דייט

04/07/2011

הי קשישוני,

אנחנו רואים שלא יצא לך להיכנס לאטרף בזמן האחרון.
בינתיים נרשמו לאתר מאות משתמשים חדשים שיכולים לעניין אותך.
גם החברים שלך באתר ישמחו לשמוע ממך.
……………………………………
יש לך 0 הודעות חדשות
…………………………………….

למקרה ששכחת:
שם המשתמש שלך הוא: HopeLess
והסיסמא שלך היא: GetLife

אז יאללה, בוא תגיד שלום :)
http://www.atraf.co.il

יום מצויין,
צוות אטרף
מייל זה נשלח אליך מאתר אטרף מכיוון שהינך משתמש רשום.
אם אין ברצונך לקבל תזכורות נוספות מאטרף, באפשרותך לבטל את הפרופיל שלך כאן.

——————————————————————————-

נגעתם לליבי מאוד. כבר שקלתי להצטרף לעמותת הא-סקסואלים ורגע לפני – מייל תזכורת מהאתר שהאיד חוגג בו. מסיבה פרועה של מיניות ואברים כרותים מצד אחד ותוקפנות חוגגת של משתמשים המוקיעים את שאר החברים באתר, פרט לעצמם כמובן, מצד שני. איך אפשר לסרב להזמנה כזו ולתת עוד הזדמנות אחרונה לפני ההצטרפות למנזר חסרי התשוקה המינית? גם אימי ז"ל נראתה תמיד מוזרה מאוד והנה, בערוב ימיה, בבית האבות היקי בכפר שמריהו, הפכה לאקזמפלר אחד מיני רבים, ואף לאחד החביבים שבהם.

קשה לדעת מאיפה תיפתח הרעה ומאיפה תיפתח הטובה. לא פחות קשה להבחין בין השתיים. באופן לגמרי בלתי מתקבל על הדעת, באתר שבו צעירים ומבוגרים מחפשים צעירים, מישהו טיפ-טיפה צעיר ממני (בחישוב אחוזים ההפרש מצטמצם עוד יותר) פנה אליי. אפילו בנימוס. אינסטנקטיבית, כמעט ברמה של רפלקס מותנה, התחלתי לחפש סימפטומים פסיכיאטריים, לפחות רמז להפרעת אישיות קלה, בפרופיל שלו. נתתי לעצמי סטירה קלה ביד ימין על יד שמאל או להפך.
"אני קצת מלא, אתה יודע, זה לא מפריע לך?" שאלתי לאחר שחשפתי בפניו תמונת פנים חמושה במשקפיים ומאחוריה הרבה ספרי פסיכולוגיה.

היה לי הסכם בלתי-כתוב שכזה עם ספריית המכללה. אני הזמנתי ספרים שמעניינים אותי. הואיל והסטודנטים מסרבים לקרוא אנגלית, שאלתי אותם בעצמי. כך הייתה לי ספרייה לתפארת, שנבנתה בשקט-בשקט אך בהתמדה. כולם גם מוינו בקפדנות על-ידי הספרנית לקורסים השונים שלי, על פי הוראותיי. לעיתים נדירות ביותר קרה שסטודנטית כזו או אחרת נתקפה משבר לא אופייני וביקשה ממני המלצה על ספר בנושא כזה או אחר ובנדיבותי כי רבה העברתי לה שמות של כמה ספרים, כולל המספר הקטלוגי שלהם, שכן כולם היו מולי בבית מעל שולחן העבודה. מסירות גדולה מזו לתפקיד קשה להעלות על הדעת. אלא שהסטודנטית מעולם לא הגיעה לספרייה והספרנית מעולם לא ביקשה להחזיר ממני את הספר.

הסטודנטיות שלי הן מה שנקרא בשפה קלינית "אימפולסיביות" ובעגת-הנוער, "זורמות". אודה על האמת, שהתופעה הנלוזה הזו עשויה להיראות חביבה וקלילה על בני ובנות 30-20 לחובבי הז'אנר. בשלושים פלוס מתחילה להיווצר בעייתיות התפתחותית מסוימת סביב ה"זרימה". בגיל מבוגר יותר זה כבר פאתטי על כל אחד, לפחות בעיניי.

"זורם" גם הייתה המילה שהסגירה את הבעייתיות של הגבר שפנה אליי ב"אטרף". הנחת העבודה של ה"זורמים" היא שכאשר הוא רוצים משהו, הזולת אמור לרצות אותו דבר עצמו ממש באותו רגע. אם, חלילה וחס, יש לזולת תכניות אחרות, פירושו של דבר שהוא "כבד". איך באמת ייתכן שיש לו תכניות? מה זה? מי מת? למה, איפה אנחנו? בצבא? בעבודה? במשטרה? מה השתלטנות הזו? 'תודה רבה,' אומר לעצמו הזורם, 'את זה אני מכיר כבר מאמא שלי ואני ממש לא צריך עוד אמא בחיים!'

