הבלש זהבי – פרק טו'

09/06/2014

לפני שנסענו צפונה ביקשתי מאבישי לעצור לי בבית כדי שאוכל להשאיר פתק לשותפים שלי לדירה.
"שותפים?" התפלא אבישי, "אתה גר עם מישהו?"
"כן, לא, בעצם… זה מסובך."
"כן או לא. מה מסובך בזה?"
"מה זה משנה?"
"לא יודע, איכשהו היה לי רושם שאתה לבד כזה."
"זה שאני מוזנח לא אומר שאף אחד לא אוהב אותי." התבדחתי, אבל מחשש שהוא לא מבין את חוש ההומור הדפוק שלי וסתם הבכתי אותו הוספתי מהר שאם חושבים על זה קצת מבינים שבעצם כל אחד מאיתנו בודד גם אם הוא חי עם מישהו.
אבישי נאנח. "כשהייתי עם ערן הפסקתי להיות בודד וחשבתי שככה זה יהיה כל ימי חיינו."
לא הייתה לי תשובה על ההערה המדכאת הזו ולמזלי הגענו ככה שיכולתי להשתמט מלענות לו ובמקום זה להורות לו לעצור בחנייה המסומנת של ד"ר וסרמן שחוזר רק בערב ולדהור במעלה המדרגות – המעלית עדיין הייתה מקולקלת – הביתה.
יובל עדיין ישן שנת ישרים, מפותל בתוך הפיקה שלי, כרית אחת על הרצפה והשנייה מעוכה מתחת לבטנו. סשה נעלם יחד עם מדור ההודעות של העיתון.
התקשרתי לנייד שלו שהיה כבוי והשארתי הודעה בתא הקולי שנסעתי לצפון בענייני עבודה ואשוב כנראה רק בערב ושיקנה חלב.
ליתר ביטחון השארתי גם ליובל שטר של מאה ₪ עם רשימת קניות שכללה חלב וקוטג'ים, לחם ומעדני חלב לפי טעמו. (זה מה שילדים אוהבים לאכול, לא? מעדני חלב וכאלה) ושייקח לעצמו את העודף ויקנה בו מה שבא לו, אני אחזור בערב ואם יש משהו דחוף שיתקשר לנייד שלי או של סשה והוספתי את מספרי הניידים שלנו תוך שאני מתפעל מעצמי על כמות המספרים העצומה שאני זוכר בעל פה.
ירדתי במדרגות לאיטי – המנקה באה לפני יומיים וצחצחה אותן ובכל זאת הן כבר היו מטונפות להחריד, אולי בגלל שהמעלית עדיין מקולקלת? – שואל את עצמי אם לא טעיתי שביקשתי גם מסשה וגם מיובל לקנות חלב אם כי קרוב לוודאי שאחד מהם ישכח, או יתעלם ואולי אפילו שניהם, ואז לא יהיה לנו חלב לקפה של מחר בבוקר.

כשחזרתי אחרי הצהרים הביתה, עייף ויגע מתלאות היום, התברר לי שאכן צדקתי, איש מהם לא קנה חלב והייתי חייב ללכת לקנות אותו בעצמי.
לא היה טעם לשלוח את יובל כי הוא שכב מסטול לגמרי על השטיח, יוני ונעמה שוכבים משני צדדיו, שפוכים לא פחות.
מסתבר שאת הכסף שהשארתי לו הוא ניצל לרכוש לעצמו גוש נחמד של חשיש שבגללו השלושה לא היו מסוגלים לדבר, לחשוב, או אפילו לקום ממקומם.
רותח מכעס על הנוער בימינו, על ההורים העלובים של אותו נוער שנתנו לו חינוך כה לקוי, ועל המדרגות המטונפות, המעלית המקולקלת, וועד הבית הדפוק שלנו שיודע רק לגבות כסף ולא לטפל בכלום, ירדתי שוב שש קומות כדי לקנות חלב במחיר מופקע בפיצוציה מעבר לפינה – ככה קוראים לה, 'הפיצוציה מעבר לפינה' למרות שהיא בעצם סתם באמצע הרחוב – ורק בדרך חזרה הבנתי שמי שאני באמת כועס עליו נורא זה סשה שנעלם לו ככה פתאום, בלי להודיע לי איפה הוא למרות שהוא יודע שאני פולנייה דאגנית.
תמיד הייתי כזה, ומאז שאורי נהרג במפתיע – לנו נודע על התאונה רק יום וחצי אחר כך – אני עוד יותר לחוץ ודאגן, וסשה יודע את זה היטב ובכל זאת הוא נעלם לי כמו ספוטניק מעצבן וכיבה את הנייד.
מוזר, איך דווקא הבוקר, כשעשיתי את דרכי לעבר הצפון, לא הייתי מודאג כלל למרות שהנהג שלי היה פצצת זמן של עצבנות ומתח על מצע של אובדניות חריפה עטופה בהיסטריה.
יכול להיות שלא הרשיתי לעצמי להיות עצבני כי הוא היה מספיק לחוץ בשביל שנינו?
