דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
08/05/2014
הימים שבאו אחר כך היו איומים ונהדרים כאחד. בבקרים היינו נפגשים על הרחבה מול ביתי שלאט לאט הפכה מסתם משטח חולי לפסיפס מרהיב של אריחי קרמיקה צבעונית. היינו מברכים אחד את השני בבוקר טוב, נוהגים זה בזה אדישות ידידותית, מקפידים לא להביט אחד בעיני השני, ובערבים, חבויים בנופו של עץ האיקליפטוס הענק, היינו מסתערים זה על זה ברעבתנות.
בפעמים הראשונות ההן לא הרבינו לדבר, אבל נהגנו להתנשק ממושכות לפני מעשה האהבה שלנו שבשבועות הראשונים הללו היה פראי ואלים והותיר סימנים שחורים על גופנו.
אחרי כל כך הרבה שנים של התעלסות עדינה עם גופה הרך והמתמסר של אשתי הייתי צמא להתחככות הגסה, המכאיבה כמעט, בגוף גברי נוקשה. ערגתי לחספוס העדין של שפתיו הקשות, לדקירה של זיפי זקנו על עורי. התמוגגתי לשמע הטון החם והנמוך של נהמות ההנאה שלו, תוהה ביני לבין עצמי איך יכולתי לוותר על כל אלו במשך שנים כה רבות של נאמנות לאשתי.
נזהרנו מאוד לא להסגיר דבר, במשך היום נהגתי כמעסיק רגיל, מפגין כלפיו יחס סתמי, מקפיד לא לגעת, לא להביט, לא לגלות ברמז את הסערות שהשתוללו בתוכי. אחרי הפגישה הראשונה חששתי אפילו לעזור לו לשטוף את עצמו בחצר מפחד שלא אוכל להסתיר את האמת.
"מחר לילי באה לראות את הבית שלכם." הפתיע אותי מריו בפגישה הרביעית כשהתלבשנו והתכוננו ללכת הביתה. "היא רוצה לראות את הקרמיקה האיטלקית ההיא."
עד כה הוא לא הזכיר אותה אפילו ברמז, וגם אני נמנעתי מדיבורים על אסתר. הייתה בינינו הסכמה שבשתיקה לא לדבר על בנות זוגנו הממתינות לנו בנאמנות בבית בעוד אנו משביעים את רעבוננו אחד בגופו הערום של השני.
"מחר אנחנו גומרים את העבודה על החצר ובשבוע הבא, מיד אחרי שיחברו את החשמל, נעבור לגור בבית." הערתי, מבין רק כעת שמהשבוע הבא לא אוכל לראות אותו יותר בבקרים.
הבטנו זה בזה, מנסים לשווא לנחש מה עובר במחשבתו של רעהו. הוא העז לדבר רק אחרי שנפנה ממני ועמד, אוחז באופניו, גבו מופנה אלי.
"תגיד, נוכל להמשיך להיפגש?" שאל, ונדמה היה לי ששמעתי נימת ייאוש בקולו.
הנחתי יד על כתפו, הוא הסתובב אלי ואני התנפלתי, צוחק בשמחה, אל בין זרועותיו. הוא חייך ומעך אותי בכוח בין גופו לגזעו הרחב של האיקליפטוס. בלי מילים היה ברור שאנחנו ממשיכים עם הטירוף הזה.
עד היום, כל פעם שאני שוטף ומקרצף את הרחבה המרוצפת, משפשף את המרצפות היפות במברשת מיוחדת המיועדת לכך, מתפעל שוב מיפי הדוגמא והצבעים שלא אבדו מברקן גם אחרי חמש עשרה שנים בשמש ובגשם, אני נזכר בפגישה הראשונה שלי עם לילי.
היא הגיעה כמעט בסוף יום העבודה. הרחבה הייתה כבר גמורה, כל האריחים היו במקומם, הדוגמא הסבוכה הושלמה ומריו שטף את עצמו בפעם האחרונה בצינור שבחצר ואז היא הופיעה – אישה נאה מאוד, דקה, כהה, עיניים שחורות מבריקות ועגילי זהב גדולים ששיוו לה מראה צועני.
היה בה משהו מתוח, דרוך, משהו שנגד את שלוותו של מריו שנע תמיד לאט ודיבר בקול בס איטי ורגוע. באחד מאותם צירופי מקרים מוזרים שקורים לעיתים רחוקות מאוד בחיים אסתר הגיעה כמה דקות אחריה. גם היא הייתה סקרנית לראות את הרחבה המרוצפת – פרי תכנונה.
