הבלש זהבי – פרק ו'

05/05/2014

הוא ישן על צידו, השמיכה הדקה מסובכת בין רגליו השחומות, תלתליו השחורים מפוזרים סביב ראשו, שפתיו פשוקות קלות, נשימתו רגועה, יפה כל כך, מגרה כל כך.
ילד, הוא רק ילד, חזרתי ואמרתי לעצמי, ואתה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים אדריאן, אתה קשיש סוטה ומגעיל, תפסיק כבר!
כדי להירגע הלכתי לשירותים, הדלקתי את האורות מעל המראה ובעודי מצחצח שיניים בחנתי את פני באור החזק, מונה אחד לאחד את הנזקים שהותירו בפרצופי המתרפט השנים החולפות שחברו לכוח המשיכה – הקמטים סביב העיניים, קו הלסת שהחל להידלדל לאחרונה, שמץ הסנטר הכפול שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו – איפה הגבר הנאה שהייתי פעם? נעלם, השאיר אחריו רק את עיני שצבען נותר כבנעורי – כחול ירקרק בהיר.
"איזה עיניים יפות יש לך אדי." היה אורי מחמיא לי, בדרך כלל אחרי ששוב היה עושה מעשה שטות מטופש שהכאיב לי או הפחיד אותי. ידעתי היטב למה הוא טורח להחניף לי ובכל זאת הנחתי לעצמי להתפתות שוב ושוב, לוותר ולסלוח על הסמים, השתייה, ההוללות, המרדף הבלתי פוסק אחרי הרפתקאות חדשות שהביאו עליו את קיצו.
התחלתי להזדקן בחודשים האיומים שעברו עלי אחרי מותו, חודשים שלא הייתי מצליח לעבור בלי סשה השתקן שלא עזב אותי לבד אפילו רגע אחד, תומך, מלטף, מחבק ובעיקר שותק שתיקה חמימה, מנחמת, מלאת הבנה אילמת.
הוא תמיד היה לצידי כשהייתי צריך אותו, נאמן בלי סייג, מאושר באושרי, עצוב יחד איתי, ואיך אני גומל לו?
אם לפחות היה מתרגז, צועק, אבל הוא המשיך לשתוק, מביט בי, מסתכל על אנג'י, ומבין הכול בלי יותר מידי מילים.
מבין ושותק.
מחר אני אגיד לו שילך מפה, שיחזור לדירת הגג שלו ויסדר בכוחות עצמו את חייו, שילך לטיפול נפשי אם הוא סובל מסיוטים, או יותר טוב שיתחבק עם הקליינט שלי שעדיין לא יודע שהמלאך שלו כבר לא אבוד, שהוא נמצא במיטה שלי.
הבטתי בראי עוד פעם אחת מיותרת, הוצאתי לעצמי לשון בהתרסה והחלטתי להפסיק לענות את עצמי – ידוע לכל שחרטות מהסוג הלילי רק מבלבלות את הנפש, מעיקות על המצפון ועושות קמטים סביב העיניים – הגיע הזמן ללכת לישון.
כיביתי את האור ונשכבתי לצידו של אנג'י, מקפיד לא לגעת בו.
כנראה שנרדמתי לכמה שעות כי פתאום הקצתי משנתי מבולבל, לא מבין מי זה בוכה שם לצידי ומנסה להצמיד אותי אליו.
"אנג'י, מה קרה חמוד? היה לך חלום רע? להביא לך לשתות?"
"לא, אל תלך אדי, תחבק אותי."
"אני מחבק אותך, הנה, אני מחבק."
"לא ככה, חזק."
"אנג'י לא… מספיק."לחשתי חסר אונים, מנסה לחבק ולנחם בלי להניח לו לחוש בעדות המרשיעה המזדקרת מגופי. זה לא הלך, הוא צעיר, אבל בהחלט לא תמים והוא צמוד אלי, ראשו על חזי, תלתליו מלטפים את סנטרי וידו מלטפת את…
"אנג'י לא."
"למה לא?"
"כי… כי… ככה, כי לא."
"ככה זה לא תשובה."
"תחשוב לבד למה לא."
"בגלל השמן?"
"אל תתחצף ילד, סשה יכול להיות אבא שלך, וחוץ מזה הוא לא כזה שמן, ואם מדברים על שמנים גם אני די שמן, ואתה דווקא רזה מידי."