עד הרצליה הוא נהג בעצמו, מקשיב לגלגל"צ שהשמיעו מוזיקה מרגיזה מלווה בדיווחי תנועה מורטי עצבים, ואז עצר בתחנת אוטובוס וביקש שנתחלף כי הוא לא מרוכז.
"אולי כדאי שתנסה לשכב מאחור ולנמנם קצת?" הצעתי בקול הכי מרגיע שלי.
הוא אמר שמה פתאום, ולא צריך, הוא בכלל לא עייף, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו, נשכב על המושב האחורי של הניסן שלו ונרדם מיד.
העברתי חיש לגל"צ והספקתי עוד לתפוס את זנב תכניתו של רפי רשף שהתבדח כדרכו עם מנחם הורוביץ ושרון וכסלר על מזג האוויר שכצפוי בקיץ היה חם, ואחר כך עליתי על הכביש המהיר והפלגתי עליו בשובה ובנחת תוך שאני מקשיב לרזי ברקאי טוחן את חדשות היום.
חתכתי מכביש החוף במחלף זיכרון בעוד הוא ממשיך לישון בשלווה, מתעורר לשנייה בעליה לבת שלמה ושוב נרדם ומתעורר רק כשעצרתי בתחנת הדלק בטבעון וביקשתי מפה של טבעון ולעשות פיפי.
עד שאבישי התעורר והתמתח כבר גמרתי להשתין בשירותים הנקיים להפתיע ולעיין במפה הנחמדה שמועצת קרית טבעון הדפיסה על ניר כרומו מבריק לטובת התושבים והמבקרים.
הוא נתן לי מאתיים ₪ ביקש שאמלא דלק, רץ לשירותים, שהה שם זמן ארוך מאוד וחזר עיניים אדומות וידיים לחות.
הצעתי שנקנה בעודף שנותר ממילוי הדלק שתייה ואולי גם קצת חטיפים כי מי יודע באיזה מצב נמצא את ערן, וגם אם לא נמצא אותו בטח נהיה צמאים ורעבים בדרך חזרה.
אבישי הנהן בפיזור נפש, אמר לי לעשות מה שנראה לי הכי טוב והתיישב במושב ליד הנהג, השעין את ראשו לאחור ועצם בכוח את עיניו, מתאפק לא לבכות יותר.
קניתי בחנות הצמודה לתחנה קולה, מים מינרלים ומיץ מנגו לא מוגז, הוספתי צ'יפס וופלות בטעם לימון ושמתי פעמי אל רחוב החרצית – רחוב קטן שהתעגל לו בחן על גבעה מוריקה הנשקפת אל המוסך של קיבוץ שער העמקים ששכן בעמק מתחת.
"ביום טוב בטח אפשר לראות את המפרץ." אמרתי לאבישי שמשך בכתפיו בחוסר אכפתיות. מזל שהנוף לא עניין אותו כי כרגיל בקיץ הראות לא הייתה כל כך טובה ואובך מטושטש עלה מאזור התעשייה של חיפה וכיסה את הים.
מצאנו בקלות את הגן של מיכל, קשה היה לפספס את השלט הצבעוני הגדול מעוטר הפרחים ופרפרים שעמד לפני הבית הלבן עם גג הרעפים האדום שמישהו צייר ביד לא כל כך אמונה ציורים של פטריות וגמדים על כתליו.
על המדשאה לפני הבית היו פזורים מתקני שעשועים צבעוניים ולא נפקד מקומו של ארגז החול המיתולוגי שלכבוד החופש הגדול כוסה בברזנט שחור.
הגדר שבחזית הבית הייתה עשויה מוטות עץ צבועים לא מכבר בלבן וירוק והסתיימה משני צדדיה במשוכות גדר חיה גזומות להפליא. שער העץ הצבוע גם הוא ירוק ולבן היה סגור, אבל לא נעול. דחפנו אותו ונכנסנו. דלת הבית הייתה פתוחה ואנחנו נכנסנו בלי להקיש וסקרנו את הסביבה – ברור היה שהקומה הראשונה היא גן ילדים ושאין שם איש.
בפינה היה גרם מדרגות חסום בשער קפיצי מפלסטיק וברגע שניסיתי לפתוח אותו כדי שאוכל לעלות ולחקור את מסתרי הקומה השנייה נפתחה דלת צדדית שהובילה כנראה למרפסת וערן, לבוש רק במכנסים קצרים וגופייה, נושא מסור ענק ומבהיק, צץ בפתח.
"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שאל אותי בקול לא נעים והניף לעברי את המסור בתנועה מאיימת.
"ערנוש!" צעק אבישי שבדק בינתיים את המטבח ולכן נסתר עד לרגע זה מעיני ערן.
"אבשה?" קפא ערן בתדהמה, מביט כלא מאמין בבן זוגו והמסור עדיין אחוז בידו, "מה אתה עושה כאן?"
"באתי לחפש אותך דביל, ותוריד את המסור המפחיד הזה, מה אתה עושה איתו?"
"גוזם את הגדר החיה, מיכל הסכימה שאני אגור אצלה בקיץ וחשבתי לעשות לה הפתעה, לצבוע ולעבוד קצת בגינה. זה ממש גונג'ל מאחור."
