דמיון ומציאות

05/01/2017

אני מאוהב בך, ואתה לא יודע את זה.

זה לא קרה ברגע, אתה יודע. אתה מסוג האנשים שלא מתאמצים יותר מדי בשביל שזה יקרה. מספיק רק החיוך המשתק שלך, הדיבור הבטוח, והאישיות הזאת כדי להפיל אותי.

אני זוכר את היום הראשון שראיתי אותך. יצאנו חמשוש מהבסיס, ישבתי ליד חבר שלי. אתה ישבת כמה שורות מלפנינו, הראש שלך היה שעון על החלון, ישנת. אני זוכר בשלב מסוים שפשוט לא יכולתי לגרוע ממך את המבט, התהפנטתי.

אני והחבר דיברנו ודיברנו, עד שבשלב מסוים אני קולט בזווית העין שהתעוררת. מיהרתי לקום אליך ולהציג את עצמי. "היי, אני אריאל."

"נועם." מלמלת בעייפות.

לחצנו ידיים והתיישבתי לידך. דיברנו כל הדרך עד שהיית צריך לרדת, התבוננתי בך מבעד לחלון, חיכיתי כבר שאראה אותך שוב, ביום ראשון.

שבוע הבא הכל כבר היה נראה אחרת. דיברנו הרבה בבסיס, וקבענו ללמוד ביחד בפעם הבאה שיוצאים הביתה. יום שישי הגיע והייתי בעננים, כל הזמן חשבתי רק על הרגע הזה שניפגש.

שבת בצהריים, אני יוצא מהבית והולך לכיוון הבית כנסת השכונתי, יש עכשיו תפילת מנחה. אני נכנס בשקט, ורואה שהם נמצאים בתפילת העמידה. אני לוקח סידור ומתפלל. מחפש אותך במבטי אך לא מוצא. 'כנראה שהוא מתעכב קצת.' חשבתי לעצמי.

התפילה נגמרה, אני יושב במקומי, משתעמם. הזמן עובר בעצלתיים, מחכה לך שתבוא. עברו ארבעים דקות ועדיין לא הגעת. קמתי ממקומי, פונה לכיוון היציאה ולפתע אני רואה אותך נכנס. מבטינו הצטלבו, חייכת והתקדמת לכיווני.

"שבת שלום, מה קורה"? שאלת בחיוך עייף.

"בסדר, מה קרה למה איחרת"?

"סתם… המשפחה שאני מתארח אצלה סיימו לאכול מאוחר אז…"

"אה, בסדר שטויות, בוא נשב." אמרתי.

"מה, חיכית הרבה זמן, הא?"

"בסדר, לא נורא, העיקר שהגעת."

התיישבנו סוף סוף, פתחנו את הספרים והתחלנו ללמוד. ללמוד? מבחינתי זה ממש לא היה נראה ככה. כל הזמן הזה רק בהיתי בך, בחיוך ההורס שלך, במבט העייף הזה של שבת בצהריים, בזיעה שהדביקה את חולצתך הלבנה לחזה השחום שלך, בגופיית סבא שמתחת…

כל זה פשוט הטריף אותי. בהיתי בך בחיוך מטומטם ואתה פשוט לא קלטת את זה, והמשכת. ברכינו נפגשו ויצרו מין איזה חיכוך של חום שפשוט שיגע אותי, המתח המיני היה פשוט בלתי נסבל, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהתאהבתי בך.

מדי פעם פשוט נרדמת, ראשך צנח בכבדות והייתי צריך לגעת בך כדי שתתעורר, וכל פעם שזה קרה התעוררת בחיוך קצת ביישני והסמקת ואני… אני פשוט נמסתי במקום.

אחרי שעתיים בערך הלימוד הסתיים וכל אחד הלך הביתה. בבית הרצתי לעצמי בראש שאולי קלטת עלי משהו חריג, קיוויתי מאד שלא, כי לא רציתי שהחברות הזאת תסתיים.

מאז אותה שבת המשכנו להיפגש בבסיס ולקבוע לימוד משותף בשבתות. נהייתי ממש אובססיבי אליך, אובססיבי ברמה שלהיכנס לשיחות ווטסאפ שלנו ולראות מתי היית מחובר לאחרונה, לבהות בתמונה שלך מחייך ולחייך גם. לרשום לך הודעות אהבה באמצע הלילה ואז להתחרט ולמחוק.

יום חמישי אחד דיברתי איתך ושאלתי אם תהיה בסופ"ש בעיר, ענית שלא. הצעתי לך להתארח אצלי, הסכמת. חשבתי שאני מתעלף באותו רגע והתאפקתי לא לצעוק מרוב שמחה.

למחרת הגעת קצת לקראת שבת עם תיק גדול על הגב, סנדלי שורש והחיוך הקבוע. ירדתי למטה וקפצתי עליך, קצת נרתעת אבל זרמת. נכנסנו הביתה, אכלנו ואחר כך התארגנו לשבת. בלילה, אחרי ארוחת שישי, פרשנו לישון. שכבת על מיטה לידי, החדר היה חשוך. הסתכלתי עליך כשישנת. הקשבתי לנשימות הרגועות שלך, באותו רגע היית כל כך קרוב אך עם זאת גם נורא רחוק.

