דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
09/09/2013
אחרי כמה חודשים רגועים פחות או יותר היא שוב חזרה, התחושה הזו שאני מכנה האפורה. האפורה היא מטרד רציני. סוג של חולי – חלקו נפשי וחלקו גופני – שמציק ומעיק, מטריד ומשבש את חיי ללא הכר.
הדבר היחיד שמסוגל לגרש את האפורה הוא גבר, לא סתם גבר אלא אחד, מסוג מסוים מאוד שעושה בי מעשים שקשה לי להסביר ושרק אחריהם אני שב לנשום כראוי.
אני מדמה את האפורה לשמיכה כבדה, חמה, מגרדת, חונקת, עשויה צמר גס מהסוג שמושך אליו פרעושים קטנים ומציקים. שמיכה מעופשת, מגעילה שרק אני רואה, ברגע שהיא נוחתת עלי במלוא כובדה אי אפשר להיפטר ממנה אלא אם כן…
כן, יש דרך לסלק מעלי את האפורה, דרך משפילה, מעליבה, מזויפת ויקרה מאוד שאני נוקט בה רק אחרי שאני מפסיק להגיד לעצמי שאולי סתם התקררתי או מתחתי שריר או שאולי אני עומד לחלות בשפעת.
אחרי שכל השקרים הקטנים והפחדניים שאני ממציא כדי להדוף מעלי את האמת המביכה נכשלים אני נשבר ושוב עושה את הדבר שנשבעתי לא לעשות יותר – מצלצל למקום נתעב אחד שם כבר מכירים אותי ושולחים לי מישהו שייקח את כספי ויעמיד פנים שהוא הגבר שאני מחפש.
זה זיוף וזה אף פעם לא בדיוק זה, אבל זה מועיל לכמה זמן. אחרי לכתו אני שוב נושם לרווחה וחי כרגיל ואז, כמה שבועות אחר כך, שוב יש לי הרגשה מציקה כזו כאילו אני עומד לחלות ואני יודע שהאפורה שוב מרחפת מעלי, מוכנה ומזומנה לנחות עלי במלוא כובדה הטורדני המעיק והחונק, וחוזר חלילה.
כשהייתי צעיר יותר ואופטימי יותר קיוויתי לפגוש מישהו שיאהב אותי ויגרום לי להתאהב בו וככה אצליח לגרש את האפורה, אבל אף פעם לא מצאתי אותו.
פה ושם חשבתי שכן, אבל תמיד טעיתי, אף אחד מהגברים שאהבו אותי לא הצליח לנצח אותה. לא הצלחתי להתאהב באף אחד מהם והיא חזרה כל פעם מחדש, הורסת כל קשר שניסיתי לבנות.
ואז, יום אחד בהיר וצח של תחילת הסתיו, יצאתי עם כמה מהקולגות מהמשרד לאכול ארוחת צהרים במסעדה סמוכה שנפתחה לא מכבר, ובעודי אוכל לתיאבון מנת פסטה פרימוורה עשויה להפליא הגיע הטבח לשאול אם הכול בסדר ואם אנחנו נהנים מהאוכל.
נתתי בו מבט אחד וידעתי מיד שסוף סוף זה קרה גם לי – סוף סוף התאהבתי – מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שאני חייב להשיג אותו או שחיי לא יהיו חיים.
הוא גבוה ממני בראש, רחב מאוד, שחום, שעיר, מלא גוף. כרסו מוצקה, צווארו עבה, זרועותיו שריריות וחזקות, פרקי ידיו עבים מאוד ומסתיימים בכפות ידיים רבועות ומחוספסות.
העזתי להעיף רק מבט אחד חטוף בפניו השחומים והגדולים ומיד החזרתי את מבטי לצלחת, רועד מפחד שמא מישהו יחוש או ינחש חלילה… חשתי כאילו אני יושב על גחלים, המבט שלו, שחור ועז, ננעץ בנו מתחת לגבות עבות ומשולשות, עיניים צרות ומלוכסנות מעט והפה המלא והזועף… לא יכולתי לתת בו יותר ממבט קצר אחד. מפחד שלא אשלוט בעצמי נאחזתי במזלג ובסכין שלי בכוח, משנן לעצמי שאסור לי בשום פנים ואופן להניח לאיש להבחין במתחולל בקרבי.
