דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
23/03/2015
ודווקא אז, כשהפסקתי לקבל את פרצוף הכלבלב הדרוס בכל פעם שנזכרתי בפניו של דני והצלחתי לשמור על קור רוח גם כשגיליתי את חולצת הטריקו הישנה שלו בתחתית הארון, דווקא אז, כשכבר הרגשתי מספיק נוח להודות בפני ברקו שאני שונא לראות חדשות ומעדיף לצחוק במקום זה מהסימפסונים, והוא הודה שהוא מעריץ מושבע של סרטי טום וג'רי, דווקא אז – דני חזר.
זה קרה כשהייתי כבר בסוף התהליך של מעבר לדירה של ברקו, תהליך איטי שהתחיל במברשת שיניים רזרבית שהשארתי בכוס לצד המברשת שלו, ונגמר בכך שרוב תכולת הארון שלי הייתה על המדפים שלו. החוזה על הדירה שלי עמד להסתיים בעוד חודש וברקו, ששמו האמיתי שרגא ברקוביץ – סוד כמוס שהתגלה לי כשהצצתי בחשבון הטלפון שלו, ואל תשאלו מה הכרחתי אותו לעשות לי כדי שאבטיח לו לשמור על סודו – הציע לי מיוזמתו, בלי שום עידוד מצידי, שבמקום לחדש את החוזה על דירה שאני כמעט לא נמצא בה להתחיל לגור אצלו באופן רשמי. "בין כה וכה אתה שורץ פה כל הזמן." הפטיר בנימה אגבית.
"כן, מסתבר שנקשרתי אליך שרגא." צחקתי והשלכתי את עצמי עליו. זה היה אחד הדברים שאהבתי אצלו, הוא היה גדול וחזק ממני ויכולתי להרשות לעצמי להשתטות ולהתנהג כמו ילד כשהייתי איתו, בעוד שעם דני הייתי חייב להיזהר תמיד לא להכאיב לו, ובכל זאת הוא התלונן כל הזמן שאני פראי ומגושם ועושה לו סימנים כחולים. הייתי לבד בדירה שלי, ממתין לברקו שיבוא לאסוף אותי כדי שנלך לסרט. שנינו היינו חולי קולנוע ושום מערכת קולנוע ביתית לא סיפקה אותנו. רצינו את הדבר האמיתי – מושבים מרופדים מסודרים שורות שורות באולם אפל עם ריח של פופקורן, סדרן עם פנס ומיזוג חזק מידי שמספק תירוץ לחיבוקים – בקיצור, אולם קולנוע, לא תחליפים.
בינתיים התחלתי למיין את אוסף הדיסקים שלי שחלק גדול מהם היה של דני. נוכחתי לדעת שהטעם שלי השתנה מאוד מאז שדני עזב, ולא רק במוזיקה. דני הכתיב לי מה ללבוש, איך לבלות, וניסה כמיטב יכולתו לעצב גם את צורת מחשבתי. ברקו מצד שני העדיף להתרכז בתחת שלי ועזב את המוח שלי לנפשו – עוד לא החלטתי מה עדיף. אחר כך נכנסתי למקלחת הקטנה והצרה של דירתי, בודק אם שכחתי משהו. כשהייתי עם דני חשבתי על המקלחת כעל מקום פונקציונאלי שנועד לשטוף מעליך את זיעת היום ולאכסן מגבת, מברשת שיניים וכלי גילוח. ברקו לעומת זאת התחלחל למראה הכוך הצפוף הזה שבו נהגתי להתקלח. בשבילו מקלחת הייתה מקום לחגוג, וברקו אהב לחגוג בגדול. המקלחת בדירתו הייתה ענקית, מצופה קרמיקה איטלקית, מצוידת בג'קוזי ובארונות שלחלק גדול ממה שאוחסן בהם לא היה שום קשר לניקיון.