לא ידעת עלי כלום ובחרתי להשאיר את זה ככה. במוצ"ש יצאנו לריצה, היה לי קצת קשה והתנשמתי בכבדות.

"אריאל, הכל בסדר"? שאלת, מודאג קצת.

"כן, פשוט קצת קשה לי." עניתי בקושי תוך כדי שאני מנסה לנשום.

"טוב, בוא נוריד קצת הילוך, שלא תתעלף לי חחח…" צחקת והאטת את הקצב, וככה רצנו עד הסוף. כזה אתה, מתחשב.

עצרנו לנוח וכבר דמיינתי איך אני הולך לפנק אותך פה. מה שהיה אירוני בכל הדימיון שלי הוא שמבחינת מיקום הוא התאים למציאות. בחרנו לשבת לנוח במקום קצת מרוחק מהכביש המהיר בין הרבה עצים, לא היה סיכוי שמישהו היה מבחין בנו. אזרתי אומץ והחלטתי שאני יוזם. 'אני עושה את זה' חשבתי לעצמי.

"נועם." פניתי אליך.

"מה"?

"רציתי להגיד לך משהו."

הסתובבת אלי ובחנת אותי. "מה אחי?"

"אני לא יודע איך להגיד לך את זה אבל אני כבר הרבה זמן חושב עליך ונמשך אליך… אני פשוט אוהב אותך." פשוט פלטתי את זה החוצה, כבר לא היה אכפת לי מכלום.

הסתכלת עלי בשוק, לא ידעת איך להגיב. ניצלתי את הרגע, הושטתי את ידי וליטפתי את הלחי שלך בעדינות, התקרבתי עוד והתנשקנו.

אם היו מבקשים ממני לספר על הרגעים הכי מכוננים שהיו לי בחיים, הרגע הזה היה מככב במקום הראשון. התנשקנו ממושכות, לא רציתי להתנתק ממנו, לא רציתי להפסיק. פשוט אכלתי אותו.

בשלב מסוים הוא אחז בראשי והרחיק אותי ממנו, הסתכל לי בעיניים ורק שתק וחייך.

בלי לחשוב יותר מדי הושטתי יד והורדתי ממנו את מכנסי הריצה שהיו רטובים מזיעה.

מה שנגלה לעיניי השאיר אותי בפה פעור. לנועם היה פשוט זין ענק ושחום באורך של עשרים ושתיים סנטימטר וכיפה עסיסית מעטרת אותו.

רכנתי לעברו והתחלתי למצוץ אותו בתאווה בלתי נגמרת, יורד ועולה עד הסוף, פשוט שואב אותו לתוכי. קשה לתאר את הגניחות שיצאו מפיו שרק חירמנו אותי יותר.

משהו בקול של הגניחות היה בין ילד לבין מבוגר, הוא אחז את ראשי ודחף אותו למטה ואני מצידי לא רציתי להפסיק, פשוט חיכיתי לרגע שהוא יתפוצץ לי בפה.

"אריאל אני גו… גו… אההההה!" וזה קרה, פשוט שתיתי את זה כמו מים ודמיינתי שהחור של הזין זה הקשית. ינקתי אותו עד הטיפה האחרונה ונועם קרס לאחור, חצי מעולף.

נתתי לו קצת זמן להירגע, הוא פקח עיניים והסתכל עלי במבט המום. "וואו אריאל זה היה פשוט מטורף. אני מאוהב בך רשמית." אמר וצחק במבוכה.

רכנתי אליו, ליטפתי את ראשו ונישקתי אותו. הנשיקה ארכה מלא זמן והוא החליט ליזום. הוא הפך אותי על הגב והחל מפשיט אותי בעדינות, מוריד לי באיטיות את החולצה ומנשק לי את הבטן ברכות, משגע אותי.

מהר מאוד נפרדתי גם מהמכנס והבוקסר ונשאתי עירום כביום היוולדי. התחת שלי היה על הרצפה הקרה משתפשף בבוץ ובאבנים. "עכשיו תורי לפנק אותך." מלמל נועם והכניס את איברי לפיו.

אלוהים, זה היה כל כך טוב. אומנם הוא לא היה מנוסה, אבל זה עדיין הרגיש מעולה בהתחשב בעובדה שחום פיו כיסה על הקור העז ששרר בחוץ. ליטפתי את ראשו ודחפתי קלות את אגני כלפיו, רואה איך נועם מקבל את כל הגודל הזה לתוך פיו.

כעבור מספר דקות הרגשתי שהדם שלי מתחמם וידעתי שאני קרוב לגמור. שלפתי את הזין מפיו של נועם והתחלתי לאונן בטירוף. נועם הסתכל עלי קצת בהלם, לא כל כך יודע למה לצפות. הרגשתי את הזרע עולה למעלה, השפריץ הראשון פגע בחזה של נועם, הבאים פגעו לו בבטן ובפנים, די מילאתי אותו.

כשנרגעתי התיישבתי והסדרתי את הנשימה. נועם לקח את חולצתו וניקה מעצמו את כל השפיך ואחר כך זרק אותה והסתובב אלי, מזיע כולו, הקוביות בבטן שלו ברקו מזיעה. הוא דפק לי מבט רעב ותוך כדי חיוך שאל, "עוד סיבוב?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il