"האוכל פשוט מצוין." אמר אחד הקולגות שלי, איש חביב, לא צעיר ונהנתן ידוע, "אתה עוד תראה אותנו פה הרבה." חייך אל הטבח שהנהן בכובד ראש, שילב את ידיו העבות על חזהו הרחב, איחל לנו בתאבון וחזר למטבח.
"גם אם האוכל היה איום ונורא לא הייתי מעז להגיד כלום." גיחך עמיתי ודחס מלוא המזלג פסטה לפיו, "לא לטבח בריון כזה, אבל האוכל באמת מצוין, נכון?"
כולם הסכימו בהמהומים והמשיכו לזלול ורק אני איבדתי את תאבוני. הייתי חייב… הייתי מוכרח… אין ספק שעלי לעשות מעשה ולעשותו בתבונה ובשום שכל. בזהירות אך ללא פחד. עלי להפסיק להיגרר אלא ליזום משהו… אני חייב…
קמתי והשתרכתי לעבר השירותים. שטפתי את פני במים קרים ואחר כך נעצתי מבט בוחן במראה. מובן שהרושם הראשוני הוא החשוב ביותר, בהיתי בעצמי תוהה לראשונה מזה זמן רב איזה רושם אני יוצר. לא משהו היה עלי להודות – קטן קומה, עגלגל ועדין, עורי בהיר, שערי דק ורך קצוץ קצר, לחיי אדמדמות ועיני כחולות – מעין פיטר פן מזדקן.
הוא בחיים לא ישים לב אלי, גבר כמוהו, הוא לא ייתן לי אפילו שמץ של סיכוי. אני חייב לחשוב על משהו, לתחבל איזו תחבולה, אבל… להב קר של פחד ננעץ בחזי, ומה אם הוא בכלל לא… אולי הוא חובב נשים? אולי אפילו נשוי? גבר בגברים שכמוהו, הן בטח רצות אחריו, מנפנפות לעברו את שדיהן, קורצות אליו בעיניהן, פושקות רגלים…
די! חדל להתחבא בבית שימוש כמו ילדה שהרטיבה את תחתוניה, הדרך היחידה לברר דבר כזה היא לשאול.
יצאתי מהשירותים והצצתי לעבר בני ליוויתי, הם התלוצצו עם המלצרית הנאה שחשפה רגלים ארוכות ושחומות במיני קצר ולא שמו לב אלי. במקום לחזור לשולחן התגנבתי למטבח שהיה גדול וחם, קירותיו מצופים אריחים לבנים, רצפתו טרה קוטה אדומה כהה. אורות הפלורסנט החזקים התלויים על התקרה התיזו הבזקי אור לבנים ודוקרים מהמקררים, משטחי העבודה, הכיורים והכיריים העשויים נירוסטה כסופה ובוהקת.
הוא עמד במרכז, חותך ירקות בסכין חדה, מרים את ראשו מידי פעם וזורק פקודה אל אחד מעוזריו הצעירים שנשמעו לו במהירות, ואז הבחין בי.
"כן אדוני?" פנה אלי בנימוס, מרכין לעברי את ראשו.
"רציתי אה.. רציתי לדעת אם אתה מבשל גם באירועים פרטיים?"
הוא צופף את גבותיו העבות, מהורהר, "תלוי." אמר לאיטו, "אתה יכול לתת לי יותר פרטים?"
אלוהים! מה אני עושה עכשיו?
"אני… אהה…" ואז דחף אחד מעמיתי את ראשו למטבח וקרא בשמי, "איזי! אנחנו חייבים לחזור לישיבה, בוא כבר!"
"אולי נוכל לדבר על זה אחר כך?" גמגמתי, "מתי אתה מסיים לעבוד?"
"בשמונה בערב. תבוא בשמונה ומשהו ונדבר, זה אפשרי?"
"כן, בטח. ניפגש אחרי שמונה." חייכתי אליו את מה שקיוויתי שהוא חיוכי הטוב ביותר וברחתי.
"על איזה אירוע פרטי חשבת?" הוא שאל אותי כמה שעות אחר כך, כשישבנו במטבח המסעדה שלו על כוס קפוצ'ינו שהוא הכין במכונת קפה נוצצת ומרובת כפתורים.
"מסיבת הפתעה לאימא שלי, היא תהיה בת שבעים וחשבתי…" הבטתי כה וכה במטבח המצוחצח שנראה נטוש. "כולם הלכו כבר הביתה?"
"כן. אנחנו סוגרים בשש ועד שבע וחצי כולם הולכים הביתה."