היא פסעה לאט, כבדה בהריונה, שוקלת בזהירות כל צעד, מחייכת אלינו כמתנצלת על סרבולה.
בטרם הספקתי לזוז לילי זינקה לקראתה, שילבה את ידה בעיקול מרפקה ותמכה בה במורד המדרגות המובילות אל החצר התחתונה.
הן התחברו מיד ובילו את כל זמן הביקור צמודות זו לזו, מדברות חרש על דברים שלנו הגברים לא היה בהם שום חלק. דנות בקשיי הריון, בתכנון מטבחים ואמבטיות, משתתקות כל פעם שניסינו להתקרב ולהתערב בשיחה.
"היא פשוט מדהימה הבחורה הזו." סחה לי אסתר בהתלהבות אחר כך כשהלכנו לישון. מזמן לא ראיתי אותה נלהבת כל כך.
"והרחבה?" שאלתי, נעלב קצת. "היא לא מדהימה?"
אסתר צחקה וליטפה אותי כאילו הייתי ילד קטן ומפונק הבטיחה לי שהרחבה יצאה בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהיא דמיינה בעיני רוחה והיא ממש נדהמת כמה יפה עלתה הדוגמא המסובכת שהיא שקדה עליה ימים רבים, יושבת עם ערמת דפים משובצים מסמנת עליהם באורך רוח איקסים צבעוניים שנועדו לסמן את אריחי הקרמיקה שקניתי בדחף פתאומי כמה ימים קודם לכן רק בגלל צבעם היפה ומחירם הזול.
היא טרחה ימים רבים על התכנון ובסופו של התהליך, אחרי שזרקה דפים רבים לפח, היא הצליחה לשלב בדוגמא סבוכה ומקורית את כל הגוונים שהיו בחבילות האריחים שנערמו במרפסת ויצרה מהם שטיח מרהיב ביופיו שהועבר בדייקנות מהנייר אל הרחבה המרוצפת המשתרעת עד היום לאורך חלקו התחתון של הבית שלנו.
באותו ערב כשהגיע הזמן לחזור הביתה העמסתי את אופניו על רכבי כדי להרוויח עוד קצת זמן ביחד. כמו שני ילדים מאוהבים ישבנו במכונית, מתרפקים זה על זה, מתקשים להיפרד. אני זוכר עד היום את הירח המלא שתלה מעל האופק – ענק צהוב שהאיר את פנים מכוניתי – זורח בתוך עיניו הכהות.
הוא השעין את ראשו על כתפי ואני נתתי את ידי בידו וסיפרתי לו על עצמי, על החיים שלי עם אשתי ועל תכניותיי לעתיד. "לילי נדלקה על אשתך." הצטחק מריו, "היא מתגעגעת לחברות שלה בתל אביב ועד היום היא לא מצאה אף אחת שתמלא את המקום שלהן. אשתך נראית מאוד… מאוד…" הוא היסס, נבוך קצת, כמו תמיד כשהיה עליו לדבר על משהו אישי.
"מאוד בהריון?" גיחכתי.
"כן, גם, אבל גם מאוד נשית כזו, עדינה מאוד, מאוד שונה מלילי. אתה אוהב אותה?"
"בטח. התאהבתי בה ברגע שנפגשנו על הדשא באוניברסיטה. מיד כשהיא חייכה אלי ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה. היא נהדרת, אני אוהב אותה מאוד." הצהרתי, גאה באשתי – בחינה, בתבונתה, בנאמנותה.
רק אחרי שגמרתי לדבר הבנתי את הסתירה שבמצבי, מצהיר על אהבה כנה לאשתי בעודי יושב לצידו של גבר שמגע ידיו המחוספסות עדיין בוער על עורי. ידעתי שאני אמור להרגיש אומלל ואשם על בגידתי באסתר, אבל לא חשתי כך כלל. חשתי מאושר ושלם כפי שלא הייתי מימי.
מהבעת פניו היה לי ברור שמריו לא שותף לתחושותיי. "אז בשביל מה אתה צריך… למה אנחנו?" הוא גמגם קצת, מתקשה למצוא מילים שיבטאו את פליאתו.
"לא יודע מריו, תמיד, במקביל לנשים, היו לי גם גברים. את החברות יכולתי להראות לכולם, להציג לאימא ולחברים, להסתובב איתן בחוץ. הגברים היו סוד, הייתי אתם רק בלילה, בגן ציבורי או בשירותים, בלי לדבר ובלי… לא התנשקתי איתם אף פעם. רק אתך התנשקתי ככה."
"למה רק איתי?"
"לא יודע. ולמה אתה?"