אני די בטוח שכמה צרי אופק יטענו שבדיוק ההפך – הציוד במקלחת של ברקו היה דבר מלוכלך. בסדר, אולי, אבל הרי מין צריך להיות מלוכלך, מהביל, מזיע ודביק. ואם הוא לא כזה אז יש משהו שגוי בדרך שאתם עושים אותו. המין עם דני היה תמיד נקי, מסודר, מתוק, רגיש ומתחשב. מין בטעם וניל שהוא טעם לא רע, אבל איך להגיד, קצת משעמם. לזכותו של ברקו אגיד שמעולם לא השתעממתי איתו. לפעמים פחדתי, לפעמים צעקתי מרוב תענוג, או כאב, בדרך כלל שניהם יחד, אבל מעולם לא פיהקתי משעמום. הבטתי כה וכה במקלחת הצרה של דירתי שהייתה ריקה כמעט ונזכרתי איך בעזרת מגבת רטובה, מברשת שיער, ושרוך אחד תמים למראה, הפך ברקו את המקלחת של אתמול בערב לחוויה שלא במהרה תשכח ממני, ונגעתי בסיפוק בשרשרת שעל צווארי. הרווחתי אותה ביושר אחרי שהצלחתי לעבור בהצלחה את מבחן הפיסטינג הראשון שלי והתקבלתי כחבר שווה זכויות במועדון. למרות שהיה אחד מבעליו של המועדון סירב ברקו לעשות לי הנחות והיה עלי לעבור את מלוא הטקס כמו כל אחד אחר. הושכבתי על הסילינג, קבלתי את מנת ההצלפות שלי – שלוש מכל אחד מהחברים – והנחתי לדום פיסט, המומחה לדבר, להחדיר את אגרופו לתחת שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להתרומם ולהיסחף לתוך מה שקרוי סאב ספייס, ואני חוויתי אותו כמין ריחוף בעולמות עליונים שניתק אותי לגמרי מהמציאות בה הייתי והרים אותי מעלה מעלה. אני זוכר איך צפתי כתינוק במי שפיר, נינוח ורגוע ומאושר, ורק עיניו המודאגות של ברקו שעמד לצדי כל הזמן, מעצבן את דום פיסט שלא אהב את ההשגחה הצמודה הזו, מחברות ביני לבין המציאות. כשהכל נגמר הורדתי מהסילינג והושכבתי על מצע רך. ברקו עטף אותי בשמיכה, נישק את מצחי וענד לצווארי שרשרת שנקשרה במנעול זהב קטן שהמפתח שלו היה בידיו בלבד. לא ידעתי איפה הוא שמר את המפתח לקולר שלי ולא שאלתי. בטחתי בו שישגיח עליו היטב.
דלת הדירה חרקה, מנערת אותי מהזיכרונות המחרמנים. "אני כאן ברקו!" צעקתי, ומיהרתי לקראתו, אבל זה לא היה הוא. במקומו הופיע דני, האקס הנעלם שלי שחזר לפתע אחרי תשעה חודשי היעדרות. יפה יותר מתמיד, שזוף, ארוך שיער, ולפי החיבוק שנתן לי חרמן ומאוהב בי שוב. "מה שלומך אודי?" אחז את פני בכפות ידיים רכות שמגען שיגע אותי בזמנו, והיום היה עדין בצורה מוזרה.
"ניערתי את ראשי, משתחרר מאחיזתו. "מה אתה עושה כאן דני? חשבתי שאתה בלונדון עם שון."
הוא צנח על הספה המאובקת וטמן את ראשו בידיו. "אודי, עשיתי טעות איומה ואני רוצה לתקן אותה." הצהיר בקול חגיגי.
התיישבתי לצידו, מנסה לארגן את מחשבותיי. "אם רק היית בא לפני שלושה חודשים דני הייתי מקבל אותך חזרה בלי היסוס, אבל…"
"כבר יש לך אחד אחר מה? איזה דביל אני! ידעתי שטעיתי שבוע אחרי שעזבתי, אבל הייתי עקשן, עשיתי הכל כדי שזה יצליח, ניסיתי… אין לך מושג כמה ניסיתי וכמה התאמצתי. אם רק הייתי בורח בזמן…" הוא הסתובב אלי ונפל בזרועותיי, "אני אוהב אותך אודי! בבקשה אודי, בוא נחזור." ובדיוק ברגע זה בחר ברקו להיכנס. החלפתי איתו מבט מעל לכתפו של דני שנדבק אלי בכוח, מתחפר בכתפי.
