הבלש זהבי – כ'

26/06/2014

"אני משתעל." אמרתי לרופא.
הוא הביט בי מהורהר ואחר כך תקף אותי בסדרת שאלות. "שיעול יבש או לח? בלילה או ביום? יש לך ליחה?"
"בעיקר בלילה, שיעול יבש בלי ליחה. סתם שיעול מעצבן כזה."
הרופא הרים את חולצתי, העביר על גבי וחזי סטטוסקופ קר, פקד עלי לנשום עמוק, להשתעל ושוב לנשום עמוק, ואחר כך נתן לי כוסית פלסטיק ומבחנה עם ערמת טפסים ומדבקות והורה לי לקבוע תור לבדיקות דם.
"בסדר." אמרתי וקמתי בכוונה ללכת, אבל הרופא קם גם כן, הניח יד על כתפי והוליך אותי למשקל בפינה.
"אני שמן מידי, אני יודע." התחלתי להתנצל.
"לי דווקא נראה שרזית." אמר הרופא והחל להזיז את המשקלות לפה ולשם, "כן, ירדת חמש ק"ג."
"זה השיעול, אני לא ישן בלילה ומרוב עייפות קשה לי לאכול."
"המממ…" אמר הרופא ורשם בתיק שלי משהו, "ואיך אתה מרגיש חוץ מזה?"
"עייף וגם הצלעות כואבות לי מרוב שיעול."
הרופא נאנח ואמר שהוא לא רוצה להגיד כלום עד שהוא לא יראה את תוצאות הבדיקות שלי, אבל יכול להיות שאני אצטרך להתחיל עם תרופות.
"ואז אני אפסיק להשתעל?" ניסיתי לשמור על אופטימיות.
הוא עשה כן עם הראש, נמלך בדעתו אמר שאולי והתחמק ממבטי.
אמרתי שלום והלכתי.
בעצם התכוונתי להגיע ישר הביתה, אבל בדרך עשיתי סיבוב, עצרתי בבית הקברות והלכתי לבקר בקבר של אורי.
כמו בביקור הקודם שלי הקבר שלו נשאר עדיין סתם חתיכת שיש עם אותיות שלא היה להן שום קשר לגבר שאהבתי. הסתכלתי עליהן כמה דקות, נגעתי בשיש השחור והחלק וניסיתי לחשוב עליו, אבל הראש שלי היה ריק לגמרי.
שמתי אבן קטנה על המצבה והלכתי הביתה.