"בגלל זה אתה לא רוצה אותי? כי אני רזה מידי ואתה אוהב רוסים שמנים?"
לא יכולתי להתאפק מלצחוק. "כן, בדיוק. בגלל זה. אתה פשוט לא הטעם שלי."
"אז למה עומד לך?"
"לא עומד לי. לזקנים בגילי לא עומד."
הוא גיחך. "לא מספיק שאתה שמן וזקן אתה גם שקרן?"
אני שוב צוחק למרות שהמצב לא מצחיק כלל. בגלל חולשתי אל הילדון היפה הזה בגדתי באמון הלקוח ששילם לי, ולא סיפרתי לו שהמשימה הושלמה והילד האבוד נמצא, ואם לא די בכך אני שוכב איתו פה במיטה אחת… אף אחד מאיתנו לא לבוש מידי…
מה אתה עושה? אני שואל את עצמי בעוד ידי מחליקות על העור החלק והשחום כמו היה להן רצון משלהן. מספיק עם זה אדריאן! הילד הזה עבר טראומה קשה, הוא מבולבל, לא יודע מה קורה איתו, מחפש חום ונחמה אצל זרים ואתה, בגילך, צריך להבין את זה ולהפסיק מיד, ובכל זאת איני מפסיק אלא ממשיך לגפף אותו, להתחכך בו, לנשום את ריחו הטוב ו…
די!
"אני לא רוצה לגרש אותך אנג'י, אבל אולי כדאי שתחזור מחר לחדר שלך אצל רודה מניה?"
"אבל אז יורם ידע שחזרתי, לא רוצה. למה אתה רוצה להיפטר ממני?"
"כי מחר בבוקר אני ארצה להתגלח ואיך אני אצליח לעשות את זה אם אני אתבייש להסתכל על עצמי בראי?"
"אני אגלח אותך."
"לכל דבר יש לך תשובה ילד."
"לא לכל דבר, אני לא מבין למה אתה לא רוצה אותי?"
"אני כן רוצה, אבל זה אסור."
"למה?"
"כי אני בן ארבעים וחמש ואתה בן עשרים בקושי וכי… אולי תספר לי סוף סוף על מה חלמת שהפחיד אותך ככה?"
"על יאני."
"הוא פגע בך? מה קרה לך אחרי שעזבת את בית תיאו?"
במקום לענות קם אנג'י מהמיטה והלך להשתין. שמעתי אותו שוטף את פניו, מצחצח את שיניו, מסתרק, ושוב קול מים זורמים בכיור. מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן?
ופתאום הבנתי – הוא בוכה. ללכת אליו או להתעלם? כמה חבל שסשה לא פה, הוא היה יודע איך לטפל בילד הזה, הוא בטח לא היה מתרגש מנוכחותו, רק אני, טיפוס מגעיל ולא מוסרי מתחרמן מילד שיכול להיות הבן שלי.
סוף סוף אנג'י יצא מהמקלחת ונשכב על המיטה הפוך, רגליו מונחות על הכרית לצד ראשי. נענע את בהונותיו מול פני ודרש עיסוי של כפות רגליו.
אחזתי אותן בכפות ידי, מתענג על המגע בהן. יש לו כפות רגלים קטנות, צרות וחלקלקות, והיה עלי לכבוש בכוח את התשוקה המטורפת שעלתה בי להכניס את אצבעות הרגלים הקטנות והעדינות הללו לפי ולטעום אותן בלשוני.
"יש לי רגלים קטנות כמו לבחורה, מס' 39 בסך הכול." התפאר אנג'י בתמימות ילדותית, "אבל הזין שלי לא קטן." הוסיף.
"אנג'י די." הרפיתי בבהלה מכפות רגליו.
הוא נאנח, "אל תפסיק." הפציר בי, דוחק את כף רגלו לתוך ידי, "אני לא אדבר יותר, אני מבטיח."
"אתה יכול לדבר, אבל רק… לא חשוב."
הוא צחק. "אתה כזה ביישן, איך בן אדם בגילך נשאר כזה ביישן?"
"אני לא ביישן, אני… פשוט לא נוח לי לדבר אתך על סקס."
"למה לא? אני יודע הכול על מין, תשאל כל מה שאתה רוצה."
"אני בטוח שאתה יודע הכול, בטח יותר ממני, אבל מה בקשר לאהבה, מה אתה יודע על אהבה?"
