האם זו אהבה?

27/10/2016

אף פעם לא מאוחר להתחיל להיות רע

הוא נכנס לחדר כשהוא טורק את הדלת מאחוריו בחוזקה, לא מדליק את האור ונזרק על המיטה. הוא ממסגר את פניו בידיו הקמוטות והרועדות, דפיקות הלב עולות, המצח מזיע, הנשימות מתקצרות. "מה יהיה?" הוא לוחש שוב ושוב, "מה יהיה?" הוא קם ומתחיל להתהלך הלוך ושוב בחדר ושוב יושב על המיטה. הוא מחבק כרית בחוזקה אחר כך נושך אותה. הוא מתחיל לבכות. הדמעות זורמות כמו נהר, כמו מפל שמתנפץ על הסלע החום והרך. הוא מעיף את הכרית לעבר השידה, מעיף את עצמו לעבר אותה השידה. הידיים שלו רצות ימינה ושמאלה שוב ושוב, ברגע של טירוף אחוז אמוק הוא מעיף את כוס התרופות, מחזיק העפרונות, מכונת הכתיבה, פותח המכתבים ננעץ בידו אבל הוא ממשיך להעיף הכול. שוב יושב על המיטה, שוב מחזיק את הכרית, הסלע הפך לאדום. "מה יהיה?" הוא שוב לוחש לעצמו, "מה אני אגיד להם?" הוא נופל מהמיטה, נעמד על ברכיו, "מה!" הוא צורח. הוא חש כאב ביד, הוא חש כאב בלב. הוא נופל מת על רצפת החדר.

היא הייתה בבית, הכינה לו ארוחה. הוא היה צריך לחזור לבית אחרי פגישה חשובה בקשר לספר החדש שלו ומתוך מחשבה שהכול ילך 'בסדר, כרגיל' רצתה להכין לו משהו מיוחד. אפילו אם לא ילך טוב, מה שמעולם לא קרה במהלך שישים שנות ההיכרות שלהם, שיהיה לו לפחות משהו טוב בבית. הוא נכנס לבית בהבעת פנים זעופה. היא באה לתת לו נשיקה, הוא התחמק. היא הבינה שלא הלך טוב וקראה לו לאכול, הוא השליך את הצלחת לעבר הרצפה, היא לא אמרה לו דבר. "מה את שותקת? מה את שותקת חתיכת זקנה מרושעת?" הוא צעק לה.

היא התיישבה על הכיסא והתחילה לבכות ובראש שלה עשרות מחשבות, אחת עיקרית הלכה וחזרה – מה לא עשיתי למען הבעל הזה? עברתי שינוי מין, הייתי פעם גבר, עברתי שינוי שלא מרצוני רק בגלל שהיינו מאוהבים והוא בכלל היה סטרייט. הוא מעולם לא העליב אותה.

"את והאוכל שלך, זה מה שנראה לך חשוב? אוכל? עוד מעט לא יהיה אוכל בבית, לא יהיה ספר, לא יהיה כסף, לא יהיה כלום!" צרח. היא המשיכה לבכות. "מה את בוכה זקנה מפגרת?" הוא התקרב ותפס את פניה בכוח.

"אתה מכאיב לי, תעזוב," התחננה, "מה קרה לך? מעולם לא היית כזה."

הוא קירב את פניו אליה, "אז עכשיו אני כזה, אף פעם לא מאוחר להתחיל להיות רע, נכון רבקה? בואי, אני אראה לך מי גבר, ומי 'היה' גבר." הוא תפס צלחת אחרת והטיח אותה בראשה של רבקה, היא ניסתה לקום ולברוח ממנו, הוא דחף אותה לרצפה ובעט בבטנה. "אני יודע מה זממת זקנה, את רוצה להרוס אותי, אני יהרוס אותך!" צרח ובעט בה שוב.

היא ניסתה בכוחות אחרונים לזחול לעבר הדלת, "הצילו!" היא יבבה, "הצילו!" אבל הדלת לא התקרבה. הם היו נשואים חמישים ותשע שנים. השכנים אומרים שהם היו זוג מיוחד. זוג יונים ממש. הוא כתב למחייתו ספרי אימה, היא הייתה גננת. בסך הכול הם חיו טוב, ילדים לא היו להם, רבקה רצתה לעשות ילדים, אבל היא הייתה טרנסקסואל. הם תמיד היו מוקפים חברים. בשנים האחרונות מצבו הרפואי והנפשי של משה התערער, הוא נהיה חולה מאוד ורבקה דאגה לו כל הזמן.

"אחת הסיבות הייתה העייפות, הוא היה כותב בלילות בלבד." העיד רופא המשפחה.

"הוא הבטיח לרבקה שאם ספר אחד שלו יכשל הוא יפסיק לכתוב." העידה שכנה אחת. "רבקה רצתה שיכשל לטובתו, לבריאותו, אז היא סיפרה לי בסוד שהייתה מחבלת בכתביו כשהיה מחוץ לבית, הוא כנראה עלה על זה." העידה שכנה אחרת. המשטרה אספה את כל העדויות, השוטרים נכנסו לניידות ונסעו לתחנת המשטרה ובאמבולנס שתי שקיות שחורות גדולות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il