"הנה הוא!" אמר סאני בשמחה, "אתה נראה צמא. רוצה בירה?"
"רק מים קרים." ביקשתי ומיד עם הלגימה הראשונה התחלתי שוב להשתעל. אולי המים היו קרים מידי.
סאני התעלם בדיפלומטיות מהשיעול שלי והראה לי את הדרכון שהביא לסמי – דרכון של בחורה שחרחורת בת 18 בשם לימור ויינשטיין.
"זה דרכון של בחורה." נדהמתי.
"אני יודע, זה היופי שבדבר."
"אבל הוא… זאת אומרת… אני לא מבין את זה סאני."
"מה יש להבין? נלביש אותו כמו בחורה, מה הבעיה?"
"כן, אבל… יש בדיקות, ומה אם יפשיטו אותו?"
"זה דרכון עם שם יהודי, לא יפשיטו."
"יפשיטו אם יחשדו, ואם בחורה עם שם אשכנזי תדבר בקול גברי במבטא ערבי הם יחשדו. למה צריך את כל הסיבוך הזה סאני? הוא לא איזה מחבל או משהו."
"הסיבוך הוא לא בגלל המשטרה אלא בגלל המשפחה שלו. אני לא רוצה שהם ידעו שהוא עזב את הארץ ושהוא גר ב…" פניו של סאני לבשו הבעה מסתורית. "אה…גר באירופה."
"איפה באירופה?" ניסיתי לפזר את מסך הערפל.
"מה זה משנה? מה שאתה לא יודע לא יזיק לך." אמר סאני במין צורה שושואית מעצבנת שעוררה בי חשד שמקסימיליאן הצעיר ראה יותר מידי סרטי ג'ימס בונד בנעוריו.
"אני פוחד שכל ההתחפשות הזאת רק תסבך את סמי." הערתי, "החבר'ה האלו בביקורת הגבולות הם לא טיפשים."
"אני יודע גולדי, עובדה שהם קיבלו את הבן דוד המוצלח שלך לעבודה." חייך סאני בערמומיות.
ידעתי מיד שכוונתו לאיתן – בנו הבכור של דוד מולי, אחיו של אבא. "הוא לא כזה מוצלח." הערתי חמצמצות ולא בגלל שאני לא אוהב את איתן, בן דודי, אבל מעולם לא התגברתי על כך שהורי תמיד שאלו אותי למה אני לא יכול להיות ילד טוב כמו איתן ולהביא להם נחת כמו שאיתן מביא לדוד מולי ולדודה לייקה.
טענותיי שאיתן הוא חנון מעצבן לא הרשימו אותם כמו הציונים שלו. למרבה הצער הם העדיפו חנונים עם תעודה מושלמת על פני בחורים גזעיים כמוני שניחנו בפה גדול מידי שפלט דעות על כל דבר בעולם, בכישרון לריב עם כל המורים (חוץ מהמורה להתעמלות) ולהבריז משיעורים משעממים.
בצבא איתן הלך למודיעין ובילה שלוש שנים בחדר ממוזג מול מחשב, בעוד שאני הזעתי במג"ב.
אחרי הצבא הוא הלך ללמוד באוניברסיטה ואחר כך עבד בשב"כ. לפני כמה שנים הוא התפטר בגלל בעיות בריאות לא ברורות, התגרש מאשתו, חזר לגור אצל ההורים ובמשך יותר משנה – אוי לאותה בושה – הוא סתם נח אצלם במקום לנסות למצוא עבודה חדשה.
דודה לייקה אמרה שיש לו משבר נפשי ודוד מולי שתק בקדרות וסירב לדבר עליו. למרבה המזל, קצת אחרי שעזבתי את המשטרה, חברים שלו סידרו לו עבודה במשטרת הגבולות ומאז הוא שם, בודק מי יוצא ומי נכנס לארץ, מנסה לנחש מי באמת עולה לרגל למקומות הקדושים ומי מנסה להבריח סמים או לעסוק בזנות.
"ביררתי והוא בדיוק הבן אדם שצריך לדבר איתו כדי שאף אחד לא יפריע לסמי לעזוב בשקט את הארץ למרות שיש לו מבטא שלא מתאים לתמונה בדרכון." פסק סאני והביט בי כמצפה שאבין לבד את הרמז.
הבנתי מה הוא רוצה שאעשה, אבל ניסיתי להתחמק בטענה שאיתן שומר לי טינה עוד מגיל שלוש עשרה בגלל שבבר מצווה שלו זרקתי עליו סוכריות טופי בהתלהבות גדולה מידי.
סאני לא השתכנע ואמר שדם סמיך ממים, שהגיע הזמן שאשפר את יחסי עם קרובי משפחתי ושלפעמים, למען מטרה טובה, צריך לקחת קצת ויטמין P .
"אתה טועה סאני, אין ויטמין כזה." אמר יוני שחזר בסופו של דבר לבלות בחברת סמי ויובל, ואפילו ניסה לחבב את סמי.
"דווקא כן, ותיכף תראה איך גולדי לוקח ממנו קצת." הצטחק סאני.