פניו הזדעפו. "מה יש לדעת? אהבה זה משהו שמרגישים, משהו כואב."
"לא תמיד." מחיתי, למרות שאם לשפוט על פי העבר שלי הילד צדק, אהבה זה כואב. "אהבה לא צריכה להיות תמיד כואבת, מה אתה הכי אוהב לעשות אנג'י? ואני לא מתכוון במיטה." הוספתי בבהילות.
"אני אוהב לשיר, וגם לרקוד, אבל בעיקר לשיר."
"אתה שר מאוד יפה, אבל למה בתחפושת של אישה?"
"כי ככה אני אוהב. הכי אני אוהב את אדית פיאף ואת ברברה, אתה מכיר את הזמרת הזו?"
"בטח. היא תמיד לבשה בגדים שחורים."
"נכון." האיר חיוך שמח את פניו, "רציתי לקחת שיעורים בפיתוח קול ובצרפתית, אבל יורם לא הסכים וחשבתי… בגלל זה ברחתי, ניסיתי להרוויח כסף לבד, אבל…" הוא נאנח, "הייתי טיפש שלא הקשבתי לסאני, הוא צדק, יאני רמאי ונצלן, אני מקווה שהוא ירקב בכלא."
"אני אתפלא אם הוא ישב אפילו שבוע במעצר. העורך דין שלו בטח ישיג לו איזה עסקת טיעון או משהו."
"כן, אני יודע, רק עניים כמוני יושבים בכלא, ועכשיו אני חייב ליורם ששילם לך כדי שתציל אותי."
"אתה לא חייב לו כלום אנג'י, ואם אתה אוהב לשיר בתחפושת של אישה זו זכותך. אל תחזור אליו אם אתה לא רוצה."
הוא נאנח שוב. "אתה באמת טמבל אדי, אתה לא מבין באיזה עולם אתה חי."
"אולי, אבל אני לא חרש ולא עיוור. אתה בחור יפה ואתה שר יפה ונראה מצוין. למה שלא תנסה להפוך לזמר? ראיתי הרבה זמרים פחות טובים ממך מופיעים ומצליחים."
"אני לא יכול לשיר כשאני נראה כמו בן, אני חייב להתחפש לאישה."
"למה?"
"לא יודע אדי, ככה זה אצלי." הוא התהפך ונשכב עלי, ראשו על חזי, בטנו על בטני והזין שלי תקוע באמצע כמו מקל חסר מוח. "מפריע לך שאני שר בשמלה אדי? אתה חושב שאני מרמה אנשים כשאני מתחפש לבחורה? שזו סטייה? שאני צריך ללכת לטיפול נפשי כי אני יכול לשיר רק בתור אישה?"
"לא יודע." לחשתי, חסר אונים. למרות שהוא היה קל ממני בעשרים ק"ג לא הייתי מסוגל לזוז, בקושי נשמתי.
"אתה רוצה אותי." פסק אנג'י בסיפוק, אחז את פני בכפות ידיו הרכות ונישק את פי שוב ושוב.
כל המעצורים וההסתייגויות שלי נעלמו בבת אחת. הפשטתי מעליו את מכנסי ההתעמלות הקצרים העפתי מעלי את התחתונים, כיסיתי את גופו בנשיקות לוהטות, הפכתי אותו על בטנו ו… אין קונדומים!
מאז שאורי נכנס לחיי לא קניתי קונדומים. הוא לא סבל אותם – זה כמו ללקק דבש מבעד לצנצנת – נהג להגיד, ואחרי מותו בטח שלא הייתה לי סיבה לקנות קונדומים, וכשהייתי עם סשה הוא היה אחראי על הקטע הזה, וככה קרה שנתקעתי בלי קונדומים.
"עשיתי בדיקה כשהייתי בבית תיאו וקיבלתי תשובה שאני שלילי." התהפך אנג'י על גבו וכרך סביבי את רגליו, מושך אותי אליו. "ומתי אתה נבדקת?"
"אהה… אני… אהה… מזמן, ממש מזמן."
"כמה מזמן?"
"לפני אהה… שבע… לא, שמונה שנים. בדיוק אז הכרתי בחור אחד ו… לא חשוב. הוא מת."
"מאיידס?"
"לא, בתאונת דרכים. הוא נהג מסטול, נתקע בעמוד חשמל ונהרג."
