דניאל בגוב האריות – פרק ג'

09/10/2014

כשהגעתי למחרת לעבודה המחסן היה סגור ומגרש החניה היה ריק. המתנתי חצי שעה וכשכבר כמעט החלטתי לעזוב הופיע המשאית של דיאמנט.
הוא נראה עייף, לא מגולח ועצוב. רפיק ישן בתוך הקבינה וממה שראיתי מפניו היה ברור שחטף מכות.
"מצטער על האיחור." התנשף דיאמנט, " כל הלילה הייתי ער. חיכיתי שישחררו את רפיק. שמעת על אסד נכון?"
הנהנתי. "כן, ראיתי גם את הקלטת שלו בטלוויזיה. לא ידעתי שהוא מוסלמי אדוק."
דימאנט גיחך בעצבות. "אל תאמין לכל מה שאתה רואה בטלוויזיה."
"למה אתה מתכוון?" היתממתי.
הוא לא ענה אלא שלף את ארנקו והחל לספור שטרות ואז הגיש לי את שכר חצי החודש שעדיין לא קבלתי. "אנחנו סוגרים זמנית את העסק דניאל. המצב כזה חרא עד שעדיף לא לעשות כלום. גם ככה אני יותר מפסיד ממרוויח."
"השוטרים הרביצו לרפיק?" שאלתי.
הוא נאנח. "השב"כ. הטיפש הזה, במקום לספר ישר את האמת…" קולו גווע באמצע המשפט כאילו היה עייף מכדי להמשיך ולדבר.
"אבל מה האמת?" התעקשתי.
דיאמנט הבזיק אלי חיוך עצוב שהיה יותר חשיפת שיניים מחיוך. "האמת? מי יודע מה האמת? האמת יכולה להיות דבר מאוד מסוכן. את זה בטח לא לימדו אותך בקיבוץ, נכון?"
"אמרו לי שאם אני אגיד תמיד את כל האמת אני אף פעם לא אסתבך."
"וזה נכון." הנהן דיאמנט, נראה בזיפי זקנו המאפירים ובפניו הנפולים מעייפות כינשוף חכם. "אם באים לשאול אותך על אסד אל תשקר כמו רפיק. ספר את האמת ורק את האמת, ברור?"
"ברור." הנהנתי בצייתנות.
"תגיד, אסד ניסה אתך משהו?" נעץ בי דיאמנט עיניים מצומצמות בחשדנות.
"איזה משהו?"
"אני יודע? משהו. לגעת בך, ללטף? אתה בחור די יפה. הוא לא ניסה…"
"אל תדבר שטויות." אמרתי בחריפות, חש, כמו תמיד כשאני פוחד, איך כפות רגלי המזיעות נדבקות לסוליות הסנדלים.
דיאמנט הנהן בשתיקה ומעין שמינית של חיוך הבהבה לרגע בזוית פיו ומיד נעלמה. "בסדר, אל תתחמם ילד. לך תחפש עבודה אחרת ואינשללה בקרוב המצב ישתפר ויגמר השיגעון הזה, שנוכל לחיות קצת בשקט בארץ המשוגעת הזו."
הוא פנה לטפס על המשאית. הלכתי אחריו והצצתי אל רפיק שישן מכורבל בשמיכה וראשו שעון אל דופן הקבינה. פניו היו נפוחות וחבולות וחזהו עלה וירד במאמץ עם כל נשימה.
"אותי גמרו לחקור אחרי שעה, אבל אותו החזיקו כל הלילה." אמר דיאמנט והטיב בעדינות את השמיכה על כתפו של רפיק. "חיכיתי לו כל הלילה בחוץ, על המדרגות. הטיפש הזה, הוא יצא משם על ארבע. אם היה מספר להם מיד… ערבי מטומטם כזה." ליטף בעדינות את שערו הכהה והסמיך של רפיק.
עיניו היו לחות ופיו רעד מעט כאילו התאפק מלבכות. "עשרים שנה אני מנסה להכניס לו שכל לראש והטיפש הזה…"
אבל אתם… הרי אתם נשואים…" התחלתי להגיד בטיפשות, והפסקתי. הוא כבר התניע. מנוע המשאית הרעים בחזקה ובין כה וכה הוא כנראה לא שמע מילה מדברי.
