דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
19/05/2014
השנים הטובות ביותר שלנו היו השנים האחרונות של המילניום. אלו היו שנים יפות – אנחנו היינו עדיין צעירים והילדים היו ממש קטנים. הוא גר לידי, נפגשנו כמעט כל יום, דברנו כמה פעמים ביום. אנשים היו רגילים לראות אותנו יחד. כולם ידעו שהם חברים שלי ושל אסתר ולא היינו צריכים להסתתר ולחשוש מרכילות. כולנו, כל ארבעתנו היינו חברים כל כך טובים, עשינו הכל יחד. אפילו הילדים שלנו נולדו באותן שנים פחות או יותר.
לי יש שלושה ולו שניים. אחרי שזוהר נולד לילי החליטה שדי, היא לא רוצה עוד ילדים למרות שהקטנים שלה גדלו רוב הזמן אצלנו כי היא הלכה והתקדמה בקריירה שלה בעוד מריו מקים חברת שיפוצים משגשגת ואני מפתח את סוכנות הביטוח שלי.
גם אסתר הצליחה יפה מאוד בקריירה של מורה והפכה למרכזת חטיבה. הייתי מאושר מאוד באותן שנים למרות שרק היום אני מבין כמה טוב היה לי. בזמנו קיטרתי כמו כלם בגלל לבנון והייתי מדוכא וחרד אחרי רצח רבין שצפינו בו יחד.
עד היום אני זוכר איך אסתר הטילה את עצמה לזרועותיה של לילי כשהקריין הודיע בקול חנוק שרבין מת ופרצה בבכי. היא בכתה וגם מריו ניגב דמעה כי העריץ את רבין עוד כשהיה ילד בארגנטינה שהתפעל מניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים.
אני לא בכיתי, אבל נותרתי המום וקפוא מרוב בהלה, אוחז בחזקה את ידו של מריו מתחת לשמיכה שפרשנו על ברכינו. רק לילי לא אבדה את קור רוחה ואחרי שהרגיעה את אשתי המתייפחת הלכה למטבח והביאה לכולנו כוסות ברנדי ששתינו כמו תרופה, בלי לברך לחיים.
אחרי הרצח המצב החל להידרדר לאיטו. אני זוכר את העצב שנפל על כולנו בגלל חלום השלום שהיה כה קרוב – הושט היד וגע בו – ונמוג, כדרכם של חלומות, אבל למרות הצער הציבורי החיים הפרטיים שלנו היו עדיין כל כך טובים ומתוקים.
מה נשאר לי כיום? רק זיכרונות נפלאים, והילדים כמובן, הילדים הנהדרים שלנו, כמה מהר הם גדלו – שלו שחומים, שלי בהירים – הבן שלו, זוהר, דומה לו כל כך עד שליבי נצבט בהביטי בו, והבת אושרת – שחומה ודקה כאימה.
וישנן הבנות שלי, ענת ומיכל – יפות, מתוקות, מלאות גוף, רכות מבט ובהירות כאסתר. והבנימין שבחבורה, הקטן שלנו, נועם. דק ועדין כמו שהייתי בילדותי, אבל נבון ופיקח ממני, והרבה הרבה יותר יפה.
אני מנסה להיזכר, לשים את האצבע על הרגע שבו החלו הדברים להשתבש גם אצלנו. האם זה קרה כשלילי סירבה להמשיך להיות תואמת אסתר ולהביא עוד ילד?
עד שנועם נולד הבטנו משפחה ברעותה כמו בראי. תמיד הרגשתי שהם כמונו ואנחנו כמותם, ואז היא הלכה ושברה את המראה בעקשנותה, בסירובה להיענות לרצונו של מריו בעוד ילד.
היא טענה שהקריירה שלה חשובה יותר, אבל האם זו באמת הסיבה לכך שהדברים הגיעו לאן שהגיעו?
לא יודע.
היום אני מבין שרעיון המשפחות התאומות הייתה עוד אשליה מתוקה שהשתעשעתי בה. מריו ולילי אף פעם לא חיו בשלווה רגועה כמוני וכמו אסתר. הם תמיד התווכחו, רבו, חלקו זה על דעתו של זו. לילי מעולם לא ויתרה על שם משפחתה המקורי, על שאיפותיה להצליח בעולם העסקים. מעולם לא הייתה עזר כנגד בעלה, ומריו שבא מארץ מאצ'ואיסטית וספג את הערכים ההם עם חלב אימו נאבק בדעות שלה ללא הרף, התווכח בעוז, ותמיד הפסיד.
