הבלש זהבי – פרק ח'

12/05/2014

בימים שאחרי הבדיקה כל טלפון הקפיץ אותי ממקומי. ניסיתי להעמיד פני אדיש ולהמשיך כרגיל, אבל לא יכולתי להכחיש שהייתי מתוח.
במפגש השבועי שלי עם סשה התחמקתי, לא כל כך באלגנטיות, מסקס וכשהוא נפגע ושאל אם זה בגלל אנג'י סיבכתי את המצב עוד יותר כשניסיתי להסביר שלא, מה פתאום? סתם לא בא לי כי אני עייף ומתוח ועם הילד לא היה שום דבר ו…
"אבל ישנת איתו." ציין סשה והתחיל לפנות את השולחן מכלי האוכל מתחמק מלהביט בי.
"הוא אמר שיש לו סיוטים והוא פוחד לישון לבד."
"והוא לא ניסה? ואתה? הוא בחור יפה."
"לא. הוא רק ילד, ילד מבוהל שחיפש מישהו שיחבק אותו סשה."
"וזה כל מה שהוא קיבל ממך? רק חיבוק?"
"מספיק עם זה סשה! אני מבוגר מספיק להיות אבא שלו."
"נו, אז מה? מה זה שייך בכלל למשהו?"
"די, ספוטניק. אני לא רוצה לדבר יותר על אנג'י. אני מצטער שלא בא לי, אבל אני לחוץ ועייף ובגילנו… זה כל כך משנה לך? לא מספיק לך שאנחנו מבלים יחד? הרי יש לך אחרים, לא?"
"אידיוט." אמר סשה והסתלק בטריקת דלת.
רבע שעה אחר כך הוא חזר עם חבילת גלידה שעדיף היה שלא היינו מחסלים, אבל זה מה שעשינו בכל זאת.
אחר כך הוא השביע אותי לספר לו מה התשובה של בדיקת הדם מיד כשאדע אותה, ואני הבטחתי שהוא הראשון שידע וציפיתי שאחר כך הוא ילך הביתה, כמו תמיד, אבל הוא המשיך לשבת, מביט בכפות רגליו הגרובות – הוא תמיד משאיר את נעליו מחוץ לדלת והולך בגרביים כשהוא אצלי – ואז גילה לי שעדה שאמנם התגרשה ממנו לפני שש שנים, אבל המשיכה לגור איתו באותו בית מבקשת שהוא יעזוב.
"אבל הבנות?" נדהמתי, "איך היא תסתדר איתן לבד?"
"אופיר כבר הולכת לכיתה א' ונוגה עולה לג'. הן כבר לא תינוקות."
"בכל זאת…"
"תהיה לה עזרה, אל תדאג." הוא אמר, קצת במרירות שלא הלמה את סשה טוב המזג שלי.
"מי זאת הפעם?"
"הבחורה הגבוהה הזו עם התלתלים? זו שבאה לבקר לפני כמה ימים במשרד. שמה נורית, הן רוצות לגור יחד."
"נו, אז מה? אתה הרי גר בחדר השינה למטה, לאף אחת מהאחרות זה לא הפריע. למה זה מפריע עכשיו?"
"לנורית זה מפריע ועדה כל כך מוקסמת ממנה… היא החליטה שאף אחד מהקשרים הקודמים שלה לא הצליח כי אני הייתי כל הזמן בסביבה והיא מבקשת שאסתלק."
"אבל הבנות… הן רגילות שאתה מעיר אותן כל בוקר. מי יטפל בהן אם תלך?"
"לא יודע." משך סשה בכתפיו בעצב.
"טוב, הדירה שלי די קרובה לבית שלכם. אם תצא מספיק מוקדם בבוקר תגיע עוד לפני שהן יתעוררו ותוכל לארגן אותן כמו תמיד לבית ספר. הרי תמיד אמרת שאתה רוצה לעשות הליכת בוקר." טפחתי על בטנו העגלגלת, "לא יזיק לך להתרוצץ קצת יותר."
"אתה מתכוון להגיד שאתה ואני… שאנחנו…"
"נו, בטח. הרי לא התכוונת לשכור דירה רק בגלל בחורה שעדה תעיף מהבית בעוד חודשיים?"
"ואם לא? ולמה אתה מתכוון לא יזיק לך? ומה עם הכרס שלך שמצנצ'יק?" החזיר לי סשה טפיחה ידידותית על כרסי.
"קודם אתה מביא לי גלידה ואחר כך אתה מציק לי בגלל הכרס?"