חזרתי לאוניברסיטה עצוב ומהורהר. לא יכולתי להפסיק לחשוב על פניו הנפוחות של רפיק ועל הבעת פניו של דיאמנט כשאמר שחיכה לו כל הלילה על המדרגות. אף פעם לא ראיתי בו יותר מאיש עסקים מזדקן, טיפוס נכלולי במקצת שרואה לפניו רק את הרווח הכספי שיפיק מכל עסקה, אבל כשהביט ברפיק והטיב את השמיכה הצבאית המרוטה על כתפו היו פניו רכות ונוגות ומין ייאוש היה נסוך עליהן.
מאז, כל פעם שפגשתי מישהו חדש, הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה האם האיש הזה ימתין לי לילה שלם על המדרגות כדי לעטוף אותי בשמיכה כשאצא חבול ופצוע מחקירה.
התשובה הייתה כמעט תמיד לא.
"יכול להיות שהם סתם חברים טובים." אמר יוני בסלחנות כשסיפרתי לו עוד באותו ערב את מאורעות אותו בוקר.
"כן. בטח טעיתי." נחפזתי להסכים אתו. "הרי שניהם נשואים ובעלי משפחות. הם בטח סתם חברים טובים, בדיוק כמונו." יוני הביט בעיני במבט מוזר וכמעט שאמר משהו ואז צלצל הטלפון והוא קפץ ממקומו ורץ לענות.
לפי צליל קולו ידעתי שזה דני. יוני צחק ודיבר בקול רך ומתפנק וכשחזר היה חיוך נסוך על פניו. דני קנה כרטיסי טיסה לפאריז והם יבלו שם סוף שבוע משגע, סיפר לי בעליזות, ומיד גייס אותי להוריד את המזוודה הגדולה מהארון בחדר העבודה, והתחיל לתכנן מה ילבש, ולאן ילכו, ויותר לא דברנו על רפיק ודיאמנט ואסד.
כמו תמיד היה זה כפיר שמצא לי את עבודה והפעם בפיצוצית אריה הזהב. "זו פיצוצייה של 24/7" אמר לי, "והם צריכים מישהו למשמרת הלילה ככה שתוכל להיות פנוי ביום."
"ומתי אני אישן?" השתוממתי.
"בין לבין, תסתדר כבר." ענה לי כפיר בקוצר רוח בעודו מחפש בשצף קצף חולצה נקיה בארון הבגדים שלו.
"לביא איפה החולצה הטובה שלי?" שאג נרגז, והמשיך לרטון גם כשלביא הגיש לו חולצה מגוהצת יפה והוסיף עליה זוג גרביים חדשות.
"הכל הוא לוקח לי, הלביא הזה." אמר במורת רוח.
"גם אתה לוקח לו." הזכרתי לו וניסיתי לעזור לו לכפתר את כפתורי חולצתו מפני שהוא שיבש את הסדר וזיווג את הכפתור הראשון עם הלולאה השנייה.
"עזוב. תן לי." הדף אותי לביא הצידה ומיד הסתער על כפיר וכפתר את חולצתו כהלכה, ואפילו גרב את גרביו.
"נו, בוא כבר." נזף, "הן מחכות לנו. אתה רוצה שנאחר כבר בפגישה הראשונה?"
"תחפש את הפיצוצייה בסוף השדרה, זו שמתחת לאיקליפטוס הגדול. יש פסל של אריה מזהב בכניסה." הספיק עוד לזרוק לי לפני שהסתלק עם לביא.

מצאתי בלי קושי את הפיצוצייה שעמדה בקצה השדרה מתחת לאיקליפטוס גדול. האריה היה פסל גבס צבוע בצבע זהב. ליטפתי קלות את ראשו ונכנסתי.
את פני קבלו שניים – אחד רחב וכהה ושערו מגולח למשעי, והשני דק ובהיר, עיניו כחולות ושערו החום אסוף לו בקוקו על עורפו.
הבחור הכהה, גלוח הראש, היה בעל הפיצוצייה – יהודה לייבוביץ' המתכנה לייבו ושותפו לעסק גור כץ המכונה כצ'לה.
