הבלש זהבי – פרק ה'

01/05/2014

בשום פנים ואופן! אני לא מסכים!" הכריז סשה ופיו התהדק בנוקשות – הבעת פנים נדירה מאוד אצלו.
"חבל שסיפרתי לך, ספוטניק משוגע שכמוך." התרגזתי, אבל את הנעשה אי אפשר היה להשיב. סיפרתי לו על התכנית שרקמתי עם עוזי ומפקדיו שהשתלהבו מהסיכוי ללכוד על חם את יאני היווני והיו כל כך נלהבים עד שהסכימו לשלם מתקציבה המדולדל של המשטרה את מחירם הגבוה של כרטיסי הכניסה עבורי ועבור סאני שכמובן התעקש לדחוף גם את עצמו לכל העסק.
"אין מצב שתלך לבד, אף אחד לא בא לבדו למקומות כאלו." הודיע לי בתוקף.
"אני לא אהיה לבד סאני, השוטרים יחכו בחוץ וברגע שהעסק יתחמם ויתחילו עם סמים והימורים הם יתפרצו פנימה."
"ישימו עליך משדר?" התלהב סאני כמו ילד קטן.
"כמובן שלא, איפה אתה חי? במאה הקודמת? מי צריך משדר כשיש סלולרי?"
"זה עדיין נשמע לי מאוד מסוכן. אתה צריך עוד מישהו לצידך ואני חושב שאני האדם הכי מתאים." פסק סאני בביטחון עצמי כה רב עד שגם עוזי (שמונה לאיש הקשר בין הסוכנים הסמויים – להלן אני וסאני – לבין המשטרה – חבורת בטלנים שמנים ותאבי פרסומת שמעדיפים לתת לאזרחים לעשות את העבודה שלהם ומי כמוני יודע את זה) השתכנע שסאני חיוני למשימה.
התכנית שלי הייתה פשוטה מאוד – ללכת למסיבה הזו, להזעיק את השוטרים שיארבו בחוץ ברגע שהעניינים יעשו לא חוקיים בעליל, ובמהומה שתתרחש לחטוף את אנג'י ולהסתלק משם בלי שאיש ירגיש בכך מלבד השוטרים שהסכימו להניח לי לקחת את אנג'י תמורת הסכמתי לעזור להם לתפוס את היווני על חם.
סיפרתי על כך לסשה ברגע של חולשה – במיטה כמובן, אלא מה? – והוא נבהל כאילו הודעתי לו שהחלטתי זה עתה לצאת למסע רגלי בג'ונגלים שורצי חיות טרף.
משום מה העובדה שסאני יתלווה אלי לא הרגיעה אותו כלל אלא עצבנה אותו עוד יותר. הוא ממש השתולל מכעס, מזמן לא ראיתי אותו נרגז כל כך.
"תפסיק להתעצבן, לא יקרה כלום, סמוך עלי. אני לא ילד קטן." ניסיתי להרגיע אותו.
"זה בדיוק מה שאורי אמר בפעם האחרונה שראיתי אותו, שלא יקרה כלום ושאני אסמוך עליו!" צרח סשה ולחייו הורדרדות בדרך כלל האדימו.
זו הייתה מכה נבזית מתחת לחגורה ושנינו ידענו את זה. הוא התחרט על דבריו ברגע ששמו של אורי התנפץ בחלל החדר, ראיתי את זה עליו. הלוואי ויכולתי לחבק אותו ולהגיד שזה בסדר, אני מבין, שלא ייקח ללב וזה בכלל לא אותו דבר, אבל לא יכולתי.
התלבשתי בשתיקה והלכתי הביתה. אני גר ברחוב הסמוך לביתו של סשה ואם הייתי הולך ישר הייתי מגיע תוך כמה דקות, אבל בחרתי לעשות סיבוב גדול דרך שפת הים וחזרתי הביתה רק אחרי שעה כדי לגלות את סשה יושב במטבח שלי, שותה וודקה ובוכה.
"גם אני אהבתי אותו מאוד." הוא אמר וניגב את דמעותיו בשרוול.
"אני יודע סשה."
"אני לא מוכן לאבד גם אותך."
"אתה לא תאבד אותי, טיפש."
"בבקשה תן לי לבוא אתך ולהשגיח עליך, אני אשלם על הכרטיס מהכיס שלי."
"זה אלף ₪."
"לא אכפת לי."
"זה באמת לא נחוץ, אני אהיה בסדר, ואם זה באמת מסוכן כמו שאתה חושב אז עדיף שלא תבוא."