"אתה זה שצבעת את הגדר והשער?"
"כן, רציתי בצהוב ובלבן, אבל לא היה להם צהוב יפה אז התפשרתי על ירוק דשא."
"זה יצא יפה מאוד."
"תודה." אמר ערן והניח מידו את המסור הענק והמבריק שאני מודה, הלחיץ אותי מעט, "ומי זה?" הפנה אלי את מבטו.
"אני עדין זהבי, עזרתי לאבישי לאתר אותך."
"איך נודע לכם שאני פה?"
"ניחוש מוצלח." אמרתי, מחייך בפייסנות ומשכתי מידו את המסור. הוא לא ממש שם לב לזה, כל תשומת ליבו הייתה נתונה לאבישי שעיניו שוב זלגו דמעות.
"אני כל כך מצטער אבישי, אני ממש ממש מצטער." לחש והתחיל גם הוא להתייפח. הם נפלו איש בזרועות רעהו, בוכים.
אני לא סובל מראה של מבוגרים בוכים ושני גברים בוגרים מתייפחים איש על כתפי רעהו זה פשוט יותר מידי בשבילי, וחוץ מזה למדתי מניסיוני בחיים שאין שום דבר (מלבד סקס אולי) שמעורר רעב בבני אדם כמו שיחת נפש מלווה בהתייפחות הגונה לכן העדפתי לבצע נסיגה מהירה לעבר הרכב כדי להביא את השתייה והחטיפים.
עד שסידרתי את הבקבוקים במקרר אבישי גמר להתרגש מזה שהוא שוב עם ערן ונזכר שהוא נורא כועס עליו ואני נאלצתי בתוקף תפקידי כמבוגר האחראי בשטח לחזור לשדה הקרב שעוטר למרבה האירוניה בתפאורה עליזה של ציורי ילדים צבעוניים, קופסאות עמוסות בובות ומכוניות ושאר צעצועים מסוג לגו וקוביות עץ וכדומה.
"זה קרה כשהייתי במילואים?" דרש אבישי לדעת וניער קלות את ערן שהיה מעט גבוה ממנו, אבל רזה הרבה יותר, ונראה חסר אונים וילדותי לעומת אבישי השרירי והכועס.
"כן, אז זה קרה." הודה חרש.
"אני מבין למה לא סיפרת לי, אבל למה לא שמת קונדום? היית שיכור? חשבתי שאתה לא שותה ולא מתמסטל אף פעם, שאתה לא מסוגל, שאלכוהול עושה לך בחילה ושאתה לא נוגע בסמים."
ערן נשמט מידיו של בן זוגו, התיישב על ערמת מזרונים צבעוניים בפינה וכבש את פניו בידיו.
"אני לא רוצה לדבר על זה." אמר בקול כבוש, "אני מודה שהדבקתי אותך, אני אשם. תתבע אותי לדין, תרביץ לי, מצידי תרצח אותי, אבל אני לא מוכן לדבר על זה."
"עשית בדיקות דם ערן?" התערבתי בשיחה והתיישבתי בזהירות לצידו, מקפיד לשמור על מרחק ולא להידחף למרחב האישי שלו, אבל קרוב מספיק לגעת בו אם יהיה בכך צורך.
"לא, אבל אם אבישי נדבק אז כנראה שגם אני."
"אתה צריך להיבדק ואולי לקחת תרופות."
"לא צריך, לא אכפת לי. אני רוצה למות." אמר ערן, חיבק את ברכיו, התקפל לכדור קטן של אומללות על ערמת המזרונים, הפנה אלינו את גבו ושתק.
החלפתי מבטים מודאגים עם אבישי. משהו בהתנהגות של האיש הצעיר הזה הדליק אצלי את כל נורות האזהרה. הבחור הצעיר והחביב שאבישי תיאר לפני רק הבוקר היה שונה לגמרי מהאיש הכבוי ומדוכא שפגשתי.
יצאתי עם הלקוח שלי להתייעצות שקיימנו במטבח על כוס מים פושרים. "משהו רע מאוד קרה לו." חיוויתי את דעתי לפני אבישי שהיה חיוור, מזיע ומודאג מכדי לכעוס.
"זה כל כך לא אופייני לערן להתנהג ככה, הוא נראה נורא מיואש, אני ממש לא מכיר אותו. אני לא מבין מה עבר עליו שהוא עשה לי דבר כזה."
"אני מקווה שאני טועה," אמרתי לאט, שוקל בזהירות כל מילה, "אבל יש לי רושם שאני מקווה שהוא לא נכון שערן נדבק כי מישהו… כי…" היה לי קשה לבטא את המילים לנוכח עיניו הפעורות בזוועה של אבישי שקדחו בעיני, ומזל שערן שצץ בפתח המטבח לקח על עצמו את המשימה הלא נעימה ואמר שכן, אני צודק, מישהו אנס אותו בלי קונדום כשהוא הלך למסיבת יום ההולדת של לייזי, ושהכל קרה באשמתו והוא מעדיף לא לדבר, ולא לספר ולא להיבדק. הוא אשם והוא רוצה שנלך מפה ונשאיר אותו למות לבד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il