ראיון העבודה היה קצר וענייני. אמרתי שאני סטודנט ואני מוכן לעבוד במשמרת הלילה או בכל משמרת אחרת בתנאי שהלימודים שלי לא יופרעו ושאני גר לא רחוק.
הם הראו לי איך להפעיל את הקופה וברגע שנוכחו לדעת שאני תופס בלי בעיות את עיקרון הפעלת הקופה שכרו אותי לעבודה.
בימים הראשונים היה לי קשה. התחלתי לעבוד בעשר בערב ונשארתי ער עד שש בבוקר. היה לי קשה להסתגל לשעות הללו ובימים הראשונים הייתי עייף כל הזמן, אחרי כמה שבועות הסתגלתי, למדתי לישון בבקרים והייתי עייף פחות.
כצ'לה עזר לי מאוד, בלעדיו בטח הייתי נשבר. ברבע לשש הוא נהג לרדת מהקומה השניה של הפיצוצייה, שם היה לו חדר משלו, והיה מכין לשנינו קפה וטוסט ואחר-כך שולח אותי לישון אצלו בחדר. הייתי מתמוטט במיטה החמה עדיין שלו וישן עד עשר ואז הוא היה שולח אותי לאוניברסיטה עם סנדוויצ'ים ופירות כאילו היה אימא שלי.
הוא היה בחור טוב כצ'לה, מדבר מעט וביישן קצת, אבל חרוץ ויעיל. למעשה הוא ואני תפעלנו לבד את הפיצוצייה, לייבו כמעט אף פעם לא עשה משמרת שלמה ועבד רק כשהתחשק לו.
כצ'לה מעולם לא התלונן עליו. אותו חיוך שקט נשאר על פניו גם אחרי יום עבודה של שתים עשרה שעות.
"למה לייבו לא עושה משמרות כמוך?" התמרמרתי באוזניו יום אחד, אחרי שכבר צברתי קצת ותק ולמדתי לישון בישיבה על כסא בר ישן שעמד מאחורי הדוכן, ראשי נשען על מקרר הגלידות ורגלי נתמכות בשרפרף עץ קטן ומרופט שמצאתי מתגלגל במחסן.
"אתה תקוע כאן ימים שלמים. רוב הזמן אתה עובד משש בבוקר עד עשר בלילה. מתי יהיו לך חיים משלך?"
"אני בסדר גמור." חייך כצ'לה את חיוכו המסתורי וטוב המזג, "תאמין לי שאני ממש בסדר גמור, כל מה שאני צריך נמצא פה, לא חסר לי כלום."
"אתה לא רוצה קצת חופש? אתה ממש עבד של הפיצוצייה הזו ושל לייבו." התמרמרתי, והופתעתי כשהוא פרץ בצחוק וטפח על שכמי.
כמה ימים אחר-כך עליתי לחדרו כדי לשאול אותו אם להזמין עוד סיגריות, משאיר את הספק שלנו להשגיח על הבאסטה.
השעה הייתה רבע לשש והייתי ממש לחוץ לסיים את ההזמנה וללכת לישון קצת. דפקתי חרש על הדלת וכשאף אחד לא ענה דחפתי אותה בזהירות ונכנסתי, מניח שכצ'לה עוד לא התעורר.
מצאתי אותו במיטה, אבל הוא לא ישן. הוא עמד על ארבע, ערום לגמרי מלבד רצועת עור שהייתה כרוכה על צווארו וספג מכות בחגורה מלייבו שעמד למרגלות המיטה, ערום גם כן, ורק שתי רצועות עור רחבות מקושטות ניטים ממתכת כרוכות על פרקי ידיו.
שניהם היו מרוכזים לגמרי במעשיהם ולשניהם עמד. על כל חבטה שנחתה על ישבנו הלבן, היה כצ'לה אומר "תודה אדוני, אפשר עוד?" ולייבו היה מניף את החגורה ומצליף בו שנית.
עמדתי מסומר למקומי, לא מסוגל להינתק מהמחזה המוזר הזה שדחה ומשך אותי בעת ובעונה אחת.
אחרי כחמש חבטות עור ישבנו של כצ'לה היה כבר אדום לגמרי ואז הודיע לו לייבו שדי, אסור לו לקבל יותר הצלפות, ולמרות תחנוניו של כצ'לה שביקש עוד, הוא השליך את החגורה, פקד עליו לסתום את הפה, אחז במותניו וחדר בתנופה אחת חזקה לתוך גופו הצנום של כצ'לה שגנח חרש ושוב הודה לו.