"רק אל תגיד שזה לא מה שאני חושב." אמר ברקו בחיוך.
"אין לי מושג מה אתה חושב." עניתי, מתאמץ לקלף מעלי את דני.
"אני חושב שזה האקס שלך שמנסה לחזור אליך." סיכם ברקו את המצב בקיצור דייקני. דני שקלט סוף סוף שאנחנו לא לבד התיישב והביט מופתע בברקו שסקר אותו במבט בוחן וישיר. אף אחד מהם לא היה מרוצה ממראה עיניו. דני שאל את עצמו מה אני מוצא בערס המגודל הזה, וברקו השתומם איך נתקעתי עם היפיוף המפונק ההוא.
איך אני יודע מה הם חשבו? לא, לא נעשיתי קורא מחשבות. הם אמרו לי מה הם חשבו אחד על השני, והם אמרו את זה כמה וכמה פעמים, ובפירוט מעייף שהחל לעלות על עצבי אחרי כמה ימים. עד שפגשתי את ברקו והתחלתי לחיות בעולמו, עולם של עבדים ואדונים, דומים וסאבים, חלמתי רבות על הרגע הזה שדני יבין את טעותו וישוב אלי. זה שהוא טעה לחשוב ששון, הבריטי היומרני הזה, הוא אביר חלומותיו, היה לי ברור מהרגע הראשון, וזה שהוא ישוב אלי על ארבעה, גם את זה חזיתי, אבל לא ידעתי עד כמה אצטער בגלל שחלומי התגשם. מובן שהאשמתי בכול את ברקו, במקום להכניס לדני אגרוף ולגרור אותי הביתה כדי ללמד אותי לקח קשה וארוך הוא הפך באורח פלא לליברל יפה נפש, ואך כפסע היה בינו לבין חבישת משקפי ג'ון לנון והצטרפות לעצרות שלום של אנשי שמאל.
"למה אתה שותק?" התעצבנתי כששוב הפריע לנו טלפון דחוף מדני. "תגיד לו להפסיק להתעלק עלי, תגיד לי להפסיק לרוץ אליו בגלל כל שטות." דרשתי בזעף.
"הוא האקס שלך, לא שלי. אתה תגיד לו." ענה ברקו בשלוות נפש והחזיר את הקונדום שטרם נפתח למגרה.
"למה לא אכפת לך שאני הולך אליו?" צרחתי, "לזה אין שום משמעות בעיניך?" אחזתי בשרשרת שהעניק לי.
"רק אם יש לה משמעות בעיניך." השיב ברקו בארשת של גדלות נפש מעצבנת.
"בטח שיש לה משמעות, אנחנו חיים יחד, לא?"
ברקו משך בכתפיו והפך אלי את גבו. "גם אתה ודני חייתם יחד שלוש שנים, התרסקת לחתיכות כשהוא עזב, התאבלת עליו חצי שנה. כמה זמן אתה איתי? שלושה, ארבע חודשים?"
"כן, אבל…"
"וחוץ מזה אודי," הוא הפך אלי את פניו ולרגע נראה שוב כסלקטור המרושע שכל כך נמשכתי אליו בפעם הראשונה, "אני לא בטוח שאתה מתלהב ממני בתור ברקו או שאני בשבילך רק אמצעי להכרת כל הקטע הזה של שליטה."
נותרתי המום מתשובתו. שוב הוא הצליח להפתיע אותי ולהשאיר אותי חסר מילים. "ברקו בחייך, אתה יודע שאני… שאנחנו… " ניסיתי להגדיר את תחושותיי המבולבלות, אבל הוא קטע את גמגומי ושילח אותי לדני שהפעם ביקש שאבוא לבדוק מה הבעיה עם הבוילר.