בעידודה המאסיבי של חברתי הפולניה, דורותיאה מצ'חובסקה, החלטתי להעמיד פני זורם, דבר שעלה לי במעט הבריאות שנותרה לי.
"תראה", הסבירה בשלווה, "אתה פרובלמאטי ביחסים, נכון?".
"ללא ספק", הסכמתי.
"והוא, לעומת זאת, פרובלמאטי ככל שיהיה, לא יכול להיות פרובלמאטי כמוך." שוב הסכמתי. "אז תעשה מה שהוא רוצה!" ('ועזוב אותי במנוחה,' הוסיפה בליבה). עשיתי.

"מתי תרצה להיפגש?" שאל הזורם.
"אפשר הערב." גירדתי נחמדות מהקירות. סליחה, סליחה. נדמה לי שאפילו אמרתי 'אשמח הערב', ככל שזה נשמע לא מציאותי. על מה יש לשמוח לפני שנפגשנו? שיהיה. נלך עם הפולניה עד הסוף.
"הערב יש לי אורחים." אמר הזורם, "אם הם יבטלו, אודיע לך." באורח פאראדוקסאלי, תפנית אופטימית. לפני עשרות שנים, כשפגשתי את האקס המיתולוגי שלי, היה לו חבר ואני הייתי אמור להיות רק סידור זמני. גם אז הפגישות איתו נקבעו לפי גחמותיו של איזה צד ג', החבר החוקי, והדבר הסתיים בכך שאני הפכתי חוקי. הייתכן שאורחיו של הזורם יקבעו את עתידי הרומנטי בשנית? מצד שני, עניין אותי איך עובד בדיוק מוחו של מר זורם, שיפגוש אותי, אם הם יבטלו. נניח, למשל, שאנחנו במגמה הקלינית של החוג לפסיכולוגיה, שכידוע מאוד קשה להתקבל אליה. התקבל המועמד האחרון והמזכירה מודיעה לזה שאחריו ש'לצערנו… בהצלחה'. לפתע, המועמדת האחרונה שהתקבלה נכנסה, נניח, להתקף מאני מרוב שמחה ואושפזה. המזכירה מצלצלת ל"לצערנו" ואומרת שהתפנה מקום. איזו שמחה! ואולי לא. אולי נקמה. אולי "לצערנו" התקבל לאוניברסיטה אחרת וישלח את המזכירה מעל פניו לכל הרוחות. אז זהו. כאן ההבדל. בהנחה שהמזכירה נשארה שפויה אחרי שנים רבות של עבודה במחלקה לפסיכולוגיה, היא תבין את "לצערנו" ותציע את המקום הפנוי ל"לצערנו" הבא בתור, בלי סנטימנטים מיותרים. לעומת זאת, כל התנהלותו של מר זורם הצביעה על כך שאם האורחים יבטלו ואעז לומר שבינתיים הגיעו אליי אורחים, יהיה סקנדל אמיתי. בטוחני בכך. לא זו בלבד שהצעתי להיפגש, שלא לומר שמחתי, אלא גם האורחים יבריזו וגם אעז להזמין אורחים. אין ספק, אנשים רעים, יחשוב הזורם. ואחר כך, בצורה זו או אחרת, תופיע וריאציה מרירה כלשהי של תפיסת המציאות הזו בפרופיל שלו ב"אטרף". אתם בטח מכירים את זה.

נסחפנו קצת.

האורחים של הזורם הגיעו, אך בלהט של מאהב לטיני הוא השאיר לי הודעה ב"אטרף". דבק בעצת הפולניה, שמחתי לפגשו גם הערב. בל תטעו לחשוב שאני יוצא לדייטים בכל פעם שהנהלת "אטרף" שולחת לי הודעת נפקדות. בחישוב רטרואקטיבי, תדירות הדייטים שלי מתקרבת הרבה יותר לתקופת היריון, תשעה חודשים (חודש לפה, חודש לשם). תזכורת שעדיף להיות לבד. תמיד, אבל תמיד, אחרי דייט – הטלוויזיה מחייכת, המחשב ידידותי והאינטרנט מזמן מידע חדש על המין האנושי. לרוב צפוי מאוד, אך בכל זאת חדש.

איש מבוגר בדלת
הרבה אחרי הצהריים
יופי טופי
וחושך בעיניים.

הוא יותר רזה, נכון, אבל אני יותר גבוה.

אני מוכן לכול – והוא לא.