רועד, מזיע ומגורה מאוד, ירדתי חרש אל הקומה התחתונה, שם סיים הספק את הקפה שלו ואפילו הספיק למכור עיתון לבחורה אחת בלבוש זנותי וחיוך עמוס איפור.
הזמנתי מה שהזמנתי ומיהרתי להיפטר ממנו, מתאמץ להתנהג כרגיל ולהסתיר את הזקפה הענקית שצצה במכנסי.
כמה דקות אחר-כך ירד לייבו במדרגות, חייך אלי את חיוכו היהיר שתמיד עצבן אותי ושאל אם אהבתי את מה שראיתי למעלה.
הסמקתי כמו תינוקת. "לא התכוונתי להציץ" גמגמתי, "בכלל לא ידעתי שאתה שם, לא הבנתי שאתם… חשבתי ש… לא ידעתי שאתם ישנים יחד."
"אתה לא צריך לגמגם, תדבר אוטוסטראדה." צחק לייבו, "ואני לא ישן אצלו, הוא עבד. אדון לא ישן עם עבד."
"כצ'לה לא עבד." התרתחתי, " אל תדבר שטויות, הוא בן אדם חופשי."
"אני לא מכריח אותו להיות העבד שלי." אמר לייבו בנחת, "הוא בן אדם חופשי שהחליט מרצונו להיות שייך לי. אני הסכמתי, אבל זה היה הרעיון שלו."
"איפה הוא בכלל? הוא בטח לא יכול לזוז אחרי מה שעשית לו." כעסתי כל-כך עד שידי רעדו, ובכל זאת הייתי נורא חרמן והייתה לי זקפה מכאיבה."
"אני אחליף אותו לכמה שעות עד שהוא יתאושש." אמר לייבו בטוב לב מדושן עונג שהרגיז אותי. "בדרך כלל אנחנו עושים סשנים בלילות, כשיש פחות לחץ, אבל הבוקר הוא ממש רצה, אז ויתרתי לו."
"נורא יפה מצדך," אמרתי בלעג, "הכנסת לו מכות מתוך התחשבות? אתה ממש נחמד."
לייבו הניד את ראשו בקוצר רוח. "אתה לא מבין כלום." אמר בחוסר סבלנות, "אתה חושב שאני מאלץ אותו? שהוא פוחד ממני? הוא צריך להרגיש שהוא שייך לי, רק ככה הוא מסוגל להנות מסקס. אני חייב להכאיב לו אחרת הוא לא ייהנה. אישית אני מעדיף ריסון מנטלי, אבל כצ'לה צריך גם את הכאב הפיזי מדי פעם אחרת הוא לא יכול לגמור."
"זאת אומרת שאתה בעצם סובל כשאתה מכה אותו?" רשפתי מולו בבוז.
"לא." נאנח לייבו, משתומם על קוצר הבנתי, "בטח שלא. אני רק… זה עניין של איזון, אני שומר עליו שייהנה בלי להזיק לעצמו. להיות אדון זו עבודה מאוד קשה דניאל, צריך להשגיח כל הזמן, לפקח בלי הרף על העבד, להיות אחראי מאוד. למה אתה חושב שעל כל אדון יש עשרים עבדים?"
"למה בכלל צריכים להיות אדונים ועבדים ומכות וכל השטויות האלו?" תקפתי אותו.
"כי ככה, כי אנחנו צריכים את זה. למה צריכים להיות הומואים? למה אתה לא מוצא לך בחורה נחמדה ועדינה ומעדיף גברים?" ענה לי לייבו כגמולי.
הפעם לא הייתה בפי תשובה. הסמקתי ונאלמתי דום. מעולם לא אמרתי להם שאני הומו, אף פעם לא דיברתי אתם על דברים אישיים. עשיתי את העבודה שלי, קיבלתי משכורת וסתמתי את הפה. איך הוא ידע?
"אתה בטח מתפלא איך אני יודע." גיחך לייבו.
הנהנתי בשתיקה, מעמיד פנים שאני מרוכז באיסוף חפצי ובהכנות ליציאה.