עשיתי פרצוף זועף, אבל כמובן שבסוף נכנעתי והתקשרתי לאיתן. הייתי צריך לעבור שתי מזכירות ועוזר מנומס מידי כדי להגיע אליו, וגם כשתפסתי אותו סוף סוף בטלפון והסברתי לו הכול הוא התעקש שניפגש כי דברים כאלו לא סוגרים בטלפון.
"אני אבוא אליך מחר בבוקר לפני העבודה." הודיע לי, "מאז סדר פסח לא ראיתי אותך, אני מתגעגע אליך אדי."
"כן, גם אני." שיקרתי וסגרתי.
"מצוין." אמר סאני בשביעות רצון, וביקש מנועה לתרום קצת בגדים ואיפור כדי להפוך את סמי לנערה משכנעת.
יובל ישב בצד והחמיץ פנים, אבל נועה ויוני שהתלהבו מהמשימה הלבישו את סמי בג'ינס הדוק וחושף בטן וחצי ישבן, וטייחו את פניו בשכבות של איפור. רק הנעלים היו בעיה כי מספר הנעלים של נועה היה 38 ושל סמי 42
"אז בואי נלך לקנות לו נעלים." התלהב יוני, "בינתיים תנעל את הקרוקס הכתומות שלי, ותישאר עם הבגדים האלו. בוא נראה אם נצליח לעבוד על המוכרות בחנות נעלים."
סמי בחן את עצמו בראי בשביעות רצון. "יאללה, בוא נלך." הסכים והביט בתחינה ביובל.
"אני לא בא." אמר יובל, נכנס לחדר השינה וטרק אחריו את הדלת.
סמי התעצב, אבל בכל זאת הלך, מצליח לעכס בגנדרנות אפילו עם הקרוקס המגושמות של יוני.
"אני לא רוצה שהוא ייסע." מחה יובל אחרי שהם הלכו. "למה הוא צריך לעזוב את הארץ? מה רע לו לגור פה איתי?"
"ומה יהיה בשנה הבאה, כשתגמור ללמוד ותתגייס? מה הוא יעשה עם עצמו? גם לו מגיע ללמוד, לעבוד, או לפחות לצאת מידי פעם מהבית."
"אני לא רוצה שהוא יעזוב." חזר יובל בעקשנות על דבריו.
"סמי חייב לצאת מהארץ כדי להתחיל לחיות חיים נורמאליים." הסביר לו סאני רכות, אבל יובל סירב להשתכנע ולאות מחאה התיישב מול המחשב עם קערת קורנפלקס ענקית והרג בשצף קצף צבאות שלמים של חיילים וריטואלים.

סמי חזר עם יובל עמוס שקיות מלאות כל טוב. הם קנו שתי זוגות נעלים, כפכפים, חלוק צבעוני מבד מגבת, שמלה ורודה וחזייה.
"החזיות הן בעצם לנשים שכרתו להן שד בגלל סרטן." גילה לי יובל בעוד סמי מסתגר במקלחת עם הקניות שלו, "אבל המוכרת אמרה לי שהמון דראג קווין קונות אצלם."
"סמי לא דראג קווין ולא אישה." התרגז יוני וחיסל במחי עכבר עוד חייל אחד שמת מות גבורה על המסך.
"תראו אותי!" קרא סמי והופיע בפתח המקלחת עטוי במחלצות שקנה. אני מודה שנשימתי נעצרה למראהו.
לבוש בג'ינס הוא נראה ספק בחור ספק בחורה, אבל בשמלה ורודה ונעלי עקב תואמות – לבנות עם פרפר ורוד אם תהיתם – שערו שהתארך מאוד בזמן ששהה אצלי גולש על כתפיו ואיפור מתוחכם על פניו הוא נראה כמו בחורה מושכת מאוד, אפילו הקול שלו נשמע נשי יותר.
"מה עוד? אולי גם תחתוך לעצמך את הזין ותשתיל שדיים?" התפרץ יובל בזעם.
"יובלי, אל תכעס." ניסה סמי לחבק אותו, "זה עדיין אני, אני מתלבש ככה רק בשביל הדרכון."
"כן, בטח, ממש." הדף אותו יובל מעליו, וסמי שלא היה יציב על נעלי העקב שלו התנודד וכמעט נפל. תפסתי אותו ברגע האחרון, כורך את ידי סביב מותניו. גם מקרוב הייתה לי תחושה שאני נוגע באישה עדינה וחלקה, אפילו הבושם שלו היה נשי.
"אתה נראה ומסריח כמו זונה טורקיה." אמר יובל בגסות והסתלק למטבח. סמי פרץ בבכי והלך אחריו. שמענו אותם רבים בלחש במטבח והחלפנו מבטים נבוכים.
אין לי ספק שכל הנוכחים היו שותפים להרגשתי – הדירה שלי הייתה קטנה מידי להכיל את כולנו.
"אני צריך לחזור, ארי כבר בטח דואג לי." אמר סאני וקם, "בואו, תלוו אותי לאוטו. אתה צריך טרמפ הביתה יוני?"
"לא." אמר יוני, "אבל ממש לא בא לי לחזור לדירה עכשיו. לא האמנתי שיובל יכול להיות אידיוט כזה. איך יש לסמי סבלנות אליו? הוא כזה אגואיסט, הוא מתנהג כמו ילד מפונק."
"אתה קצת מחמיר איתו." חייך סאני, "שניהם צעירים מאוד וזו אהבה ראשונה… בגיל הזה כולנו אידיוטים ואגואיסטים, נכון גולדי?"
"לא רק בגיל הזה, גברים מאוהבים מתנהגים תמיד כמו ילדים." הסכמתי איתו, והצעתי ליוני שנלך לאכול פיצה במקום לחזור הביתה, הצעה שהוא קיבל ברצון רב.