כשהייתי ילד קטן אימי לקחה אותי לפסיכולוג, שנדהם מהבוז שהיא רוחשת לאבי. הפסיכולוג הציעה לאימי בעדינות להתייחס לאבא יותר בכבוד, 'לטובת הילד'. תהא אשר תהא דעתה של אימי על פסיכולוגים, אם היא כבר שילמה על הפגישה, היא תעשה מה שאומרים לה. כאשר אבדנו – אבדנו. ובעיקר – לא זורקים כסף, כסף לא צומח על העצים וילדים מתים מרעב בהודו. במבצע מעורר חלחלה, היא אמרה לאבא, מעריץ מס' 1 שלה, להזמין את חבריו. הלה חשב שהגיעה ביאת המשיח. אם היה מישהו נחות בעיני אימי יותר מאבי, היו אלה חבריו. ולפתע… כנראה כשאוהבים, ובעיקר כשמעריצים, מוכנים להאמין לכול. באופן מעורר דאגה, חגרה סינר לעיניי המשתאות, והסבירה בסבר פנים חמוץ, ש'הפסיכולוג אמר שצריך לכבד את אבא. אני לא-לא מכבדת אותו. יש דברים שהוא טוב בהם ויש דברים שאני טובה בהם. הוא חם לאנשים, מוכשר בעבודת כפיים, יש לו סבלנות, הלוואי עליי. אבל הוא לא למד ואני למדתי. אני אשמה בזה? אם היה לומד, היה משכיל. אני לא אומרת שהוא לא חכם. הוא לא משכיל. אני למדתי אז אני משכילה. מה הדרמה? הכול סנטימנטים! אתה רואה? הפסיכולוג אדם משכיל אז אני לא שואלת שאלות. לא שאני מבינה מה הקשר בין זה שאתה מרטיב בלילה לבין זה שאנשים חושבים שאני לא מכבדת את אבא, אבל אם הוא אמר שזה לטובתך אני עושה.' לאחר ארבעים דקות שנדמו בעיניה כנצח וכאבים קשים בלסת, מרוב חיוכים מאולצים, הורידה את הסינר ופנתה לאורחים בחיוך אחרון נוסף:
"מישהו רוצה עוד משהו? תה? קפה? מונית?"

באותו חיוך עצמו ממש שאלתי את הזורם: "אפשר להציע לך משהו לשתות? תה? קפה? משהו קר?"
"תה." אמר בפסקנות ועורר תקוות-שווא לאיזה שהוא מכנה משותף בינינו. "יש משהו ללא קפאין? אני לא נרדם בלילה כשאני שותה קפאין." הקפדתי על פוקר-פייס ושקלתי את ההיצע בכובד-ראש:
"יש תה ירוק, נדמה לי שזה בלי…"
"גם לי נדמה שזה בלי." אמר הזורם, "אבל לא כתוב על האריזה שזה בלי."
"קינמון?" שאלתי בהיסוס, מגשש את דרכי לבני מעיו הרגישים. האישור הגיע לא לפני שהוא קרא את האותיות הקטנות שעל השקיק.

ישבנו והתפתח דיון, אקדמי כמובן, על סיכויי ההכרות של בני גילנו. ממש ללא כל סיבה, הפעם, הואשמתי בפסימיות. עשיתי הערכה מהירה של הסיכויים להתפתחות משהו משמעותי בינינו ושל המחיר של אותו משהו, אם יתפתח. המסקנה הבלתי-נמנעת הייתה שאין לי מה לומר יותר מדי נגד האיש, פרט לכך שהוא זורם וגם זה עניין של טעם. מנגד אין לי שום דבר לומר בעדו. נכון, הוא לא קילל אותי בערבית, היה קורקטי (דבר שאין לזלזל בו במחוזותינו), אם מסבירים לו בדיחה הוא מסוגל לחייך. לא מספיק. נשאר רק לסגור איתו את נושא הפסימיות.
"רגע, אם אתה לא מנסה איך תמצא?" (קלישאה הגיונית לכאורה) הטיח כלפיי, מנסה לטעת תקווה כלשהי בליבו.
"אני מבין שאם אתה כאן, אתה לא ממש בקטע של צעירים." סחתי והמשכתי: "יפה." אמרתי במנגינה שבה נתתי שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה כששנינו היינו צעירים. "וכמה מבני גילנו מחפשים את בני גילנו?" הוספתי בסבלנות.
"האמת שהרוב לא." החל להחוויר הזורם.
"עוד תה?" שאלתי.
"לא, לא, תודה." נראה הזורם מתחיל להילחץ.
"אל תתבייש לבקש." ניסיתי להרגיעו.
"אז אתה אומר שאין טעם לנסות?" שאל בהכנעה.
"תיכף נראה." עניתי, "מבין אלה שהם בני גילנו שמעדיפים את בני גילנו, כמה אתה כבר מכיר?" שאלתי.
"את הרוב." הודה, בלע את הרוק עם הקינמון והוסיף: "אז אין תקווה, אתה אומר?"
"זה לא מה שאמרתי – זה מה שאתה שמעת." חייכתי בסיפוק קל, "תקווה זה דבר חשוב מאוד."

לא ברור מהיכן הגיע המנהג הנלוז, אך במקרה הזה נראה לי שהמחווה נועדה למתן את ייאושו המציאותי ונפרדנו בחיבוק, ספק כידידים. טלפנתי לדורותיאה מצ'חובסקה לדווח שהמבצע תם ונשלם בהצלחה ואני זכאי לפטור מדייטים לתשעה חודשים נוספים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il