד הבית. ניסינו לסגור את החלונות אבל זה היה מאוחר מידי – ענני עשן מסריח מילאו את החלל.

עכשיו כבר הכל קרה לי אמרתי לעצמי בקדרות והלכתי להתמוטט במיטה ואז נשמעה עוד אזעקה שנבלעה ברעש מחריד גגות של רעם מנועי מטוסים מנמיכי טוס. אחרי שהם הסתלקו שמענו נפילות ועד שהתאוששנו מזה הייתה עוד אזעקה ועוד נפילות ו…די! איך לי מושג איך שרדתי את היום הנוראי הזה. היום אחרי הצהרים הוא חזר סוף סוף הביתה. עייף קצת, מזיע, עמוס כביסה מלוכלכת דחוסה בשני תיקים ובעוד כמה שקיות ניילון. הכל מעורבב בבלגן מבולבל אחד. חיבוק אחד קצר ונוקשה ואחר כך אנחנו מתחילים להתעסק במיון בגדים, ניירות וחפצים. זה הולך לפה, וזה לכביסה, וזה אני מחזיר להורי, ואיפה התיק כלי רחצה שלי, ומה עשית עם זה, ומה עם ההוא, ואיפה לשים את זה, ואת זה?

אני רואה שהוא מתוח מאוד, לחוץ, אוכל מהר, מתקלח, מסתובב חסר מנוחה, מחפש מה לא בסדר, מה עשיתי לא טוב כשהוא לא היה. פתאום הוא חוקר למה לא פתחתי דואר, ולמה לא השקיתי את הגינה, ולמה הרחבה של החנייה מלאה עלים? אני מנסה לתאר איך היה כאן עד היום – האזעקות, הפחד לצאת מהבית, רעש הנפילות, המטוסים שטרפו את שנתי, העייפות והפחד – מסביר לו כאילו הוא איזה זר שהגיע מחו"ל ולא יודע מה הלך כאן. בטלוויזיה כל הזמן מטרטרים על הפסקת האש. רואים אנשים שמתחילים לחזור, יש דיבורים על ועדת חקירה, ועל כן ניצחון, לא ניצחון. בין לבין יש דיווחים על לוויות, פצועים, אנשים חסרי בית, בלגאנים. אני נדבק מהרגשת הלחץ וחוסר הנוחות שהוא משדר, לא מצליח להירגע לידו. אנחנו מרגישים כמו זרים אחד ליד השני, לא נעים לנו יחד. "אולי תשב לנוח רגע? בוא נראה טלוויזיה בחדר שינה. אני אדליק מזגן, שב רגע בשקט, לא צריך לסדר הכל ביום אחד."

"לא." הוא מסרב בעקשנות, "אני צריך ללכת לאחותי, וצריך לקפוץ להורים ו…"

"עזוב, תן להם לנשום. שב שנייה, תדבר איתי."

הוא צונח על המיטה ברשלנות חיננית, נשען על מרפק אחד, מביט איך אני סוגר את החלונות ומפעיל את המזגן ופתאום הוא מתפרץ בזעם שאין צורך בכל ההכנות האלו, אם אני רוצה לזרוק אותו שאני אגיד ישר ודי. "לזרוק אותך? מאיפה אתה מביא את זה?"

"קראתי בבלוג שלך."

"אל תדבר שטויות, לא כתבתי דבר כזה בשום מקום."

"כן כתבת. לא הספקתי לקרוא הכל, אבל ראיתי מספיק."