בפעם הקודמת הוא ראה עכבר במטבח, ולפני כן היה לו קצר כל פעם שהדליק את הטוסטר. מגוון התירוצים והבעיות שהוא העלה היה חד גוני משהו, אבל למרות זאת הוא הכיר אותי היטב ושוב ושוב הצליח לעורר את דאגתי ורחמי ולהזעיק אותי אליו, וכל פעם בעודי מחפש עכברים ומתקן קצרים, הוא היה מסביר לי בפירוט מעייף למה ברקו הוא סתם תחליף מזעזע לחבר, בעוד שהוא דני, אוהב אותי אהבת נפש ורוצה להקדיש את כל חייו כדי לפצות אותי על הסבל שעברתי בגללו. "בסדר דני!" התרגזתי אחרי שהבנתי שהבוילר בסדר גמור ורק נורת ההדלקה שלו נשרפה. "אתה רוצה לפצות אותי אז בוא נזדיין." פשטתי את חולצתי בתנופה אחת והתנפלתי עליו.
כמו שידעתי שיעשה הוא צעק בבהלה ונרתע ממני. בקטע של הסקס דני היה כמו בחורה פולניה, היית צריך להאכיל אותו, לפנק אותו, להחמיא לו, ובסוף, אחרי הרבה מאמצים להגיד תודה שהוא מסכים לשכב בשקט ולתת לך לעשות הכל לבד. פעם חשבתי שזה סימן לתחכום ולעדינות נפש, היום חשבתי שזה שעמום המחץ. "נעשית נורא שרירי." אמר, די בסלידה, "התחלת ללכת למכון כושר?"
"כן. לפעמים אני וברקו… בגילי צריך כבר להשגיח על הכרס." התנצלתי כמו דביל. ידעתי מה דעתו של דני על הומואים שכל הזמן מטפחים את השרירים שלהם על חשבון המוח. כאילו שאם אתה נראה טוב אתה בטח סתום, ובחיים לא קראת ספר. למה הוא תמיד גורם לי להרגיש שאני צריך לבקש סליחה שאני חי? חשבתי במורת רוח, ואיך לא שמתי לב לזה קודם?
"מה זה השרשרת האיומה הזו?" המשיך דני להציק לי, "מה זה? מנעול? אתה נראה כמו אחד מהחבר'ה האלה ממועדוני העור."
"זו מתנה מברקו." אמרתי, מעיף את ידו מהשרשרת שלי. "ושם באמת פגשתי אותו. הוא סלקטור במועדון." הצהרתי בגאווה, ואתם כבר יכולים לשוות בנפשכם את הפרצוף של דני כששמע שברקו הוא לא רק הסלקטור אלא גם אחד מהבעלים של המקום.
"אני לא מתלהב מכל הקטע הזה של מכות ושרשראות ובגדי עור." אמר בפסקנות מעצבנת. "לדעתי זה חולני. לא נראה לי שזה הולם אותך אודי. ממתי אתה בקטע הזה האופנתי הזה של אבזמים ועור שחור?"
"יש בזה קצת יותר מקטע אופנתי של בגדי עור עם אבזמים מבריקים ושוטים." ניסיתי להסביר, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר.
"זה קטע חולני אודי. צא מזה לפני שתיפגע באמת, מה זה נותן לך בכלל?"
משכתי בכתפי בשתיקה. ומה נתנו לי השנים שנשאתי אותך על כפיים והערצתי אותך? חשבתי לעצמי. לא הייתי מסוגל לספר לו איך אני חומק מתוך עצמי הקשור והמוצלף, משאיר את גופי להשגחתו הנאמנה של ברקו ויוצא לשוטט במרחבי החלל הזוהרים, מוצף אושר ורוגע שמימיים. מעולם לא דברתי על כך עם איש. מאז הפיסטינג חוויתי את התחושה המענגת הזו עוד כמה פעמים, ותמיד כשהייתי חוזר לגופי הדבר הראשון שהייתי חש בו היה כף ידו הגדולה של ברקו אוחזת בכפי. הוא מעולם לא שאל איפה הייתי ואיך אני מרגיש. ידעתי שהוא מבין גם בלי שאספר לו ונוח היה לי יותר לשתוק ולא להשתפך בקשקושים רוחניים.
