האיש שפשוט אהב – פרק ד'

15/11/2006

הנפילה הגדולה 2

השקט.
השקט היה מה שהרג את אייל.
ה"אי יכולת תפיסה" מצד יונתן לגבי מה שנאמר לו כמה רגעים לפני כן.

התגובה של יונתן, שהגיעה רק לאחר כמה דקות של שקט, כשאייל הסתכל לו בעיניים, הייתה מפחידה ביותר. אייל ראה בהלה בעיניים של יונתן. יונתן נבהל ממנו, ואייל נבהל ממנו בחזרה, בגלל התגובה שהייתה לו. הוא לא רצה תגובה כזאת, למרות שהיה די ברור לו שדבר כזה כנראה כן יבוא. הוא עדיין קיווה שאיכשהו התגובה הזאת לא תגיע לעולם.

"אייל, דבר ראשון, אתה יודע שזה לא יקרה. נכון?" אמר לו יונתן בשקט מבלי להסתכל עליו.
"כן." ענה אייל בחולשה שלא ידע כמוה מעולם.
"תראה, מחמיא לי. תאמין לי שמחמיא לי. אבל… גם מפחיד אותי."
"גם אותי. יותר ממך."
"אני… אני רוצה להיות קצת לבד עכשיו… אם לא אכפת לך."
אייל הבין אותו, והשאיר אותו לבד, והלך בחזרה אל החדר לראות קצת טלוויזיה, בשביל להירגע קצת, לפני שהוא יורד מהפסים לגמרי, כי הרי לא בכל יום אתה מספר לחבר הכי טוב שלך שאתה אוהב אותו. לשניהם באותו זמן היה גוש ענקי בגרון. ושניהם לא יכלו לעכל את זה.

חצי שעה אחרי זה כולם יצאו לפאב בטבריה. יונתן ניסה להיות עם אייל כאילו כלום לא קרה. כאילו הוא לא שמע את מה ששמע רק לפני כמה דקות, אבל הוא לא יכול היה. הוא הרגיש כל הזמן באי נוחות ממנו. הוא פחד ממה שהוא רצה לעשות לו, במודע או לא במודע. יונתן פחד מאייל.

כשחזרו לבית החייל בטבריה, אייל לא רצה לחזור לחדר שלהם ולפגוש שם את יונתן. זה היה יותר מדי בשבילו. אז הוא חזר לשבת איפה שהוא סיפר לו את הסיוט הכי גדול של שניהם. במקום הכי שקט שהוא חשב עליו באותו רגע. הוא בקושי יכול היה להביט בו. בטח שלא להסתכל לו בעיניים. יונתן ראה שהוא לא הגיע אל החדר, ויצא לחפש אותו. כשמצא איפה אייל ישב, הסתכל עליו יונתן, שאל אותו מה קרה, ואייל לא עמד בזה ופרץ בבכי. הוא הרגיש שהוא מתפרק. הוא ידע שהוא מתפרק. לא רק בגלל שהוא אהב את יונתן. אלא גם בגלל שהוא ידע שעד כמה שהוא לא רוצה שזה יקרה, הוא גם רצה שזה כן יקרה. הוא אהב את יונתן מאוד, וידע שאם זה באמת היה קורה, הוא היה הבן אדם הכי מאושר בעולם. הוא יכול היה לעשות את יונתן הבן אדם הכי מאושר בעולם. אבל זה היה דבר בלתי אפשרי, שהרי מה שאייל רצה ומה שיונתן רצה לא היה תואם. האחד רצה, והשני פשוט… לא. אייל התמוטט נפשית ולא ידע כיצד לעכל את כל הדברים שקרו מאז אותו חלום ששינה את חייו.

"אתה חייב ללכת לישון." אמר לו יונתן לאחר שראה שהוא מתפרק סופית. "אתה כבר לא עומד בזה. מחר בבוקר תראה את הדברים אחרת". יונתן הקים אותו בכוח ולקח אותו לחדר שלהם שהיה בקומה השלישית, והכריח אותו לישון. בבוקר שלמחרת התעורר אייל משנתו חסרת המנוחה, וזכר מיד מה קרה בלילה שלפני כן. השינה לא עזרה לו מכיוון שהוא חזר כמעט לאותו מצב שהיה שרוי בו אמש.