אני מעיר בבדיחות הדעת שלטיפש לא מראים חצי עבודה, מנסה לחבק ולהרגיע. הוא הודף אותי וממשיך לכעוס. הוא כל כך מתאמץ להשתפר ואני בכלל לא שם לב לזה, ובראיון שעשה הבוקר הודיע שלקריה הוא לא מוכן לחזור בשום פנים ואופן. סיפר להם סיפורים על רצון בעבודה ממשית ולא עיסוק בניירת, ועל הקושי להיות רחוק מהמשפחה למרות שהסיבה האמיתית היא אני שנלחץ מכל הסיפור של תל אביב, אבל שום דבר לא עוזר, אני כבר החלטתי שהוא טיפש ולא שווה ו…

"על מה אתה מדבר רוני?" אני מתפרץ לתוך גיבוב ההבלים הזה, מאיפה הבאת את השטויות האלו?"

אני מדליק את המחשב ואנחנו יושבים וקוראים יחד את הפוסט המדובר, מנתחים ומתפלפלים על כל משפט כאילו היה סוגיה בתלמוד. אחרי כמה משפטים הוא מאבד את סבלנותו, קופץ מהכיסא ומטיח את עצמו על המיטה. "זה סתם קשקוש. מה שחשוב זה אם אתה זורק אותי או לא?"

"לא, בטח שאני לא זורק אותך, אבל חשבתי שאתה רוצה ללכת."

"אני אוהב אותך, למה שאני ארצה ללכת?"

"כי…" אני מהסס, למה באמת? "כי אני במקומך הייתי רוצה ללכת."

"למה?" הוא חוזר ושואל כמו הילד המעצבן הזה בפרסומת של קופ"ח.

"מה למה? כי לא כיף איתי, כי בגללי אנחנו גרים פה בחור הזה שלא קורה בו אף פעם כלום, ובתל אביב…"

"בוא אני אגיד לך משהו על התל אביב שלך!" הוא מתפוצץ פתאום בכעס, "זין על תל אביב המתפלצנת הזו עם האוחצ'ות המגעילות שלה, הפלצנות היקרנית שלה, הקשקשת האשכנזית המשעממת העלק ניו יורקית שלה, וכל הגועל הזה של כולם מזיינים את כולם, ובין לבין רק מסתובבים בקניונים, וקונים יותר מידי בגדים, ואוכלים אוכל מגעיל ויקר מידי במסעדות פלצניות, ושותים כל מיני סוגי קפה אידיוטיים בבתי קפה מקושקשים, וכל הזמן רק מדברים ומדברים, וכל אחד מנסה להיות יותר חכם מהשני. זין על כל ההצגות והגלריות המסריחות שלהם, ועל המסיבות המגעילות שלהם שאף אחד לא נהנה שם כי כולם רק מנסים לדפוק פוזות ולהשפיל כמה שיותר אחד את השני ו…"

"בסדר, בסדר, תרגיע. הבנתי, מספיק."

"וחוץ מזה המזג אוויר שם מגעיל, והים מטונף, ואין שם הרים, הכל שטוח ולח ומכוער וחולי כזה, ואני כל הזמן מתגעגע אליך נורא, ולך בכלל לא אכפת ממני, ואתה לא אוהב אותי יותר ו…"

"שתוק כבר! ספר מה היה בראיון?"

"עשו הערכות מחודשת בגלל המלחמה והם נורא מרוצים מהעבודה שעשיתי עד עכשיו ומעריכים אותי מאוד, ואחרי שאני אגמור לארגן שם את המחלקה אני הולך לקורס קצינים, אבל זה ייקח עוד כמה חודשים ואל תכתוב על זה בבלוג כי זה סודי."

"בסדר, ומה עם ההסכם שלנו שאתה לא קורא בבלוג שלי?"

הוא טומן את פניו בחזי. "השתגעתי מגעגועים ונורא דאגתי שאתה ומיצי… ליאור לא היה, ואף אחד לא היה יכול לספר לי כלום… השתגעתי ממש."

"לא חשבת שאתה יכול פשוט לשאול אותי?"

"פחדתי. אחרי הפשלה עם הכסף נורא פחדתי לנדנד לך."

"ואני חשבתי שנמאס לך ממני אז שתקתי."

