הבלש זהבי – פרק ג'

24/04/2014

ישראל מדינה קטנה מאוד וטיפוס ססגוני כמו אנג'י דולצ'ה לא יכול להעלם בה סתם ככה. אם הוא לא מת, או כלוא באיזה מקום, מישהו בטח ראה אותו או שמע עליו.
תחושת הבטן שלי הייתה שהוא הסתלק מרצונו הטוב, אבל כדי לנחש לאן הוא בחר לברוח היה עלי להכיר אותו, לקבל תחושה של איזה אדם הוא, ולשם כך שמתי פעמי אל רחוב אנגל, אל מעונה של הגברת רודה מניה.
הבית היה יפה מאוד – בנין לבן על עמודים בן שלוש קומות מעוטרות מרפסות בהואוס מעוגלות – במקור היה כנראה בן שלוש דירות בלבד, אבל בעליו חילק אותו לשש דירות קטנות יותר ושיפץ אותו בלי לפגוע בחזותו המקורית.
על הגג השטוח היה גן טרופי שופע שבמרכזו ניצב מה שנקרא בזמנו חדר כביסה וכיום, בעידן מכונות ומייבשי הכביסה הפך לעוד מקור הכנסה לבעל הבית. שם כנראה גר המלאך השחור של הקליינט שלי.
התיישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד, פינת רחוב אנגל, ומשם התקשרתי לגברת מניה שוסטר ושאלתי אם אני יכול לבוא לדבר איתה על אנג'י דולצ'ה.
"ראית אותו?" היא שאלה בהתרגשות, "הוא בסדר? מה שלומו? למה לא שומעים ממנו כלום?"
"אהה… גברת שוסטר, את לא מבינה… אני מחפש אותו אני לא…"
"לא משנה, פשוט בוא לכאן ונדבר." התפרצה הגברת לדברי.
"אני בא." אמרתי, חציתי את הרחוב והקשתי על דלת דירתה שהייתה בקומה הראשונה.
מניה רודה פתחה לי את הדלת במו ידיה וסקרה אותי בעיון בעוד אני מחזיר לה באותה מטבע. היא הייתה בגילי בערך, אולי מבוגרת מעט יותר, אישה אדמונית ודשנה עם עור ג'ינג'י מנומש ושפעת שער אדום, חזה שופע נשפך מסריג הדוק וישבן עגלגל, הדוק בחצאית עם שסע. את המראה השלימו נעלי עקב ושפתון אדום לוהט.
"חשבתי שאתה צעיר יותר." אמרה, ומיד הניחה את ידה על פיה, יד גדולה וצחורה עם ציפורנים קצרות אך מטופחות בקפידה. "זאת אומרת.. סליחה, אני מתכוונת…"
"הקול שלנו מזדקן בדרך כלל אחרינו." חייכתי אליה, מנסה לפוגג את מבוכתה.
"כן, אני פשוט… לא התכוונתי שאתה זקן, אבל חשבתי שאתה קרוב יותר לגיל של אנג'י."
היו לה עיניים כחולות ונבונות, מאופרות בעדינות, וכשהבטתי בהן ידעתי שאני לא מסוגל לספר לה מעשיות בדויות על חוב שאני חייב לצעיר הנעלם או משהו דומה שהייתי מספר בדרך כלל כשעסקתי בחיפוש נעדרים.
"אני חוקר פרטי." התוודיתי בעודי מניח את עכוזי על כורסת קטיפה מצויצת באדום בורדו שתאמה לסלון הבורגני בנוסח תחילת המאה אליו הובלתי אחר כבוד.
"מי שכר אותך? רוזן? נכון? איזה קרצייה מעצבנת! הוא לא מסוגל לקלוט שלאנג'י נמאס ממנו."
"הבנתי ממנו שהם היו ביחסים מצוינים."
"בדמיון שלו אולי." סיננה רודה מניה בתיעוב, "הסוחר עבדים הפחדן הזה, אף פעם לא הבנתי איך אנג'י סבל אותו."
"מר רוזן סיפר לי שהם היו זוג מסור מאוד."
רודה מניה הניעה את ידה בתנועת ביטול קצרת רוח. "זה נקרא זוג מסור? ההוא חי עם אשתו, מתבייש, מחביא את אנג'י מהעולם, מציק לו עם הקנאה שלו, איזה טיפוס!"
"מה היו היחסים בינך לאנג'י?"
"הוא היה כמו בן שלי, הכרתי טוב את אימא שלו המסכנה, מתה מסרטן כשהילד היה רק בן ארבע עשרה. היא עבדה אצלי שנים ואחרי שאנג'י גמר את הפנימייה האבא הפסיק לשלוח כסף. על צבא כמובן שלא היה מה לדבר אז לקחתי אותו אלי, שיעזור לטפל באימא שלי שבדיוק אז הפסיקה לגמרי ללכת. הוא כמו בן בשבילי."
"יש לך מושג לאן הוא הלך גברת שוסטר, או למה הוא נעלם ככה?"