"נשארת במיוחד בשבילי?"
"אני תמיד נשאר עוד קצת אחרי כולם, בודק שהכול מסודר ומוכן למחר."
"אתה בעל הבית?"
"אחד מהם. רוזי, השותף שלי, אחראי על ארוחות הבוקר ואני על הצהרים."
"ובערב אתם סוגרים?"
"כן. רוב הקליינטים שלנו עובדים פה, באזור התעשייה, בערב הם הולכים הביתה ככה שאין טעם להתעסק עם ארוחות ערב."
"זה בטח משמח את אשתך."
"אני לא נשוי."
"גם אני לא. ואגב, שמי איזי."
הוא הושיט לי כף יד גדולה, קשה וחמה שעטפה לגמרי את כף ידי. "אני מיקו." אמר ועיניו סקרו אותי בקפידה מכף רגל ועד ראש. מבטו צמרר את עורי והיה עלי לעשות מאמץ כדי להרפות מכף ידו.
"אתה מחפש דירה?" שאלתי, מרמז במבטי לעבר עיתון יומי שהיה פתוח במדור השכרת דירות.
הוא קיפל את העיתון במורת רוח והשליך אותו לפח. "קשה מאוד למצוא פה דירה, ולצערי אני גר עם שני שותפים בלתי אפשריים. המצב נעשה כל כך בלתי נסבל עד שהתחלתי לשקול לחזור לגור אצל הורי."
"מה הבעיה איתם?"
הוא נאנח והעווה את פניו במורת רוח. "חוץ מזה שהם דראמות קווין רעשניות אין בהם שום רע, אבל אני שונא מהומות וקשה לי אתם. הסתדרתי איתם נפלא עד שהם התחילו לריב. עכשיו אני תקוע עם שני גברים כועסים וממורמרים שמנסים לפתות אותי לסקס כדי לגרום אחד לשני לקנא." שמץ של חיוך מר האיר את פניו לשנייה, "מהרגע הראשון ידעתי שלעשות אתם שלישייה זה רעיון גרוע, אבל הייתי שיכור ואתה יודע מה קורה כשהזין עומד."
הקנאה בשותפיו לדירה פגעה בי כמו מכה לא צפויה בבטן. זה כאב פיזית ועורר בי בחילה עזה.
הוא הביט בי מופתע. "אתה מסמיק? אני מקווה שלא אכפת לך שאני הומו?"
"לא. אני… גם אני…" לא יכולתי לדבר יותר. לשוני דבקה לחיכי ולרגע התחשק לי לברוח, אבל לאן?
יכולתי לברוח ממנו, אבל לא מעצמי.
"אני מצטער שהבכתי אותך." אמר מיקו בעדינות מפתיעה אצל גבר כל כך מגודל. "בוא נעזוב את הבעיות שלי ונתרכז בך."
"תראה אני… תכננתי להזמין את אימא לדירה שלי ולהפתיע אותה עם ארוחה טובה, אבל אני לא יודע לבשל, וחוץ מזה אימא שומרת כשרות ומאז שאבא נפטר היא מקפידה עוד יותר, אני לא בטוח…"
"המסעדה לא כשרה, אבל אישית אני דווקא מעדיף לבשל אוכל כשר. זה אתגר וזה נותן לי הרגשה טובה. מצחיק, אבל אני מקפיד לאכול אוכל כשר עד כמה שאפשר למרות שאני בכלל לא דתי."
"גם אני." הודיתי ולרגע נפגשו עיני בעיניו והרגשתי שאני שוב מסמיק.
"אתה יכול לבוא אלי הביתה ולבשל לי ולאימא ארוחה כשרה וטעימה?" שאלתי.
"מה, רק לשניכם? לא יהיו עוד אנשים?" הופתע מיקו.
"עוד לא חשבתי על זה." הודיתי, "הדירה שלי די גדולה, אבל עברתי אליה רק לפני כמה חודשים ועדיין אין לי מספיק רהיטים."
"מתי היום הולדת?"
"בעוד חודש. מה דעתך לקפוץ אלי עכשיו ולראות את המטבח ולתת לי כמה רעיונות? אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל אני לא יודע איך לארגן הכול."
הוא חייך פתאום, החיוך האמיתי הראשון שראיתי אצלו. "אני טוב בארגון דברים." אמר וקם על רגליו, מתנשא מעלי, גבוה וכהה. קמתי גם כן, מחניק דחף פתאומי שעלה בי לרדת על ברכי ולהצמיד את פני אל חלציו.