הוא פיגר אחרי ההיסטוריה ולא הבין זאת. כעת היה הזמן שלהן לקבל שוויון זכויות, מריו המסכן שלי התקשה להשלים עם רוע הגזרה.
אני מניח שלולא ההשפעה המרגיעה שלי ושל אסתר הם היו מתגרשים עוד קודם. הם לא התאימו זה לזה מעולם ואולי, אם לא הייתי מתערב אז, עם הטבעת של אבא, הם לא היו נישאים אף פעם, אבל הם כן נישאו, והם חיו יחד עשר שנים טובות למדי אם כי סוערות, ואז, במסיבת תום המילניום שערכנו בביתנו, הכריזה לילי שהיא עוברת לגור בתל אביב ושמעכשיו היא תבוא לבקר בבית רק בסופי שבוע.
אני חושב שאסתר הייתה פגועה מההודעה יותר ממריו שגם הוא שמע על כך בפעם הראשונה.
תמיד הייתה לה נטייה לדרמטיות, ללילי הזו שנותרה גם בגיל ארבעים דקה וסקסית, כהה ומפתה כצוענייה. היא עדיין לבשה תלבושות הדוקות מידי, והמחשופים שלה נותרו עמוקים מידי לטעמי. מריו חשד זה מכבר שהיא בוגדת בו ולא רק עם גברים, גילה לי בסוד, ועוד הוסיף, בשוויון נפש זועף, שזה לא ממש אכפת לו.
גם הוא בגד ולא רק בה אלא גם בי, ולא רק במילואים אלא בכל פעם שהזדמן לו, ולא רק עם גברים אלא גם עם נשים. הוא היה כזה ואני קיבלתי אותו כפי שהוא. הסצנה המכוערת ההיא במשרדי מעולם לא חזרה על עצמה.
לא מחיתי כשהוא סיפר לי באדישות מבהילה על חשדותיו באשתו, אם ילדיו. כמה חודשים קודם ליוויתי אותה לביתה ביום גשום כשאני מסוכך עליה במטרייתי, והזדעזעתי כשהיא רמזה לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאני מוזמן אליה להשביע את רעבוני, ולא רק באוכל.
כמובן שסירבתי להיכנס. כשהיא צחקה נזפתי בה בצדקנות שהיא אשת חברי הטוב ביותר, שאשתי היא ידידה קרובה שלה, ואיך היא יכולה…
"למה לא?" צחקה צחוק מתגלגל של מכשפה, "ככה הכל נשאר במשפחה."
מעולם לא סיפרתי לאיש על האירוע ההוא שצרוב עדיין בזיכרוני. בכל פעם שאני נזכר כיצד רעדו שדיה מתחת לסוודר ההדוק מידי כשהפשילה את ראשה לאחור וצחקה ממני, אני מסמיק ומתמלא בושה.
לילי תמיד הייתה הפראית שבחבורה שלנו. מהרגע הראשון שנפגשנו חשתי שיש בה משהו מסוכן, משהו חסר מנוח שהפחיד אותי.
גם בשנים הטובות של המילניום הקודם בערה בה אש שחורה של חוסר סיפוק שאף גבר לא היה יכול להשביע, אבל כל זמן שנישואיה למריו החזיקו מעמד, בעיקר בזכות הילדים שהיו עדיין קטנים ובגלל הרגיעה שהוא מצא בזרועותיי, היא התאפקה ולא פרקה את החבילה.
אירוני הדבר שדווקא אחרי שהיא עזבה החל גם הצורך שלו בי להיחלש. כל אותן שנים קנאתי בה ונטרתי לה טינה ורק כשעזבה הבנתי שרק בזכותה הוא פנה אלי, אבל אז כבר היה מאוחר מידי, המילניום החדש פרץ ואחרי כמה חודשי חסד קצרים מידי התחילה הצרות הגדולות באמת.
קודם היו מאורעות אוקטובר שהפילו את המדינה למיתון עמוק שפגע בפרנסתי ובפרנסתו של מריו ונמשך באינתיפאדה שהובילה למיתון מתמשך. בתגובה למיתון ולפיגועים האיומים הללו שהחרידו אותי התחפרתי עוד יותר עמוק בבית, שיפרתי את כישורי הבישול שלי, למדתי לנקות ולסדר, והפכתי להיות כמעט עקר בית מושלם, בעוד שרעייתי שהייתה ממונה כל השנים על התפקיד הזה נקטה בצעד ההפוך. עוד לפני שהחל המיתון, בספטמבר 1999, היא פרשה מעבודתה כמורה ועשתה קורס במחשבים. יכולת ההוראה שלה והכישרון שלה לניהול וארגון לא חמקו מעיני מנהלי בית הספר למחשבים שהציעו לה בתום הלימודים להישאר אצלם כמורה.