כשחזרנו מצאנו על הרצפה שביל של בגדים שהתחיל במטבח ונגמר לפני הדלת הסגורה של חדר השינה של יובל. נעלי העקב עם הפרפר הוורוד היו זרוקות מתחת לספה בסלון ואת החזייה גילינו תלויה על מנורת הקריאה שלי.
"אם אתה נשאר לישון כאן יוני תצטרך לבחור בין שינה על הספה לבין שינה איתי."
"אני בוחר בך." אמר יוני, "אבל בתנאי אחד." הגיש לי את בקבוק הסירופ שלי.
אחרי שלגמתי ממנו בצייתנות הוא הודיע לי שהוא קבע לי תור לבדיקות למחר בבוקר ועלי להתייצב במרפאה בצום בשבע בבוקר. אחר כך נכנס לחדר השינה שלי והתחיל להתפשט.
"אבל יוני, איתן בא מחר בבוקר. אולי אפשר ביום אחר?"
"לא, אי אפשר. עד שבע וחצי בבוקר כבר תחזור ואם איתן יגיע קודם אני אטפל בו."
"אבל…"
"שום אבל, ואם תמשיך להתחמק אני אתקשר לסשה."
"וואלה? הצחקת אותי. מה כבר הספוטניק הזה יכול לעשות לי?"
"הוא אמר שאם לא תלך הוא יתקשר לאימא שלך וילשין עליך."
"לא נכון." הזדעזעתי.
"כן נכון. תתקשר אליו ותשאל." עמד יוני על דעתו.
"אני מעדיף לתפוס אותו מחר ולהכניס לו מכות."
"בסדר, תכניס לו מכות, אבל קודם תלך לבדיקות."
"מה כולם מציקים לי עם הבדיקות?" התמרמרתי, "אני שונא שדוקרים אותי עם מחט ואני שונא תרופות."
יוני הביט בי במבט בוגר מכפי גילו, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש. "כולם מציקים לך כי ברור שמשהו אצלך לא בסדר, ואם אפילו ילד טיפש כמוני רואה את זה…"
"בסדר." רטנתי בזעף ונשכבתי לצידו, "אני אלך, טוב לך?"
הוא נאנח. "למה אתה מתנהג כמו ילד גולדי?"
"לא יודע, ככה."
"ככה זה לא תשובה."
"אתה צודק."
"אפשר חיבוק?"
"לא."
"למה?"
"ככה."
"אבל אמרת שככה זה לא תשובה."
"לא, אתה אמרת."
"אבל הסכמת שאני צודק."
"אוף, שתוק כבר ילד."
הוא מתכרבל כנגדי, מצטחק כשאני נכנע ומחבק אותו ונרדם.
איזה ילד טיפש!

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il