"אני מבוגר יותר ממך ומנוסה יותר ממך דניאל, ואני לא סתם בוהה בעולם כמו רוב האנשים, אני מתבונן ובודק, וחושב על מה שאני רואה." אמר לייבו בקול רציני, "שמתי לב שאתה מסתכל על גברים, לא על נשים, ואני יודע שאתה נמשך לגברים כהים ורחבים ושאתה עדיין לא משלים לגמרי עם ההומואיות שלך. קשה לך עם זה שאתה לא סטרייט, נכון?"
הוא אחז בכתפי וסובב אותי אליו. "דניאל." אמר בקול סמכותי ועמוק שגרם לזין שלי שנרגע מעט לשוב ולעמוד, "תסתכל עלי." פקד ואחז בסנטרי.
הבטתי בעיניו הכהות והעמוקות ושאלתי את עצמי למה התעקשתי במשך כל זמן שהכרתי אותו להתעלם מכך שהוא גבר סקסי ושאני נמשך אליו נורא, וידעתי שהתשובה היא שאני פוחד ממנו.
משהו בו משך אותי והפחיד אותי ובלבל אותי.
"אתה יכול להצטרף אלינו אם תרצה." אמר בשקט, מביט הישר בעיני, "אני חושב שתוכל להיות אדון טוב אחרי שתעבור תקופת חניכות בתור עבד."
"אני פוחד." גמגמתי, והוא חייך כאילו דיבר עם ילד.
"אני מבין." אמר ברוך לא צפוי, "תאמין לי שאני מבין."
הוא הגיש לי פתק קטן, "הנה, זה כרטיס הביקור של המועדון שלנו ביפו. יש שם גם את כתובת האתר שלנו באינטרנט. תכנס לשם, תלמד, תקרא, תברר אם מתאים לך ואז תחליט, ועכשיו לך לישון. אתה בטח הרוס מעייפות."
אם השעה לא הייתה כל-כך מוקדמת הייתי הולך ליוני, לספר לו מה קרה, אבל בשעה כזו יכולתי ללכת רק הביתה.
נגררתי לדירה ונפלתי על המיטה, הרוס מעייפות, ובכל זאת לא הצלחתי להירדם עד שלא אוננתי תוך פנטוז פרוע על גופו החסון והכהה של לייבו ועל הזין העבה שלו חודר לתחת האדמדם של כצ'לה, ורק אז נפלה עלי סוף סוף תרדמה.
קמתי אחרי שעתיים ודשדשתי למטבח ומצאתי שם את כפיר, אוכל ארוחת בוקר רומנטית עם צעירה דקה בעלת תלתלי ליפה אדמוניים ופרצוף חמוד ומנומש שלבשה שמלה כחולה הדוקה על גופה הצנום, מבליטה שדיים קטנים וחצופים.
הם שתו קפה כשהם מחזיקים יד ביד, מביטים אחד בעיני השניה במבט המטופש הזה שיש לאנשים מאוהבים, האכילו זה את זו בעוגה וקראו אחד לשניה בשמות מגוחכים כמו מאמי ומושמוש.
אמרתי בוקר טוב, שתיתי קצת קפה, אכלתי קורנפלקס והלכתי להתקלח. כשיצאתי מהדירה בדרכי ללימודים גיליתי, מופתע מעט, את לביא ואת הג'ינג'ית המתולתלת עומדים בחדר המדרגות ומתנשקים לפרידה תוך שהם קוראים זה לזה פושפוש וציפציף או משהו בדומה.
למרבה הפלא המתולתלת האדמונית החליפה בינתיים את השמלה הכחולה שלבשה במטבח לשמלה אחרת שגם היא הייתה הדוקה מאוד על שדייה הקטנים והחצופים, אבל צבעה היה ירוק.
כל הדרך לאוניברסיטה שאלתי את עצמי למה היא החליפה שמלה? אולי היא הרגישה שאם היה מחליפה בחור עליה להחליף גם את הבגד שלבשה?
מי יודע? נשים הן עם מוזר מאוד.
משום מה הייתה לי הרגשה שלכפיר וללביא זה לא היה משנה כלל אם היא הייתה נשארת באותה השמלה, היא בטח תגלה את זה עם הזמן.