היא קפצה על המציאה וברגע שהשתחררה מעולו של משרד החינוך ושל ניהול בית וטיפול בילדים החלה לפרוח, להתפתח ולהתקדם.
מריו עיקם את פניו שהנה גם אשתי הפכה לאשת קריירה כמו אשתו, אבל אני הרי מכיר את אסתר שלי – העדינה והרכה, בטחתי בה לחלוטין ותמכתי בכל אחד מצעדיה.
שנתיים אחר כך הציעו לה לנהל את הסניף התל אביבי של בית הספר. היא התלבטה מאוד, אבל אני שראיתי כמה היא מאושרת מאז שעזבה את העבודה בבית הספר הפצרתי בה להפסיק לדאוג כל כך הרבה לניקיון הבית ולילדים ולעשות את הצעד הזה גם אם יהיה עליה לגור בתל אביב כל השבוע ולבוא הביתה רק בסופי שבוע.
הילדים כבר גדולים, טענתי, הגדולה כמעט חיילת, הבת האמצעית עסוקה בשלה, והקטן עצמאי מאוד, ואני מצליח לטפל בכולם במיוחד כעת כשהתמעטה מאוד העבודה בביטוח. "עכשיו תורך לפרנס אותי. אני אנוח לי בבית בין התנור לכיריים ואטגן שניצלים כשאת תרוויחי כסף." התבדחתי, אבל רק למחצה.
קוראים ציניים יטענו שעודדתי את אשתי לצאת מהבית כדי שיהיה לי יותר פנאי לבלות עם אהובי, אבל בי נשבעתי, לא זו הייתה הסיבה. דווקא בגלל שאני אוהב אותה מאוד נתתי לה את ברכתי ועודדתי אותה לפרוש כנפיים ושמחתי בכנות בשמחתה כשהצליחה במעשיה.
יכול להיות שמעולם לא הפרחנו זיקוקים של תשוקה בין הסדינים, היינו עצורים ושמרנים מידי, אבל כחברים אנחנו מוצלחים מאוד. כשאני רואה אותה בגלגולה החדש כאשת עסקים, לבושה בחליפה הדורה, נושאת תיק מהודר, מדברת בקול סמכותי בנייד החדיש שלה אני שמח בשמחתה ומתמלא גאווה.
האזור שלנו נפגע מאוד מהמיתון ומריו תר אחרי פרויקטים – כמה למדתי לשנוא את המילה הזו – גדולים ומשתלמים יותר. לשמחתו הוא זכה במכרז של עבודות הריצוף בבסיס צבאי חדש שהוקם בנגב. ואני, שליבי התחמץ מצער ומגעגועים, עוד הייתי צריך לחייך ולברך אותו על הזכייה המוצלחת שבאה אחרי כמה חודשי יובש קשים.
בהעדרם של הוריהם שהו ילדיהם של השניים אצלנו, ולעיתים קרובות חשתי כאביהם, מקפיד על לימודיהם ועל הופעתם, דואג לכל מחסורם ואפילו נוזף בהם לעיתים. בעיקר נקשרתי אל זוהר שהיה דומה עד כאב לאביו. אחותו הגדולה אשרת הייתה כבר חיילת, בחורה שקולה, נבונה, עצמאית מאוד, דומה לאימה, אבל חסרה את אותה תזזיתיות חסרת מנוחה שאפיינה את לילי.
נדמה לי שבאותן שלוש שנים רעות מסתיו 2000 ועד לסתיו 2003 חייתי בעיקר על זיכרונות. מתגעגע אליו ללא הרף, מודאג מהמצב בעולם ובארץ, חסר אונים לעשות משהו נגד הדימום האיטי שגרמה האינתיפאדה השנייה לארצי.
כדי להתנחם הייתי הולך לטייל לאורך הקישון, יושב ליד האיקליפטוס שלנו, מביט בשני הגשרים, מקשיב למלמול המים הזורמים, נזכר בכל מה שהיה ומרשה לעצמי להזיל דמעה או שניים של געגועים וכאב.
אני מודה שלפעמים היו גם אחרים. הרפתקאות קצרות ומכאיבות שרק הגבירו את געגועי אליו.