פניה לבשו הבעה מהורהרת, תמימה כל כך, עד שידעתי שהיא עומדת לשקר לי.
"לא, אין לי מושג, הוא גר למעלה על הגג ואני פה, למטה, עסוקה עם אימא ועם המשרד נסיעות שבעלי הוריש לי. לדעתי הוא רצה להיפטר מרוזן בלי לריב איתו ולכן הוא פשוט הסתלק, אבל…" העיניים הכחולות סקרו את פני, קוראות בהן כמו בספר פתוח, "מה? אתה לא מאמין לי?"
"אני יודע שאת רוצה להגן על אנג'י ואני מאוד מעריך את הנאמנות שלך גברת שוסטר, אבל את גם בטח נורא דואגת לו."
"כן." היא השפילה מבט אל ידיה הממוללת את שולי החצאית שלה בין אצבעותיה החזקות, "אני דואגת."
"תראי, למרות שגם אני לא משתגע אחרי מר רוזן יש לי רושם שהוא אוהב את אנג'י ומודאג בכנות בגללו. אני מבטיח לך שאם אני אתרשם שאנג'י פוחד ממנו ולא רוצה שהוא ידע איפה הוא אני לא אספר לו כלום."
"אבל אז תפסיד את השכר שלך."
משכתי בכתפי, "נו, מילא, שזה יהיה ההפסד הכי גדול שלי. יותר חשוב לי לישון בשקט עם מצפון נקי מאשר להרוויח כסף (מזל שסשה לא שמע אותי) אם הילד ברח מרוזן ונעלם כי הוא פוחד ממנו אני לא אסגיר אותו, מילה שלי."
היא היססה במשך כמה שניות ואז רכנה לעברי – השסע בצד חצאיתה נפתח וחשף רגל לבנה ומחוטבת – ולחצה קלות על ברכי. "בסדר, אני סומכת עליך מר זהבי."
"אדי זה בסדר."
פניה הוארו בחיוך, "ואני רודה מניה. בוא נעלה לחדר של אנג'י, אני חושבת שתמצא רמזים במחשב שלו."
עלינו ברגל את כל שלושת הקומות ועוד קומה עד הגג – עם קומת הקרקע נחשב הבניין לבעל חמש קומות – ומשם נפתח אלינו נוף אורבני של גגות, אנטנות ודודי שמש, ומעבר לו הים.
הגינה הטרופית שעיטרה את הגג צמחה בתוך חביות גדולות. החדרון של אנג'י נחבא בין שרכים ודקלים ננסיים, חדר קטן בן שלושים מטר בערך עם מיטה זוגית פשוטה, וילונות כחולים, פינת מטבח פעוטה ליד שירותים, ודלפק אוכל לשני אנשים בלבד. הקירות היו לבנים, בלי תמונות והרושם היה צנוע ובסיסי ביותר. המלאך הנעלם שלי גר בחדר של נזיר.
"ככה הוא אהב, בלי קשקושים מיותרים." נאנחה מניה בתסכול קל – ברור היה שטעמה נטה לכיוון עשיר יותר – אבל בחדר הזה שלט טעמו של אנג'י בלבד.
הדלקתי את המחשב שלו שניצב ליד המיטה ובדקתי את המועדפים שלו ואת תיבת הדואר העמוסה בג'אנק מייל.
די מהר התברר לי שהוא השתמש במחשב בעיקר כדי לשחק משחקי מחשב מתוחכמים שכללו הקמת ערים שלמות וכיוצא בזה, דברים שדי שעממו אותי, וכדי לצפות בפורנו הומואי שהביך אותי.
נוכחותה של הגברת מניה שעמדה מאחורי גבי, מביטה במסך דרך משקפי קריאה דקיקים ויקרים למראה, רק הגבירה את אי הנוחות שחשתי למראה גופות הגברים הערומים שביצעו זה בזה על גבי המסך מעשים שהשתיקה יפה להם.
בדקתי את ההיסטוריה של המחשב שלו וגיליתי שיש לו תיבת דואר בג'י מייל, אבל כמובן שלא ידעתי את הסיסמא שלו.
מניסיוני אני יודע שאנשים לא סומכים על זיכרונם ורושמים את הסיסמאות שלהם במקום חבוי, אבל החדר הזה היה כל כך חשוף, איפה הוא היה יכול להסתיר פה משהו? הבטתי כה וכה, לשולחן המחשב שלו לא הייתה מגרה. הרמתי את המקלדת ושם זה היה – דף עם סיסמת הדוא"ל שלו.
נכנסתי לג'י מייל, הקשתי את שם הדוא"ל – אנחליטו והסיסמא – נגרו. (הייתי צריך לנחש את זה בעצמי) ושוב טבעתי בהמון דואר זבל, אבל היו גם מספר מכתבים מחבר בשם מישה שסיפר לו על חייו בבית מחסה שנקרא 'בית תיאו' ונוהל על ידי מישהו בשם סאני שהשמועות מספרות, כך ריכל מישה בעליזות, שהיה פעם נער ליווי בשם מקסימיליאן הגדול, אבל כעת הוא רק סאני הקשיש, אב הבית החביב שלנו.