"בבקשה אדריאן, אני מתחנן, אני לא פוחד לסכן את עצמי, אבל אם גם לך יקרה משהו אני אשאר לגמרי לבד, מזה אני פוחד יותר."
"לא תישאר לבד, יש לך את עדה והבנות."
"זה לא אותו דבר."
הוא קם, מתנודד קצת – למרות שהוא רוסי הוא שתיין ממש גרוע – ומעד לזרועותיי, מתייפח. חיבקתי אותו, מתאפק לא לבכות גם כן, וכמובן שויתרתי לו.
זו הסיבה שלא עוררתי מהומה שלמה כשסאני הגיע לפגישת התיאום הסופית לקראת המשימה מלווה בארי.
עוזי שקיבל בשלווה יחסית את הצטרפותו של סשה כמעט התפלץ.
"מה הג'ינג'י הזה עושה פה?" צעק בזעם ואגלי זיעה צצו על מצחו.
"הוא החבר שלי והוא…" סאני גמגם קצת, "זאת אומרת… הוא ישלם לבד על הכרטיס שלו ו… הוא מתעקש לבוא לשמור עלי." סיכם נבוך.
"אתם כאלה הומואים." סינן עוזי בזעף, לוטש מבט נוקב בארי שחייך אליו בחביבות, לחץ בחמימות את ידי ואת ידו של סשה, ואמר בנועם שאין מצב שהחבר שלו ילך למסיבת חשק לבד.
"הוא לא יהיה לבד, הוא יהיה עם אדי. אתה לא יכול, סתם ככה, להידחף למשימה משטרתית כל כך רגישה."
"בטח שאני יכול, למה לא? מה אתה לחוץ כל כך?" סירב ארי להתרגש.
"תשמע ילד!" צעק עוזי, "אני אומר לך ש…"
"די פקד זהבי תפסיק להתעצבן." ביקש סאני בעדינות והניח יד מרגיעה על שכמו של עוזי, "התווכחתי איתו לילה שלם וזה לא עזר. הוא ג'ינג'י עקשן שחבל על הזמן, עדיף שנתרכז במשימה ולא נבזבז זמן על מריבות, בסדר?"
עוזי הביט בי חסר אונים – אחרי הכל אני אחיו הגדול – עשיתי כן עם הראש והוא נאנח ונכנע. אחרי שכל המהומה של אותו ערב נרגעה הוא הודה ששום נזק לא נגרם ואולי טוב עשינו כשהסכמנו לצרף את ארי וסשה לצוות הסוכנים הסמויים שלנו.

בבוקר שלמחרת עשתה התקשורת סיפור שלם מהמבצע. דיברו על זה בכל מהדורות החדשות וביומן החדשות הראשי בטלוויזיה ראיינו את ארי וסאני (גם אני וסשה התבקשנו לבוא אך סירבנו בתוקף) כשקוביות צבעוניות מטשטשות את פניהם וקולם מעוות למין אנפוף משונה שלא הסתיר את המבטא הרוסי הקל שלהם.
העיתונאים דיווחו על לכידת כנופית פשע מאורגן מסוכנת שסיפקה סמים ונערי ליווי לאזרחים לא תמימים וניהלה קזינו לא חוקי, אבל כל מה שאני ראיתי במסיבה ההיא היה חבורה של גברים מזדקנים בגיל העמידה שלטשו מבטים חומדים בנערים צעירים וערומים למחצה שהסתובבו בקהל המיוזע והציעו משקאות, סמים ואת גופם הצעיר.
הקזינו הלא חוקי הסתכם ברולטה אחת, חורקת מעט, שניצבה מול עמדת הבר ולא הצליחה להסיט את תשומת הלב של רוב המוזמנים מהדמות הדקה והגמישה של אנחליטו נגרו שעמד על במה לא גבוהה בשמלה שחורה קטנה וצמודה, תלתליו השחורים מוערמים על קודקודו, ושר למיקרופון בעודו מקלף באיטיות חושנית כפפה שחורה וארוכה עד גיחוך מזרועו הימנית.
בכיס הג'ינס שלי היה טמון טלפון סלולרי שטוח שנותר פתוח כל הזמן ודרכו האזינו השוטרים שארבו בחוץ לנעשה בפנים.
אחר כך עוזי סיפר לי שהם נהנו מאוד לשמוע את הביצוע של אנג'י לשיר המפורסם של ריטה הייוורת המנוחה והצטערו מאוד שלא השלים את החיקוי המוצלח מאוד שלו לשירה של מרלין מונרו המהללת את היהלומים כחבריה הטובים ביותר של האישה.