סשה צחק ואמר שהוא מודה לי על ההצעה ושישמח לגור איתי זמן מה, אבל אם ההרגשה שיש לו שהסיפור של עדה ונורית עומד להימשך זמן רב תתברר כמוצדקת…
"נחצה את הגשר כשנגיע אליו, ועכשיו בוא נלך לישון כי אני שפוך."
"אתה מזמין אותי לישון אצלך היום?"
"כן, נעשה מסיבת פיז'מות."
"אבל אתה ישן בלי פיז'מה."
"סשה, אל תחפור. בוא לישון."
התכרבלנו יחד מתחת לשמיכה וכיבינו את האור, אבל סשה היה במצב רוח פטפטני והמשיך לדבר. "אתה באמת רוצה שאני אגור אצלך אדי? אתה בטוח?"
"למה לא? אפשר לנסות ואתה?"
"אני צריך לישון על זה, תגיד, אתה והילד, המלאך הזה…"
"לילה טוב סשה." קטעתי אותו.
"לילה טוב אדי."
שכבנו שקטים כמה שניות ואז הוא שוב התחיל. "אתה פוחד אדי?"
"לא ממש. האמת שלא כל כך אכפת לי."
"מאז שאורי מת שום דבר כבר לא אכפת לך… זה לא בסדר שאתה כזה."
"אני יודע, אבל אני לא יודע מה לעשות."
"גם אני לא, ורק לידיעתך, אין לי אחרים חוץ ממך."
"למה לא?"
"למה כן? וחוץ מזה בגילי… והילדות… עזוב, פשוט אין."
"טוב. גם לי אין."
"אדי, ברגע שתדע תשובה תתקשר אלי. לא חשוב מתי פשוט תתקשר, טוב?"
"בסדר."
"מבטיח?"
"נשבע לך ספוטניק, ועכשיו תישן."

ובכל זאת, כשיומיים אחר כך התקשרו מבית חולים לשאול מתי נוח לי לקפוץ לביקור לא התקשרתי. הוא היה בפגישה אצל לקוח ולמרות שידעתי שהוא לא יכעס עלי אם אפריע לא התקשרתי ואפילו לא השארתי לו הודעה. נסעתי לבד לבית החולים.
"יש לי בשורה רעה ובשורה טובה." אמר הרופא וניסה להראות אופטימי.
"ואתה רוצה שאני אגיד לך מה אני רוצה לשמוע קודם?"
"אם בא לך."
"תן לי את הטובה כי את הרעה אני מנחש לבד. יש לי איידס."
"נכון, אבל הבשורה הטובה היא שרמת הנגיף אצלך עדיין מאוד נמוכה ואתה לא צריך לקחת כלום."
"באמת? זאת אומרת שאני יכול להמשיך לעשות הכל כמו קודם?"
"לא בדיוק. אתה צריך להקפיד על קונדום."
"אם תבדוק את השאלון שמילאתי תראה שאני לא עושה סקס לא מוגן."
"כן, השאלון." הוא העביר עליו את עיניו והעווה את פניו בזלזול, "אני לא יודע בשביל מה זה טוב, בין כה כולם משקרים."
"אני לא."
"אז באמת יש לך בן זוג קבוע ואתם עושים רק סקס מוגן?"
"כן."
"אבל הוא לא פה." הביט הרופא סביבו כאילו רצה להיות בטוח שאיש לא מתחבא בפינת החדר.
"העדפתי לבוא לבד. אז מה אתה מציע לי לעשות?"
"שום דבר מיוחד למרות שנראה לי שלא יזיק לך להוריד קצת במשקל. אולי כדאי שתתחיל ללכת מידי פעם ברגל או משהו בסגנון הזה. תשתדל לא לשתות אלכוהול וכמובן שאתה צריך לעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים ולשים לב לכל תופעה יוצאת דופן בבריאות שלך."
"איזה תופעה למשל?"
"ירידה במשקל, הזעות לילה, פצעים בפה, דברים כאלו."
"בסדר. תודה רבה לך." אמרתי ופניתי לעבר הדלת.
"מה? זהו, אתה הולך? אין לך עוד שאלות?" השתומם הרופא.
"לא. קראתי מספיק על המחלה הזו באינטרנט. לא גילית לי שום דבר חדש ואני יודע מי הדביק אותי ויודע בערך מתי זה קרה."
"אם אתה יודע מי הדביק אותך אתה צריך להגיד לו."
"אי אפשר. הוא מת."
"מאיידס?" נבהל הרופא.
"לא, סתם מת. הוא היה מסטול ונכנס עם האוטו בעמוד חשמל."
הרופא נאנח, לחץ את ידי, ביקש שאקפיד על בדיקות דם ועל סקס מוגן והניח לי לצאת לדרכי.