"אם ימאס לי אני אגיד לך ישר. אני לא מהתל אביבים האשכנזים האלו שצוחקים לך בפנים ואחר כך תוקעים לך סכין בגב."

"נעשית גזעני רוני?"

"כן. למה? מה תעשה לי?"

"תכף תיראה." אני צוחק, מרגיש פתאום קליל, מאושר וחרמן להשחית. המלחמה נגמרה, הוא חזר. החיים חוזרים למסלולם.

אפילוג

אתמול דברו כל הזמן בחדשות על הרמטכ"ל דן חלוץ שליצנים חדי לשון החלו לכנותו 'דן חסכן'. "אני לא מבין איך הוא היה יכול להתעסק במניות בזמן כזה?" סמר פרשן אחד נוצות צדקניות.

"ואם לפחות היה מרוויח מהמניות שלו אז מילא, אבל גם התעסק במניות במקום בצבא, וגם הפסיד כסף." התבדח פרשן אחר.

"מטומטמים כאלה." התרגז רוני, והעביר לערוץ המוזיקה. "די כבר עם הקשקשנות הזו."

"אבל רוני, הם צודקים. איזה מין רמטכ"ל זה? והוא אפילו לא מבין מה הוא עשה רע." נסחפתי עם הזרם, וניסיתי לחזור לערוץ הראשון אך לשווא, הוא תמיד משתלט לי על השלט.

"בטח שהוא לא יכול להבין, הוא טייס." אמר רוני בשיווין נפש.

"מה הקשר? הוא קודם כל חייל, לא? מה זה משנה אם הוא טייס?"

"משנה מאוד. טייסים זה משהו אחר, הם חושבים אחרת, מגיבים אחרת, הם כאלו, זה גנטי. לטייסים יש דם קר יותר."

"כן, בטח ויהלום בקצה השפיץ. שטויות!"

"לא, זה לא שטויות חמי. למה אתה חושב שכל כך הרבה חבר'ה מעולים נפסלים בקורס טיס?"

"כי הם לא מספיק טובים."

"לא, הם מעולים, אבל הם לא ייקחו מי שאין לו אופי של טייס."

"מה אתה מדבר שטויות, מה זה אופי של טייס?"

"אופי של טייס זה אופי של אחד ששומע שחטפו לנו שני חיילים ובכל זאת יש לו ראש לדבר עם מנהל הבנק שלו."

"בקיצור, חרא של בן אדם."

"לא, לא חרא. פשוט בן אדם שונה. זה כמו שרוב הגברים מעדיפים שדיים וכוס ורק עשרה אחוז מתרגשים מזין ותחת אז ככה הטייסים, מה שמקפיץ לך את הפיוזים, או מבהיל אותך עד מוות לא מדגדג להם בכלל. בגלל זה הם טייסים. זה לא מרוע, או כדי לעשות דווקא, הם פשוט כאלה. פגשתי המון טייסים מכל הצבעים העדות והסוגים וכולם כאלו, זו לא אשמתם, זה גנטי. זה כמו שאתה, גם אם נורא תרצה להימשך לבחורה לא תצליח אפילו שתראה שהיא יפה וסקסית, ככה גם הם."

"בגלל זה הוא לא מבין מה הוא עשה רע וחושב שכולנו סתם מתרגשים?"

"נכון. הם כולם ככה. אנשים לא מבינים אותם וזו הסיבה ששונאים אותם."

"אתה לא מגזים, מי שונא אותם?"

"כל מי שמכיר אותם שונא אותם."

"אני לא שונא טייסים."

"נו, בטח. כמה טייסים כבר יצא לך להכיר? רק את דן חלוץ, נכון?"

"אהה כן, בעצם נכון."

"ואתה לא שונא אותו?"

"שונא זה מוגזם, אבל הוא מרגיז אותי."

"אמרתי לך, זה לא שהוא בן אדם רע, הוא פשוט טייס. הם נולדים כאלו, זה גנטי, אין מה לעשות נגד זה."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il