הדחף הזה חזר להציק לי שוב ושוב בזמן שהוא שוטט בדירה הריקה והמאובקת שלי.
על פי ארשת פניו ניחשתי שהוא מתפלא איך אני חי בצורה מוזנחת כזו, אבל הוא שתק, וכדי למלא את השתיקה נאלצתי להכביר מילים ולהסביר שאני עסוק מאוד, החברה שאני עובד בה מתפתחת מהר ומוטלת עלי אחריות רבה ולכן הספקתי לרהט רק את חדר השינה שלי. ברגע שיהיה לי פנאי אפרוק את הארגזים שמונחים כבר כמעט שנה בחדר השינה הקטן ואקנה סלון, ואולי עוד מיטה לחדר השינה הבינוני, ובאמת הגיע הזמן שאקנה כמה כסאות מטבח כי זה לא לעניין לשבת על כסאות גן מפלסטיק…
"הבעיה היא שאני לבד ולכן אין לי חשק לעשות שום דבר רק בשביל עצמי ברגע שיהיה לי שותף לדירה…"
הוא נעץ בי מבט, "אתה מחפש שותף?"
ליבי זינק אל גרוני ונחת משם עד לתחתית קיבתי, זהירות איזי, לאט לאט, החיפזון מהשטן.
"כן, אבל עוד לא הספקתי לנסח ולפרסם מודעה."
"מה דעתך עלי בתור שותף?" שאל, מביט בי במבט רציני שכמו חדר דרכי, מפלח אותי פנים ואחור.
היה עלי להדק את ידי בכוח סביב ידית הפלסטיק החלקלקה של הכסא שישבתי עליו כדי לעצור בעד עצמי מלגלוש על הרצפה, להשתטח למרגלותיו ולהתחנן לפניו שבבקשה, יבוא לגור איתי ויניח לי לשרת אותו.
הוא פירש את שתיקתי כהיסוס. "אני מבטיח לקחת על עצמי את הבישול והקניות." אמר והושיט לי את ידו.
נאחזתי בה כטובע האוחז בחבל ההצלה. "כן, אני מסכים." אמרתי בקול יציב שהפתיע אותי, וככה יצא שבאותו היום בו פגשתי אותו והבאתי אותו לביתי החלטנו לגור יחד וכל אותו זמן הוא לא ידע כלום על מה שקורה אצלי בפנים.
באותו לילה, אחרי שחתמנו על זיכרון דברים ונפרדנו בלחיצת יד, שכבתי במיטה הענקית והריקה שלי ורקמתי תכניות.
היה ברור שעלי להמשיך באותה מדיניות של איפוק ושמירת רגשותיי האמיתיים לעצמי. הוא אמר בפירוש שהוא שונא דראמות ואם אשליך את עצמי עליו הוא ייתקף גועל.
אני חייב לבסס את יחסי איתו על כבוד וידידות ולאט לאט… אני אתחיל בדברים קטנים כמו מסג' ידידותי לעורפו וכתפיו ו…
הוצפתי חמימות נעימה כשחשבתי על עורפו הרחב, צווארו האיתן, עורו הכהה והחמים, ופתאום הבנתי שהאפורה נעלמה כלא הייתה ושאני חרמן להפליא, אבל במקום להזמין אחד מאותם מאהבים מזויפים שהשאירו אותי תמיד בתחושת גועל דביקה כיביתי את האור, עצמתי את עיני, חשבתי עליו ועל כל הדברים שאני אפתה אותו לעשות לי וליטפתי את עצמי בנחת עד שבאתי על סיפוקי ונרדמתי מחייך.
בסוף השבוע החלטתי שהגיע הזמן לפרק את הארגזים המאובקים שנחו זמן רב כל כך בחדר השינה שכיניתי בליבי חדר הבלגן.
בעודי מתוודע מחדש לספרים, דיסקים, כלי בית, נעלים, מגבות, כלי מיטה ומבחר מזעזע של ואזות שירשתי מכל מיני דודות פולניות צלצל הטלפון ומיקו היה על הקו.
"אני יכול לעבור אליך כבר היום?" שאל.
הוא דיבר בקול שקט, אבל אני שכל נימי הווייתי היו מכוונים אליו בניסיון לקלוט מה מתחולל בראשו הרגשתי שהשלווה המאופקת שלו מסתירה סערת רגשות.