חבל שהם לא יכלו גם לראות אותו שר בעודו משתחל מתוך השמלה ההדוקה על גופו. לקראת אמצע השיר אנג'י היה ערום כמעט לגמרי מלבד חוטיני אדום זעיר וגרבוני רשת שחורים שהסתיימו בביריות תחרה אדומות, ובעוד הוא מגלגל לאיטו את הניילון הדקיק מעל ירכו השחומה (עכשיו כבר הייתי בטוח שהוא שמאלי) התפרצה פנימה חבורה שלמה של שוטרים חמושים, חלקם במדים וחלקם על אזרחי, והפחידו עד מוות את החוגגים שלא העלו על דעתם להתנגד וכל חפצם היה להימלט מהר ככל האפשר מהמקום.
הם לא הצליחו, הווילה הייתה מוקפת בשורה של שוטרים שתוגברו על ידי מתנדבים של המשמר האזרחי. ברגע שהשוטרים התפרצו פנימה זינק סאני קדימה, אחז במותניו של אנג'י, הוריד אותו מהבמה ועטף אותו במפה שמשך משולחן סמוך.
הנער ניסה להתנגד וקילל אותו בתערובת משונה של רומנית, רוסית וערבית, בעודו משתולל ומתפרע. סאני שמר על קור רוח, הטיל אותו על כתפו ופשוט הסתלק משם בעוד אנחנו חופזים בעקבותיו.
השוטרים שתודרכו להניח לנו ללכת הסבו את עיניהם כשחלפנו על פניהם במהירות ותוך כמה דקות היינו במיניבוס הקטן ששכרתי במיוחד לקראת המשימה, דוהרים הביתה.

בעוד ארי וסאני מצטלמים בטלוויזיה כסוכנים סמויים, גיבורים שסיכנו את חייהם כדי להכניס לכלא פושעים מסוכנים, ישב אנג'י על הספה, לבוש בחלוק המגבת הישן שלי, מביט בהם בעיני קטיפה שחורות ומלוכסנות ודיבר בטלפון עם מישה הנרגש שהביט באותה תכנית עצמה בטלוויזיה שבבית תיאו.
אני ישבתי בפינה מול המחשב שלי, מעמיד פנים שאני עסוק מאוד ולא מצותת לשיחת הנערים.
"לא." שמעתי אותו אומר, "אני לא חושב שאני אחזור לדירה הישנה שלי בקרוב. בינתיים אני מוזמן להישאר פה עד שאני אחליט מה לעשות… כן, הוא איש מאוד נחמד ולפחות פה יורם לא יכול להציק לי… תגיד, סאני נורא כועס עלי? כן, הוא באמת לקח אותי בידיים, כן, באמת, על הכתף, אבל הוא עטף אותי קודם במפה. מה אתה צוחק? הייתי כמעט ערום."
הם קשקשו עוד קצת ואז נפרדו זה מזה לשלום.
שמעתי את אנג'י מפהק, מתמתח וקם מהספה. "אני מת מעייפות." אמר, "אתה לא עייף אדי?"
"עוד לא. אני אלך לישון יותר מאוחר."
"אתה בטוח שזה בסדר שאני אישן אתך אדי?"
"כן, אין בעיות." שיקרתי, "אתה רזה וזו מיטה גדולה. אני בקושי ארגיש שאתה שם."
"טוב, אז אני הולך." אמר אנג'י ודשדש יחף לחדר השינה. שמעתי את רחש בד החלוק שהוטל על הכסא ואת אנחתם של קפיצי המזרון כשהוא הטיל עליהם את גופו הדק, כמה שניות אחר כך כבה האור.
המשכתי לשבת, בוהה בשומר המסך הנדוש שלי – תמונה קיטשית של שקיעה בים – ממתין עד שקול נשימתו יתייצב ויואט, ואז התגנבתי למיטה בתקווה שהלילה הוא לא ייצמד אלי ולא יתרפק עלי בגופו הדק והלוהט אחרי שיתעורר שוב בגלל סיוט נורא, כי עם כל החיבה והרחמים שחשתי אל הילד היפה והמלאכי הזה פקפקתי ביכולתי להחזיק מעמד עוד לילה אחד כשאני מעמיד פנים שאני איש נחמד שלא מתרגש מנוכחותו ולא עומד לו בטירוף כל פעם שהמלאך השחור והיפה הזה נוגע בו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il