"לא יודע." משך בכתפיו. "אני תמיד הייתי עם נשים וגברים זה היה… רק כשלא היו נשים בסביבה, אבל אתך…" ושוב משך בכתפיו ושתק.
כמה קטועה ומבוישת הייתה השיחה שלנו לעומת שיחת הנשים שקלחה במהירות ובטבעיות.
למה הן יכלו לצחקק יחד ולגלות בקלות זו לזו סודות אינטימיים בעוד אנחנו הגברים התקשינו להשלים משפט אחד והתייסרנו כל פעם שרצינו לבטא את רגשותינו?
במשך כמה ימים אחר כך לא יכולנו להיפגש. הוא עבד במקום מרוחק ואני הייתי עסוק עד למעלה מראשי במעבר לבית החדש. כל לילה הייתי ממתין עד שהיא תירדם ואז מתגנב לטלפון – אז עוד לא היו טלפונים סלולאריים – וגונב כמה דקות של שיחה איתו.
לילי ומריו היו האורחים הראשונים שבאו לסעוד אצלנו בבית החדש, ובתום הארוחה ההיא שהייתה משופעת ביין ובמטעמים, כמה דקות לפני שעמדתי לבקש ממנו שיצא איתי לחצר כדי לראות את מתקן ההשקיה החדיש שהרכבתי במו ידי, תירוץ שנועד לגנוב רגעים ספורים ביחידות איתו, אסתר הניחה כד מים על השולחן ופתאום פלטה גניחה נדהמת ובהתה במי השפיר שהחלו לטפטף בין רגליה. בפעם הבאה כשפגשתי בו כבר הייתי אבא, נושא בזרועותיי את ביתי הבכורה – ענת המתוקה שלי.
למתבונן מהצד בחיי, מתבונן שאני מדמה כגבר רזה וזועף, עוטה גלימת שופט שחורה הנועץ בי מבט גינוי חודר, יראה הקשר בין המשפחות שלי ושל מריו כמזימה שרקמנו כדי להקל עלינו לבגוד בנשותינו, אבל האמת היא שהן אלו שדבקו אחת ברעותה, יוזמות מפגשים משפחתיים, טיולים משותפים, בילויים עם הילדים שלנו שגדלו יחד, משוחחות בטלפון את אותן שיחות נשיות סודיות רצופות צחקוקים אינטימיים.
אולי לא היינו מתמידים בקשר הסודי שלנו במשך שנים כה רבות לולא הנשים, אבל מצד שני, אולי כן?
מעולם לא העזנו לעשות משהו כשהנשים והילדים היו בסביבה, ותמיד חזרנו אחרי הסקס לישון כל אחד בביתו, לצד אשתו. רק פעם אחת, עקב צירוף נסיבות מוצלח הצלחנו לגנוב לעצמו לילה משותף יחיד במלון בתל אביב. למרבה פליאתנו לא נהנינו כלל מהשינה יחד. גופותינו שהתאימו כל כך טוב זה לזה בזמן ההתעלסות כאילו דחו אחד את השני אחרי שסערת התשוקה שכחה.
כל אחד מאתנו מצא עצמו מתגעגע לגוף נשי רך וקטן שאפשר להתכרבל סביבו לחפון את חלקת עורו ולהירגע לקראת השינה.
"ישנתי חרא, אתה פשוט גדול מידי ודוקר מידי." התרגז עלי מריו בסוף אותו ליל נדודים.
"ואני לא ישנתי בכלל. אתה נוחר ובעטת בי מתוך שינה." עניתי לו מנה אחת אפיים, ושנינו פרצנו בצחוק.
אם יבואו אתנו חשבון יום אחד על חוסר הנאמנות שלנו לבנות זוגנו לכל הפחות נוכל לטעון לחפותנו בתחום הזה, העדין והפרטי כל כך של שינה יחד, שהיא המקרבת בני זוג אחד לשני יותר מאשר מעשה האהבה עצמו.
גם אני וגם אסתר חשבנו שזה מטופש לקרוא לחגיגת הולדתה של ילדה בריתה והסתפקנו בהזמנה למסיבה, מצרפים זו לזו את חנוכת הבית עם שמחתנו על הולדת הבת.
החגיגה הייתה עליזה ורבת משתתפים. אימי ואחותי דאגו לכיבוד, הוריה של אסתר שחיו בארה"ב שלחו ברכות, אבל נבצר מהם להגיע.