"בטח שאתה יכול. אני אשמח מאוד, ברוך הבא." אמרתי בעליזות ואחר כך שאלתי אם הכול בסדר ואם יש איזה בעיה.
"יש שתי בעיות שגרות איתי." סתם מיקו ולא פירש. הוא רק הודיע לי שבקרוב מאוד הוא יהיה אצלי, ואמנם, תוך שעה הוא הופיע עם משאית ושני סבלים – דור וגל – הבעיות שגרו איתו.
המשאית הייתה שייכת לגיסו של דור שביחד עם גל בן זוגו לשעבר (?) נודבו בעל כורחם להיות סבלים של מיקו.
"איזה מזל שפינית את הארגזים." שמח מיקו ובמו ידיו עמד ושטף בזריזות את חדר הבלגן שעמד להיות חדרו. הוא עבד מהר ובמיומנות וחיש קל הועלו לדירתי מיטתו שתי שידות, מחשב, כורסת טלוויזיה מעוצבת מצינורות מתכת ומעור שחור וכמה ארגזי ספרים.
שותפיו לשעבר לדירה צייתו ללא היסוס להוראותיו. קשובים וממושמעים להפליא לפקודותיו התרוצצו הלוך ושוב בין המשאית למעלית וחיש קל החלו להזיע ופשטו את חולצותיהם, חושפים גופות שריריים תוצרת מכון כושר, שזופים ומרוטי שיער כמקובל.
אחרי שכל הציוד נפרק ופוזר בדירתי התייצבו השניים בפניו של מיקו שנאבק בעזרתי במלאכת הרכבת המיטה שלו. הוא הבריג ואני הגשתי ברגים והחזקתי קורות עץ, מקווה בסתר ליבי שגם הוא יוריד את החולצה, והודיעו לו שהמלאכה תמה.
"יפה מאוד דורגל!" הרעים מיקו בקול חמור, ואז חייך פתאום וחיבק את שניהם ביחד, אחד מימין ואחד משמאל, הודיע להם שהם הומואיות טפשוניות ונישק על לחייהם, מה ששוב גרם לקיבתי להתעוות בקנאה שניסיתי להסתיר.
הם חיבקו ונישקו אותו חזרה, אמרו לו שהם אוהבים אותו ושהוא תמיד רצוי אצלם בחזרה, לחצו את ידי ואמרו לי להשגיח טוב על הטבח הכי טוב בתל אביב, לבשו את חולצותיהם ונסעו לדרכם במשאית.
"אז הם שוב יחד?" ניסיתי להבין.
"בטח שכן, הם לא נפרדו ברצינות, הרי הם מאוהבים מעל האוזניים." צחק מיקו, הידק את הבורג האחרון במיטה שלו – מיטת עץ דובדבן כהה וממורט – פקד עלי לאחוז קצה אחד של המזרון, אחז בקצה השני, וביחד הנחנו את המזרן העבה והכבד על המיטה.
"זהו, אפשר להתחיל להרגיש כמו בבית." הצהיר מיקו, פשט את חולצתו והטיל את גופו הערום למחצה על המיטה.
בהיתי בו, מקפץ על המיטה, בודק אם היא לא חורקת תחת כובד משקלו, (להערכתי הוא שקל בערך מאה ק"ג), מאלץ את עצמי להתאפק ולא להצטרף אליו.
לאט לאט, פקדתי על עצמי, בלי לחץ ובלי חיפזון. רק אם תשחק בתבונה בקלפים שלך הוא יהיה שלך.
"בוא איזי, תצטרף אלי." הזמין אותי מיקו, "אני רוצה להיות בטוח שהרכבתי אותה טוב." התיישבתי בצניעות על קצה המזרון וקיפצתי קלות על ישבני, מחייך אליו בתמימות, מקווה שהמהומה המתחוללת בתחתוני למראה גופו החשוף לא נראית כלפי חוץ.
"אני מת מרעב." הודיע לי מיקו אחרי שנחה דעתו מהמיטה שלא חרקה כמלוא הנימה, "אתה בטח חושב ששמן כמוני עושה דיאטה, אבל האמת שאני אוהב לאכול והחלטתי להשלים עם הכרס בכבוד ולא להרעיב את עצמי."
"אתה לא כזה שמן." הרגעתי אותו, "אני דווקא אוהב גברים גדולים." הוספתי בביישנות והסמקתי כאילו אני בתולה חסודה, אבל הוא כבר היה בכיוון המטבח ובטח לא שמע אותי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il