לא הרביתי לראותו באותן שנים, ובפעמים הכל כך נדירות שהוא כן היה איתי לא הקפדנו עוד על הכלל של הימנעות זה מזה בין כתלי הבית.
הכל השתנה באותן שנים רעות שבאו עם המילניום החדש – הנשים כבר לא היו, הילדים כבר בגרו, ורק הקשר הזה ביני לבינו, החשמל הזה שהיה נדלק כל פעם שהיינו מביטים אחד בשני ונוגעים זה בזה, נשאר חזק כתמיד. מעולם לא חשתי דבר כזה עם אף אחד אחר, מעולם לא רציתי באף אחד אחר, רק בו.
אם חשבתי שעזיבתם של כל אהובי נפשי לתור אחרי פרנסה במקומות זרים זה הדבר הקשה ביותר שצפוי לי הרי שטעיתי טעות חמורה, דבר גרוע מזה קרה – לילי חלתה בסרטן שד.
לא ידעתי דבר על מחלתה של לילי עד שהיה מאוחר מידי. היא לא סיפרה עליה רק לאסתר שחלקה אתה את דירתה בתל אביב. ראיתי אותה רק מידי פעם כשבאה יחד עם אסתר לסופי שבוע הביתה, לצפון. לילי הייתה שוהה בבית בעלה כדי להיות עם הילדים, ואסתר איתי כמובן, ומריו… לפעמים היה בבית, ולפעמים לא.
הנה, שוב סטיתי מהנושא הכאוב של לילי ועל כורחי אני שב אליו. דבר מחלתה נודע לי טיפין טיפין. היא שמרה על סודה היטב גם ממשפחתה וגם מחבריה לעבודה. רק כשמצבה היה ממש קשה ושני שדיה שכה הרבו לטרוד את מנוחתי בעבר נכרתו והגרורות פשו כבר בריאותיה, נודע לנו דבר מחלתה.
אחרי שהרופאים הרימו ידיים אסתר הביאה אותה הביתה, לצפון. את השבוע האחרון של חייה היא בלתה בבית שבנה לה מריו, מוקפת בילדיה, בעלה וידידיה, נפרדת מעלינו לפני מותה בחיוך שליו של השלמה רגועה. כל הטינה שחשתי כלפיה בעבר נעלמה באחת באותו שבוע. המחלה כרסמה מעל גופה את מעט הבשר שהיה עליו מותירה ממנה רק שלד מכוסה עור שקוף. פניה שתמיד היו דקים ועדינים רזו עד אימה, ומתוך הפנים החיוורות והצנומות נצצו בעוז עיניה השחורות שכמו גדלו עוד יותר. ניצלתי רגע שהייתי איתה לבד ובקשתי את סליחתה. לא היה לי אומץ לפרט על מה עליה לסלוח לי, אבל חשתי צורך עז להתנצל בפניה.
היא לא בקשה הסברים, רק חייכה אלי חיוך קורן וליטפה קלילות את ידי. "זה בסדר, הכל מחול לך." חייכה ועצמה את עיניה. "אני מקווה שגם אתה סולח לי." הוסיפה לפני שיצאתי.
הבטחתי לה שאני סולח לה על הכל למרות שעד היום אין לי מושג על מה אני צריך לסלוח לה. הרי אני זה שעשיתי לה עוול. כל פעם שאני פוקד את קברה אני חש את משא האשמה מעיק עלי. בעיקר אני מצטער על הכעס שחשתי כלפיה בכל פעם שהבליטה בלי בושה את שדיה הזקופים במחשופים גדולים ובחולצות צמודות.
אני יודע, זה לא הגיוני, אבל אני חש כאילו הקנאה והטינה שלי גרמו לכריתת השדים היפים הללו. עד היום לא סיפרתי על כך לאיש. גם ככה עשיתי לה די עוול – גנבתי ממנה את אהבתו של בעלה, פחדתי ממנה בגלל שלא התביישה לבטא את דעותיה, ובעיקר כעסתי עליה בגלל שרצתה דברים שפעם חשבתי שאין לנשים זכות לרצות – חופש, כסף ויכולת השפעה.
היום אני תומך באשתי ודוחק בה שתמצה את היכלות שלה ככל האפשר, שתפצה את עצמה על כל השנים שישבה בבית וגידלה את ילדינו. גם את בנותיי אני מעודד ללמוד להתקדם ולא להניח לאף גבר לעצור בעדן. זו כפרתי על המחשבות הרעות שחשבתי על לילי כשהייתי צעיר וטיפש ואני מקווה שהיא יושבת במרומים, מחייכת את חיוכה המלאכי וסולחת לי.