אני וברקו אף פעם לא דברנו יותר מידי, היינו חזקים יותר בשתיקות. דברים כמו טיב היחסים שלנו, הרגשות שלנו וכל הקשקושים הללו שדני אהב כל כך לטחון באזני לא היו אף פעם נושא לשיחה ביני לבין ברקו. הוא אהב לשתוק, וכשדיבר עשה זאת בקיצור, מתבטא בחסכנות דייקנית ששמחה אותי מאוד. היה לי די בדיבורים בתקופת דני. כשהייתי איתו שמעתי נאומים חוצבי להבות על רגשותיו בנוגע לכל דבר תחת השמש – מהטעם המזעזע שלי בבגדים ובסרטים ובאוכל, ועד לתחושת העוול האיומה שחש בגלל שאיחרנו לסרט כי חסמו את הכביש בגלל חפץ חשוד. הכל נידון בהרחבה, פוטפט עד דק ונטחן בשיחות טלפון אינסופיות בין דני לבין אינספור ידידותיו הצייצניות שלא יכלו לקנות זוג גרביים או להסתפר בלי עצתו. כמה נעים היה להיווכח שהחברות היחידות של ברקו לבשו ג'ינס, גרבו גרבי ספורט והסתפרו אצל ספר גברים.
בניגוד לדני ברקו היה מסוג האנשים ששומר את רגשותיו לעצמו. במשך חמשת החודשים שלנו יחד הוא מעולם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, או משהו נמרח מסוג זה, אבל הבחנתי בהבעת הדאגה על פניו כשראה בידי צו מילואים לשטחים. וכשחזרתי אחרי שבועיים מרגיזים ומעייפים במחסום חשתי את השמחה שלו בחיבוק שהעניק לי. אם היה לו קשה בלעדי הוא שמר על זה לעצמו. דני לעומתו לא חדל להשתפך על הקשיים שיש לו כשאני איננו, וכל הזמן פירט באזני כמה הוא מודאג, חרד, לא ישן טוב, לא אוכל כראוי, ועד כמה בריאותו נפגעת בגלל שאני הולך למילואים. לא, דני לא עושה מילואים. הוא קיבל שחרור מוקדם מצה"ל ופטור ממילואים. לא יודע למה, משהו בריאותי לא ברור.
ברקו אמור ללכת למילואים בעוד חודש וגם הוא יתקע במחסומים כפי הנראה. מעניין לדעת איפה אני אהיה אז, אני שואל את עצמי, ומיד עונה לעצמי ככה – לא אודי, השאלה היא לא איפה תהיה אלא איפה אתה רוצה להיות? מה הבחירה שלך? "דני," הפסקתי את שטף דיבורו של האקס הפטפטן שלי שסיפר לי בפרטי פרטים משעממים על החוויות שעבר במשרד הפנים כשניסה להשיג פטור למשהו – דני הוא אלוף הפטורים. הוא מהחבר'ה האלה שיש להם פטור מלהציג פטור. "למה אתה מזעיק אותי כל הזמן אליך? אני כבר לא חי אתך? זה נגמר, אתה לא מבין?"
"זה בגלל הערס ההוא?" שאל דני, מעווה את פרצופו בהבעה מתפנקת שפעם חשבתי שהיא נורא חמודה וכעת עצבנה אותי. "הוא לא מרשה לך להיות איתי?"
"לא מכיר שום ערסים. אני חי עם בחור נהדר שאני אוהב ושאני מקווה שעדיין אוהב אותי למרות שמאז שהגעת לפה אני כל הזמן אצלך במקום להיות איתו."
"אם הוא היה אוהב אותך הוא לא היה מרשה לך לבוא אלי כל הזמן." אמר דני בזחיחות הדעת.