רק דודתה פלורה – אישה שמנה ועליזה שחבשה כובע פרחוני מגוחך על ראשה – יצגה את משפחתה ועשתה זאת ברוב הדר והומור. עד היום אני צוחק כשאני נזכר בנאום הברכה השנון והעליז שלה. רק אחרי שהאורחים הלכו והתחלנו לנקות את הבלגן ראיתי שמריו ולילי כועסים זה על זו. קודם הייתי עסוק מכדי להבחין בכך, אבל אחרי שרוב האורחים עזבו והם נשארו לעזור לנו לסדר את הבלגן הבחנתי במתח ששרר בין השנים
חוץ מהם נשארו לעזור לנו אימי, אחותי ודודה פלורה, וכשהן הלכו, משאירות אחריהן ערמת כלים שטופים ורצפות לחות ומבהיקות מניקיון פנתה לילי להתלחש עם אסתר מעל מיטת התינוקת, ואני ומריו ישבנו במרפסת, רגלינו היחפות על המעקה, לוגמים בירה ונהנים מרוח הערב הקרירה.
הוא היה שתקן וקודר ואני סתם עייף. ישבנו בשתיקה כמה דקות ואז הוא נאנח ואמר שהדברים בינו לבין לילי לא הולכים טוב שאולי החתונה תתבטל ושהוא שוקל לעזוב את הארץ אולי לחזור לארגנטינה או אולי סתם לטייל באירופה.
ליבי נלפת בחרדת פתע ופתאום לא הייתי עייף יותר, רק מבוהל. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לקבל את עזיבתו. הייתי חייב לעשות מעשה ואם צריך לפייס בינו לבין לילי כדי להחזיקו בארץ… "מה הבעיות? למה אתם רבים?"
הוא קימט את הפחית בזעם. "היא משגעת אותי.." התפרץ, "היא לא כמו אסתר, היא… היא מתווכחת על כל דבר. היא פמיניסטית כזו. היא…"
"אני רק רוצה שוויון. למה שגם אתה לא תענוד טבעת?" התפרצה לילי לדבריו.
"אבל לא מצאתי טבעת שמוצאת חן בעיני, ואני בכלל לא אוהב טבעות. זה מפריע לי לעבוד!" צעק מריו בחמת זעם, מפתיעה אצל אדם רגוע כמותו.
החלפתי מבט עם אסתר שפניה קדרו בצער ופתאום נפלה עלי השראה. "בוא מריו, יש לי פתרון בשבילך." משכתי אותו אחרי לחדר השינה שלנו.
שמרתי את הטבעת שהוריש לי אבי בקופסת קטיפה כחולה שנפתחה בלחיצת אצבע. הטבעת הייתה שטוחה, חרוצה שלושה פסים פשוטים ועדינים, ותאריך יום נשואי הורי היה חרוט בתוכה.
לקחתי את ידו וענדתי על אצבעו את הטבעת. היא הלמה אותו בדיוק. הטבעת עשתה רושם המוני וסר טעם על ידו הצחורה והשמנמנה של אבי, על כף ידו השזופה והשרירית של מריו היא נראתה גברית והדורה.
החלפנו מבטים והוא נאנח. "מאיפה הטבעת?"
"של אבא שלי."
"למה אתה לא עונד אותה בעצמך?"
"יש לי טבעת. לא צריך את שלו." הפטרתי בחוסר רצון.
"כל פעם שמדברים על אבא שלך אתה עושה פרצוף." אמר מריו והחזיר את הטבעת לקופסא.
"קח אותה, תתחתן במזל טוב ואל תעזוב את הארץ." סגרתי את אצבעותיו על הקופסא שנבלעה בתוך ידו הגדולה.
"קודם אני רוצה לדעת מה הסיפור עם אבא שלך." התעקש מריו והתיישב על המיטה.
התיישבתי לצידו וסיפרתי לו בקצרה על אבא שלי, הבן זונה ששבר את לב אימי, בגד בה על ימין ועל שמאל, השפיל אותה בהתנהגותו, ולבסוף הסתלק מיד אחרי הבר מצווה שלי, וחזר רק עשר שנים אחר כך – חולה ועייף וזקן מכפי גילו – כדי לנסות להתפייס איתנו.
אימא ואחותי סלחו לו. רק אני סירבתי להתפייס איתו. לא חשתי עצב בלוויה שלו ואת הקדיש על קברו קראתי בעל כורחי כשליבי מלא טינה כלפיו. היום אני מבין שכשנתתי למריו את הטבעת שלו התחלתי בתהליך הפיוס איתו, תהליך שאני ממשיך בו עד היום. אני עדיין כועס על הכאב וההשפלה שהסב לאימא, אבל כדי לסלוח לעצמי על חוסר הנאמנות שלי לאשתי אני חייב לסלוח גם לו.
"איך הגיעה אליך הטבעת שלו?" הקשה מריו ושב וחזר להביט בטבעת הכבדה החלקה והנוצצת.