אנג'י התנשם בהפתעה והניח את כפות ידיו על לחיי, מאלץ אותי להביט בעיניו השחורות. היו לו ריסים מדהימים. "מתי זה קרה?" שאל בעדינות.
טלטלתי את ראשי בסרבנות, מנסה להיחלץ. לא נוח היה לי לדבר איתו על אורי והביך אותי לחוש שהוא מרחם עלי.
"מזמן, לפני איזה חמש שנים."
"ועם מי היית מאז חוץ מהשמן."
"עם אף אחד."
"באמת?" הופתע אנג'י, "וואלה, אתה באמת ביישן." סלסל תלתל שחור על אצבעו, שקוע במחשבות, "אז אתה בטח שלילי." הסיק.
"אני לא יודע אנג'י."
"אתה לא יודע? איך אתה לא יודע? עם סשה אתה משתמש בקונדום?"
"כן, בטח. רק זה חסר, שאני אדביק אותו."
"או שהוא אותך."
"הוא שלילי, זה בטוח. הוא נבדק כל כמה חודשים, זה סוג של אובססיה אצלו."
"ולמה אתה לא? כי אתה מזדיין רק איתו? למה אתה עושה פרצוף כזה? כי אמרתי מזדיין? בטח שמעת כבר את המילה הזו בחיים שלך."
"כן, אבל אני וסשה… אנחנו לא… אני לא אוהב את המילה הזו, בעיקר לא כשאתה אומר אותה אנג'י."
"אם אתה בטוח שהבחור הזה שמת לא הדביק אותך וסשה שלילי אז בטח גם אתה שלילי." התעלם אנג'י מהערתי והמשיך לחשב חישובים בעודו מגלגל את שערו על אצבעותיו כמין תלמיד ישיבה חרוץ.
"לבחור שמת קראו אורי ואני לא אתפלא אם הוא כן הדביק אותי. בגלל זה סשה כל כך נזהר ונבדק כל הזמן למרות שאנחנו משתמשים בקונדומים."
"אהה, ככה. זאת אומרת שהוא זיין כמו שהוא נהג, או שבגלל שהוא מת אסור לי להגיד שהוא זיין?"
"עליו מותר, וכן, הוא זיין כמו שהוא נהג, מסטול ובלי להיזהר."
"ובכל זאת אהבת אותו."
"כן, מאוד."
אנג'י נאנח, התהפך בגבו אלי והתקפל סביב עצמו. חיבקתי אותו, מתאים את גופי לגופו. לא עומד לי יותר וגם לו לא, ובכל זאת היה לי נעים לשכב ככה, צמוד אליו, ונדמה לי שגם הוא נהנה ממגעי.
"נעים לך חמוד?"
"כן, אני אוהב כפיות."
"גם אני."
"למה אתה לא הולך להיבדק אדי?"
"כי לא כל כך אכפת לי אם אני בריא או חולה."
הנער שתק, מהורהר, ואז לקח את כף ידי, הידק אותה אל לחיו החלקה, התחכך בה כחתול, הכניס את אגודלי לפיו, מעביר עליו את לשונו, ופתאום נשך אותו בחזקה. שיניו חדרו את העור ואחרי שהצלחתי להוציא את אצבעי מפיו הבחנתי שהיא מדממת.
שתקתי נדהם, מביט חליפות באצבעי הפצועה ובאנג'י, ממתין להסבר.
"עכשיו," הוא אמר בשביעות רצון, "אתה חייב להיבדק כדי לדעת אם הדבקת אותי או לא."
"למה שאתה לא תיבדק?" שאלתי בזעף ודחפתי את האגודל הפצוע לפי.
"כי גם אם נדבקתי ידעו את זה רק בעוד חודשיים, ואצלך אפשר לדעת מיד. היום מקבלים תשובה תוך כמה שעות."
"חודשיים? חשבתי ששלושה."
"פעם זה היה שלושה. כיום זה רק חודשיים."
חזרתי לשכב לצידו בשתיקה, מהרהר בדבריו.
"כפיות." דרש אנג'י בפינוק, "ותכסה אותי."
"הייתי צריך להעיף לך סטירה." אמרתי וכיסיתי אותו, ואחר כך חיבקתי את גופו, מצמיד אותו אלי.
הוא גיחך. "אתה? אל תצחיק אותי אדי, אתה לא הטיפוס." אחז בכף ידי, תקע את אגודלי הפצוע בפיו ונרדם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il