"בדיוק ההפך טמבל. דווקא בגלל שהוא אוהב אותי הוא לא מחלק לי הוראות כמו שאתה תמיד עשית, ולא עושה לי סצנות קנאה כמו שאתה נהגת לעשות. הוא נותן לי לבחור לבדי מה אני רוצה."
"וזה מה שאתה רוצה?" נעלב דני, "לחיות עם סלקטור במועדון עור? ללכת עם השרשרת והמנעול שלו על הצוואר שלך?"
"כן. זה מה שאני רוצה. זו הבחירה שלי וככה טוב לי, ומהיום דני תשיג לך דפי זהב ותקרא לבעל מקצוע כשמתקלקל אצלך משהו, אני לא זמין יותר בשבילך."
טסתי הביתה ודהרתי במעלה המדרגות לדירה שלנו. ברקו ישב בחושך במרפסת ועישן את אחת משלוש הסיגריות היומיות שהרשה לעצמו. ביום טוב הוא היה שוכח בכלל לעשן, בימים רעים הוא היה מתאפק בקושי עד לזמן הסיגריה הראשונה. מאז שדני חזר הוא התחיל לזייף קצת ולפעמים עישן יותר משלוש. הוא חשב שלא שמתי לב, אבל אני תמיד הרגשתי. בלי להגיד מילה התיישבתי לצידו על הרצפה והושטתי את ידי אל הסיגריה שלו. הוא מסר אותה בלי התנגדות ולא מחה כשמעכתי אותה במאפרה. "העסק עם דני נגמר סופית." אמרתי והשענתי את לחיי על ברכו, "הוא לא יצלצל יותר."
"טוב. באמת הגיע הזמן." אמר בקול רך והניח את ידו על שערותיי, מחליק אותן ממצחי והלאה.
"תגיד ברקו, למה אתה לא שואל אותי אף פעם מה קורה איתי בסשן?"
ברקו גיחך ונגע בשרשרת שלי. "אני יודע מה קורה אתך אודי, גם אני הייתי פעם סאב. הקולר הזה היה פעם שלי."
"מתי? עם מי? הוא היה החבר שלך?" נרעשתי.
"זה היה מזמן אודי, כשעוד הייתי סתם שרגא. הוא כבר נפטר, אללה ירחמו, אחרת בטח עוד הייתי איתו. וכן, הוא בהחלט היה חבר שלי, אני אספר לך עליו פעם."
"אתה לא רוצה להרגיש את זה עוד פעם?" חקרתי, מביט למעלה אל פניו המהורהרים.
"אני לא יכול סתם ככה להיסחף אודי, זה צריך להיות עם מישהו מיוחד שאני סומך עליו במאה אחוז."
החלפנו מבטים והוא רכן ונישק את מצחי. "מישהו כמוך למשל."
הנחתי את ידי על כתפיו ונישקתי אותו על פיו בחזקה. "בוא שרגא," אחזתי בידו, "בוא איתי למיטה."
הוא קם ממקומו בצייתנות והלך בעקבותיי, מחייך. זו הייתה הפעם הראשונה שהורדתי מעלי את השרשרת וענדתי אותה לצווארו. בהתחלה זה היה מעט מוזר, אבל די מהר נכנסתי לתפקיד האדון. עשיתי כל מה שהוא לימד אותי, ומאחר והוא היה מורה טוב ואני תלמיד שקדן זה היה סשן טוב. עשיתי כל מה שאני אוהב – קשירה יפנית אמנותית, הקול הנעים של עור השוט על עור הגוף, משטחי עור רצועים פסי אודם מבהיק, הענקת כאב המתחלף בעונג שממריא להתעלות, והפעם אני יושב לצידו, אוחז בכפו, ממתין שיחזור אלי מהמרחבים המעורפלים אליהם חמק. כשהוא חזר אלי מחייך, מדיף ריח זרע וזיעה, רכנתי ונישקתי אותו על פיו והתרתי את השרשרת שלי מצווארו. "טוב שחזרת ברקו, בוא נלך להתקלח, ואה, לפני שאשכח, רק רציתי שתדע, אני אוהב אותך."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il