"הוא נתן אותה לאימא שתיתן לי אותה מתנה לחתונה שלי. אבל אז כעסתי עליו כל כך שלא רציתי אפילו להסתכל על הטבעת הזו."
"ועכשיו אתה כבר לא כועס יותר?" מדד מריו שוב את הטבעת קופץ ומרפה את אצבעותיו כדי להתרגל למגעה.
הנחתי יד על ברכו. "בזמן האחרון אני מתחיל להתפייס איתו. אני לא אסלח לו לעולם על הבושות שעשה לנו ועל הנטישה שלו, אבל אני חושב שהיום אני מתחיל להבין אותו. אם הוא רק היה…" אני מהסס, מתקשה במציאת הביטוי הנכון.
"דיסקרטי יותר?" מציע מריו את עזרתו.
"בערך, אבל לא בדיוק."
"אולי זהיר יותר?" מביט בי מריו בהיסוס.
הנהנתי. "כן, זהיר. זו המילה הנכונה. גם כשגבר נכנע לפיתוי הוא צריך לדעת להיזהר לא לפגוע בבני משפחתו." התפלספתי.
"אז הוא לא היה בחתונה שלכם?" החזיר אותי מריו לסיפור על אבא.
"לא. הוא כבר היה חולה מאוד ולשמחתי לא היה יכול לבוא לחתונה. אני באמת לא יודע מה הייתי עושה אם הוא היה מגיע."
"היית מקבל אותו יפה." אמרה אסתר מפתח החדר וחייכה אלי בסלחנות, "מפני שככה נהוג וזה מה שצריך לעשות."
"לא סבלתי אותו מאז שהבנתי מה קורה בינו לבין אימא." סיננתי בזעם, "אם הוא היה בא לא הייתי מגרש אותו, אבל אני שמח שהוא לא היה בחתונה שלנו."
"הוא עשה טעויות כמו כל בן אדם בועז והוא שילם עליהם. אם אימא שלך סלחה לו, גם אתה יכול. יש דברים גרועים יותר מבגידה באישה." נזפה בי אסתר רכות והחליקה את ידה על ראשי.
השענתי את ראשי על בטנה שעדיין הייתה עגלגלת אחרי הלידה והבטתי במריו שחייך אלי וטמן את הקופסא בכיסו.
כשנפגשנו למחרת במקום הקבוע שאלתי אותו בפעם הראשונה אם הוא לא חש קנאה באסתר ומה בכלל הוא מרגיש בקשר ליחסים שלנו. הוא שתק זמן רב, ממולל עלי איקליפטוס יבשים בידיו, חושב על שאלתי, מתלבט קצת, מהסס, מנסה למצוא מילים. "אני לא מקנא." אמר לבסוף לאיטו, "הרי גם אני חוזר לאישה. זה טוב שיש לך מישהי נחמדה כמו אסתר שמטפלת בך יפה, מזלך שאתה לא תקוע עם מכשפה כמו לילי שלי." ומיד צחק כאילו רק התבדח.
"לא טוב לך איתה? אתה לא חייב להתחתן איתה." נמלאתי דאגה.
"טוב לי, טוב לי, אל תדאג, כנראה שמה שאני צריך זו מכשפה כמוה." נחפז להרגיע אותי, כורך יד על כתפי, "חוץ מזה היא בהריון, היא ידעה מזמן, אבל סיפרה לי רק אחרי שהתפייסנו. מזל שהטבעת של אבא שלך התאימה לי, אחרת היא עוד הייתה עושה הפלה."
"באיזה חודש היא?" חקרתי.
"מתחילה שלישי." החלפנו מבטים והוא הסמיק קצת. "כן, זה קרה בערך בתקופה שפגשתי אותך. זה היה פנצ'ר, אבל אני שמח שיהיה לי ילד. אני לא מסכים שהיא תעשה הפלה."
"כדאי שתקבעו מהר תאריך אחרת היא לא תוכל להיכנס לשמלת הכלה." עקצתי אותו, מנסה להתעלם מדקירת הקנאה שחשתי. ידעתי כמובן שהם ישנים יחד, אבל…
"גם אתה ואסתר ישנים יחד." אמר מריו כאילו קרא את מחשבותיי.
"רק ישנים." עכשיו היה תורי להסמיק, "היא עדיין לא יכלה… היא מיניקה ואין לה חשק לעשות כלום ואני לא לוחץ כי… כי…"
לקחתי את ידו והנחתי אותה בין ירכי, ועד מהרה היינו שוב על השמיכה, מתגלגלים בין עלי האיקליפטוס היבשים.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il