מישה כתב בהתלהבות רבה, ולמרות שהאיות שלו היה יצירתי מאוד ועל סימני פסיק הוא כנראה לא שמע מעודו, מכתביו היו משעשעים ושופעי מידע, בדיחות זימה וגם תמונות נועזות שהעלו סומק על פני. מה הרושם שהן עשו על האישה שעמדה מאחורי לא ידעתי, הייתי נבוך מכדי להביט בה.
"חבל שהמישה הזה לא מספר איפה נמצא 'בית תיאו'." אמרה רודה מניה, "נדמה לי שהם חברים ממש טובים. אולי הוא ידע משהו על אנג'י?"
"ממש במקרה אני יודע איפה 'בית תיאו' ומכיר קצת את סאני. 'בית תיאו' הוא מעין בית מחסה פרטי למחצה לילדים שבורחים מהבית מסיבות מאוד לא נעימות ועדיף שמקומו יישאר סודי."
"אז איך הילדים שבורחים מגיעים לשם?"
"בדרך כלל עובדים סוציאליים מפנים אותם, או שהם שומעים שמועות מפה לאוזן ומגיעים לבד."
"זה משהו כמו בית דרור או הבית הפתוח?"
"בערך, אבל…" היססתי קצת, אף פעם אי אפשר לדעת איך אנשים יגיבו כשמזכירים את המחלה הזו.
"מה?" נדרכה מניה ואחזה בכף ידי, עיניה מתרחבות מבהלה.
"אחת הסיבות לכך שהבית הזה קצת סודי היא כי רוב החוסים שם הם נשאים וחולי איידס. תיאו נפטר מאיידס והשאיר את הבית לסאני, בן זוגו, שגם הוא נשא. אחרי מותו סאני החליט להפוך את הבית שלו לבית מחסה לצעירים שאין להם מקום אחר בגלל המחלה."
"באמת יפה מצידו."
"כן, סאני הוא… הוא טיפוס מיוחד. למזלו הבן של תיאו שרצה בהתחלה לערער על הצוואה של אביו החליט בסופו של דבר לעזור לסאני, הוא אפילו תרם כספים כדי להרחיב את הבית ככה שאפשר יהיה לקלוט יותר ילדים."
"אבל כיום, כשכולם כבר יודעים איך נדבקים ואיך להיזהר בטח אין כבר כל כך הרבה חולים חדשים."
"תתפלאי, אבל דווקא כן. לאחרונה יש שוב גל חדש ומדאיג מאוד של חולים צעירים מאוד."
"אבל יש את הקוקטייל. הבנתי שלא מתים היום מאיידס."
"נכון, אבל גם החיים עם המחלה הזו הם לא תענוג גדול, ועדיין יש סטיגמה מאוד חזקה על כל מי שנדבק."
"אתה חושב שמישה הזה…"
"לא יודע. אני אסע לשם ואנסה לברר, ברגע שאדע משהו אני אחזור אליך מניה, אני מבטיח."
"זה לא עסקי אדי ואתה לא חייב לענות לי, אבל רציתי לדעת אם גם אתה הומו." שאלה אותי רודה מניה כשעמדתי להיפרד ממנה.
"כן." אמרתי והבטתי בפניה במבט שקיוויתי שהוא יציב ורגוע. "איך ידעת?"
היא חייכה. "לפי איך שלא הסתכלת על המחשוף שלי. אפילו בגילי המתקדם השניים הללו," החוותה על שדיה המפוארים, "הם הגיי דאר הטוב בעולם. יש לך בן זוג?" המשיכה לחקור בסקרנות נשית חסרת מעצורים.
"היה לי בן זוג שנהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים ומאז…" משכתי בכתפי, "אני חושב שעוד לא גמרתי להתאבל עליו."
היא הנידה את ראשה בהבנה. "כן, אני יודעת. בעלי נפטר לפני שש שנים. היה מבוגר ממני בעשרים שנה וכולם חשבו שהתחתנתי איתו בגלל הכסף, אבל אני אהבתי אותו והוא אותי. מאז שהוא הלך אני לא רואה את עצמי חיה עם גבר אחר למרות שלא חסרים לי מחזרים."
"אני בטוח שלא, אני אולי הומו, אבל אני לא עיוור."
היא חייכה, "רובם מעוניינים בכסף שלי וגם אלו שלא לא מעניינים אותי, בשביל סקס יש לי ידיד ותיק שנשוי לאישה חולנית מאוד והסידור נוח לשנינו. אני מניחה שאחרי שהיא תלך לעולמה… אולי אפילו נתחתן, אבל מה שהיה פעם לא יחזור יותר."
"לא." הסכמתי, "מה שהיה פעם לא יחזור לעולם." ולפני שהלכתי נישקתי על לחייה המבושמת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il