כולם המשיכו את הטיול שלהם ביום השני, והגיעו למסלול אופניים, ולאחריו ישר קיאקים בנהר הירדן. הקיאקים היו בזוגות, ונכון שהיה צפוי שאייל ויונתן יהיו ביחד בקיאק, אבל מיד יונתן שאל את אייל אם יפריע לו אם הוא יעשה את הקיאקים עם מיקי. "אני פשוט מה-זה רוצה לעשות איתו את הקיאקים. אל תדאג, זה לא בגללך או משהו כזה." כמובן שזה היה שקר, ושניהם ידעו את זה, למרות ההכחשה של יונתן. אבל אייל לא הכריח אותו לעשות את הקיאקים איתו. הוא לא רצה להכריח את יונתן לעשות משהו שהוא לא רוצה.

אידיאולוגיה

הלך הרוח של האדם היא בדרך כלל האמונה, שאם הרצון לא בא מאותו בן אדם, אז הרי שהמעשה עצמו לא שווה, כי הוא לא אמיתי. זה לא שהמעשה עצמו לא חשוב, אבל ישנו משהו יותר חשוב ממנו, וזה הרצון לעשות את המעשה. כמו למשל מתנה ביום ההולדת שלך.

אתה, הקורא, חייב להודות שהמתנה חשובה לך, אבל יותר חשוב לך המחשבה שמישהו באמת השקיע זמן בשבילך וטרח לקנות/להכין/להשיג לך מתנה. זה אומר שאותו בן אדם חשב עליך. יש לך משמעות בשבילו. כמו שאייל הרגיש כשיונתן קנה לו עם מריה, ידידה שלהם וחברה של חבר שלהם, ג'ינס ליומולדת. לא עניין אותו בגרוש מה הם קנה לו. היה לו חשוב יותר העובדה ששניהם הקדישו את הזמן בשביל ללכת ולחפש לו מתנה שהוא יאהב.

בריחה על רפסודה עם האקלברי פין

בכל מקרה, יונתן הלך לעשות את מסלול הקיאקים עם מיקי, ואייל מצא ברגע האחרון בן-זוג חדש לקיאקים. אמיר. וזה לא שהם לא נהנו בקיאקים. הם נהנו מאוד. כולם נהנו שם. זה היה מאוד מרענן בשבילם, מכיוון שהטיול היה לקראת סוף הקיץ והיה חם מאוד, והמים היו באזור העשר מעלות. לאחר שסיימו את הקיאקים, הלכו לאכול ארוחת צהריים. הכינו להם פיתות עם פסטרמות וסלטים למיניהם ואוכל כאוות נפשם. כשסיימו לאכול, ישבו יונתן ואייל וניסו ללבן ביניהם את מה שקרה.

יונתן כנראה חשב לנכון לנסות להרגיע את אייל, ונתן לו הסבר קטן בצורה כזאת, שהוא יחשוב שהוא הבין שהוא עשה טעות. בקיצור, דיבר דיפלומטית.
"אתה מבין, זה כמו שאתה רואה בסרטים דברים כאלה ואומר לעצמך 'לי זה לא יקרה'. ועובדה שזה קרה". נתן לו הסבר.
"אני מבין אותך, יונתן. באמת שאני מבין. אבל עם כמה שאני מבין את זה, נראה לי שהגזמת קצת. אבל אין לי מה לעשות עם זה אלא רק להשלים עם העובדה הזאת. אני יודע שיהיה קשה לעשות את זה ובטח שזה ייקח לי קצת זמן, וגם לך זה ייקח זמן לעכל את זה, אבל אנחנו נעבור את זה. ביחד. נכון?"
"אממ… כן… נכון." ענה יונתן בחיוך מאולץ ותשובה מזויפת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il