ישבנו עליה שבעה ביחד – כל השלושה שנשארו עם הילדים שלנו שהתכנסו להם בחדרו של זוהר, מניחים למבוגרים להתאבל לחוד.
למרות שבמותה מריו לא היה כבר בעלה הוא נהג מנהגי אבלות ולא גילח את זקנו במשך כל השבעה. רק אז ראיתי שזיפי זקנו שפעם היו שחורים מאוד ובעלי ברק כמעט כחול האפירו, וכסף נשזר בתלתליו השחורים.
גם אני לא גילחתי את זקני באותו שבוע וגם בו פשתה השיבה. היא בולטת פחות כי שער זקני בהיר אפילו משער ראשי, אבל אין להכחיש, גם אני וגם הוא כבר לא צעירים כמו שהיינו פעם כשנפגשנו ביום קיץ חם מתחת לביתי וממבט ראשון ידענו שאנחנו רוצים זה את זה.
"הפרויקט בדרום כמעט נגמר." סיפר לי מריו בשלהי הקיץ של השנה שעברה כשהלכנו לבדוק את מצבו של בית העץ הישן.
"בזמן האחרון אני נורא מתגעגע הביתה, לצפון." הוא סגר את הדלת שהתעקמה אחרי שנים של חשיפה למזג האוויר וחיבק אותי, מניח את לחיו הדוקרנית על כתפי.
"אני מתגעגע גם אליך בועז." לחש.
נצמדתי אליו בכוח. "גם אני."
"נוכל ללכת שוב לטייל לקישון בחורף, לראות את האיקליפטוס שלנו ואת הגשר החבוי?" שאל מריו, שפתיו מלטפות את עורי.
"כן, בטח שנוכל." הבטחתי. "אני הולך לשם כמעט כל שבוע. עכשיו הכל יבש שם, אבל עוד מעט ירד גשם והכול יהיה שוב ירוק ויפרחו פרחים. אתה זוכר את שמות הפרחים שפורחים אצלנו בחורף מריו?"
הוא מלטף לאט את גבי, ראשי מונח על חזהו וקולו מהדהד בתוכי. "אני זוכר כל מה שלימדת אותי בועז. בסוף הקיץ פורחים החצבים, ואז יורד היורה ויש כרכומים וסתווניות."
"ופטריות." אני מזכיר לו, "מותר לאכל רק אורניות."
"כן, נכון. ואחר כך פורחות רקפות ואחריהן באים כל הפרחים האדומים, קודם הכלניות…"
"נכון, יש גם כלניות סגולות ולבנות, אבל רובן אדומות." אני מאשר, "ומה אחריהן?"
"נוריות, ואם יש לנו מזל אנחנו מוצאים צבעונים."
"נכון," אני מחייך, "ומה אחר כך?" אני ממשיך להקשות.
"פרגים, ואחר כך באים הפרחים הצהובים, חרדל, וסביונים, וציפורני חתול."
"וחרציות." אני משלים, "ואת מי שכחנו?"
הוא לא יודע, מביט בפני מודאג, "את מי שכחנו?"
"את כליל החורש. אתה זוכר את העץ הזה שרק אחרי שכל הפרחים שלו גומרים לפרוח הוא מרשה לעלים לכסות אותו?"
"כן, נכון." הוא מחייך, "נזכרתי, אבל אני עדיין לא מבדיל בין כלניות לנוריות, וגם הפרגים מבלבלים אותי. כולם נראים לי אותו דבר."
"אל תדאג, אני אלמד אותך להבדיל." אני מבטיח, "מיד אחרי הגשם הראשון נלך לראות שוב את הגשרים ואני אלמד אותך הכל."
תם סיפורי. אנחנו עדיין גרים באותם בתים שבנינו כשהיינו צעירים. אני עדיין מרגיש את רוחה של לילי מרחפת בחלל ביתו, אני עדיין נשוי לאסתר. אנחנו עדיין מטיילים לאורך הקישון, עוצרים לנוח מתחת לאיקליפטוס הענק, אוהבים זה את זה וחוזרים יחד הביתה, וגם אחרי כל אותן שנים שחלפו מאז שנפגשנו שם לראשונה אנחנו עדיין נאהבים וחברים ונישאר כאלה עד יומינו האחרון.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il