מופתע עד כמה אני לא מופתע חזרתי למשרד ומצאתי אישה אחת שפניה היו מוכרות לי במעומעם יושבת וממתינה לי. היא הייתה כבת ארבעים, נערית למראה – קצוצת שער, בלי איפור ובג'ינס – ממוצעת קומה, רזה, עייפה ומודאגת.
כשנכנסתי היא קמה והביטה בי במבט בוחן. "כן צדקתי, זה באמת אתה. פחדתי שאולי לא זכרתי טוב את השם. אתה עדין זהבי?"
"כן, זה אני. את רותה, נכון?"
"כן."
"אני זוכר אותך מהלוויה, אבל אז היה לך שער ארוך. תמיד התפלאתי למה לא הבאת את הילד לבית הקברות."
"כי הוא היה אז רק בן שתיים עשרה. חשבתי שהוא צעיר מידי ולא רציתי שהוא ידע שאביו מת, וחוץ מזה הייתה הבעיה של ההורים של אורי."
"טוב, הבעיה הזו כבר נפתרה. שניהם מתו שנתיים בערך אחרי שהוא הלך. קודם היא מתה וכמה חודשים אחר כך גם הוא הלך."
"אני יודעת."
"הם מתו עם לב שבור. חבל שהם לא ידעו שאורי השאיר אחריו בן."
"לא חשבתי שזה יעניין אותם. אורי תמיד אמר שהוא לא רוצה שהם ידעו. הוא טען שהם יזדעזעו אם הם ידעו שיש להם נכד מלסבית. הוא סיפר לי עליהם סיפורים איומים."
"הם לא היו כל כך גרועים. אחרי שהם השלימו עם זה שהוא הומו הם די התרככו. בשנתיים האחרונות לפני שהוא מת הם אפילו הסכימו לארח אותי אצלם. אני די בטוח שהם היו שמחים לדעת שיש להם נכד ממנו."
"טוב, לא ידעתי. אורי לא סיפר לי ועכשיו זה כבר מאוחר מידי."
"נכון." הסכמתי.
במשך מספר שניות שררה בחדר שתיקה מביכה – היא עיכלה את המידע החדש ואני נזכרתי בהוריו של אורי, זוג קשישים נבוכים שלא הפסיקו להשתומם איך נפל עליהם ילד כמוהו – לבסוף התנערתי ושאלתי במה אני יכול לעזור לה?
היא הביטה בברכיה שהיו נתונות בג'ינס דהוי, היססה קצת ואז פלטה את זה בבת אחת. "יובל נעלם."
"זה השם שלו, של הבן של אורי? יובל?"
"כן."
"בן כמה הוא עכשיו?"
"שבע עשרה וחצי. שוב רבנו והוא הסתלק מהבית לפני יומיים ועדיין לא חזר, בדרך כלל הוא חוזר אחרי לילה אחד בחוץ."
"את צריכה להודיע למשטרה."
"הודעתי, אבל הם לא ממש התרגשו. אמרו לי שהוא יחזור כשימאס לו להסתובב."
"יש לי קצת קשרים במשטרה, אני יכול…"
"לא. אני רוצה שאתה תחפש אותו."
"למה? כי הכרתי את אבא שלו? הוא בכלל יודע על אורי ועלי?"
"אני לא יודעת מה הוא יודע ומה לא. אני… יש לי חיים שונים מאוד עכשיו. בזמנו ניסיתי לספר לו והוא לא רצה לשמוע ודווקא עכשיו, אחרי שהתחתנתי עם משה הוא נעשה סקרן והתחיל לחטט ולחקור ולהציק."
"את נשואה?" הופתעתי. לא ראיתי טבעת נישואין על אצבעה.
"כן, ויש לי טבעת. אני לא עונדת אותה כי אני פשוט לא אוהבת טבעות, אבל אני נשואה לגבר מקסים שמקבל אותי כמו שאני ורוצה לאהוב גם את הבן שלי שעושה הכול כדי למרר לו את החיים."
"מה את יכולה לספר לי על יובל?"
"הוא ילד יפה, דומה מאוד לאבא שלו, כשהוא היה קטן היה לנו קשר מיוחד מאוד, אבל עכשיו… הוא השתנה כל כך בשנים האחרונות. פתאום הוא התחיל לכעוס נורא."
"לכעוס על מה?"
"על מה לא? עלי שהתחלתי לרצות שוב גברים, על אורי שהפסיק את הקשר איתנו כשהוא היה בערך בן שש ו… הוא פשוט כועס, כועס על כל העולם, ובעיקר הוא כועס על זה שהוא הומו."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il