אחרי הלימודים עברתי דרך הדירה של יוני ולשמחתי הוא היה עסוק מאוד בקריאת ספר עבה ורציני, רושם לעצמו הערות תוך כדי הקריאה.
שאלתי אם אפשר לגלוש אצלו במחשב בסלון והוא נפנף לי בפיזור נפש לאות הן והמשיך לקרוא, מתעלם מנוכחותי.
נכנסתי לאתר שלייבו המליץ עליו ותוך כמה דקות שוב עמד לי.
נכון, רוב החומר באתר ההוא היה מוקדש לסטרייטים שהיוו את רוב הגולשים – נו, טוב. מה עוד חדש בעולמנו? – אבל היה גם מקום להומואים, ואני שקעתי בהסברים מלומדים על עבדים ואדונים, ועל כל מיני סוגים של יחסי שליטה עם מינונים משתנים של קשירה וסאדו – מאזו על כל גוניהם, שהיו רבים ומרתקים, וכן, מגרים מאוד, אם כי גם מפחידים נורא.
"אלוהים אדירים." נרעש יוני שהתגנב בשקט והציץ מעבר לכתפי בדיוק כשבחנתי תמונה של גבר צעיר, שרירי ויפה תואר, קשור באזיקים אל מתקן עץ שנקרא צלב, סופג הצלפות מאדון מבוגר יותר, אבל שרירי לא פחות. שניהם עטו על גופם רצועות עור מקושטות ניטים ממתכת, ונעלו נעליים גבוהות.
"זה פשוט נורא." גנח יוני. "מה הקשר של ההתעללות הזו לסקס?"
כיביתי את המחשב וניסיתי להסביר לו מה שהספקתי ללמוד מהאתר ההוא, וכדי להבהיר את עצמי עוד יותר סיפרתי לו על לייבו וכצ'לה.
הוא האדים ואחר-כך החוויר, ובפעם הראשונה מאז נפגשנו נותר חסר מילים ואובד עצות.
"אתה חייב להמשיך לעבוד עם הסוטים האלו?" שאל בקול מודאג.
"לא. אבל נוח לי לעבוד אתם, בדיוק כמו שנוח לי לעבוד אצלך, סוטה שכמוך." אמרתי בחביבות, ונהניתי לראות איך הוא מאדים שוב.
"אני לא סוטה." אמר בזעף.
"לדעתך אתה בסדר גמור" אמרתי בבדיחות הדעת, "אבל הרבה מאוד אנשים שישמעו שאתה חי עם גבר, ועוד עם אחד שצעיר ממך בהרבה…"
"אנחנו אוהבים אחד את השני." מחה יוני, מחמיץ את הטון המבודח שבדברי. "ואם הייתי איזה זקן עשיר שמזיין בחורה בגיל של הבת שלו זה היה בסדר?" הפעם הוא ממש צעק.
"רק אם היא רוצה ובתנאי שהיא מעל גיל ההסכמה." קנטרתי אותו, "שמעתי שארנק מלא כסף הוא גורם חשוב מאוד בסוג כזה של יחסים." הוספתי בחיוך מפייס ונגעתי בכתפו בליטוף קל, מנסה להרגיע את סערת רוחו.
אף פעם לא ראיתי אותו כל-כך נסער. לדעתי התמונות הללו, בנוסף למה שסיפרתי לו על המתרחש בקומה השניה של פיצוצית אריה הזהב השפיעו גם עליו, למרות שהוא מעולם לא הודה בכך בפני, והמשיך לטעון שכל הקטע הזה של שליטה הוא ממש לא סקסי, ושייך לתחום רפואת הנפש.
לא הסכמתי אתו אז, וגם היום אני חושב שיש משהו מגרה ומושך מאוד בסיפור הזה של שליטה, אם כי מעולם לא הזדמן לי ללכת למועדון ההוא ולבדוק את הנושא לעומק, מפני שבאותו ערב נכנס אריאל לפיצוצית אריה הזהב כדי לקנות סיגריות, ושינה בסערה את חיי. במשך כמה חודשים היטלטלתי בגללו בין אושר עילאי לכאב לב נורא, וחיי כמעט שנטרפו בים הרגשות שהתעוררו בי בגללו, ולולא יוני ששימש לי עוגן ונמל מבטחים מי יודע מה היה עולה בסופי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il