דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
12/06/2014
"אני לא יודע מה אתכם, אבל אני פשוט מת מרעב." אמרתי וחזרתי למטבח, מניח להם להיות לבד. דרך החלון הקטן שהיה קרוע בקיר שבין המטבח לחדר הגדול שהיווה את גן הילדים יכולתי לראות את שניהם היטב.
ערן המשיך לשכב מקופל כעובר ואבישי ישב לצידו, ליטף את גבו בעדינות, דיבר אליו חרש ולבסוף רכן ונישק את עורפו ואז קם וחזר אלי.
"מצאתי פה לחמניות, חלב וקורנפלקס ויש לנו צ'יפס וופלות. מה בא לך?"
"בא לי להשתכר מהר, לא חשוב ממה, אבל נדמה לי שזה לא רעיון כל כך טוב."
"ממש לא." הסכמתי ונתתי לו קולה.
הוא שתה ונשנש קצת וופלים בטעם לימון. "הטעם הזה תמיד מזכיר לי את הצבא." העיר.
"גם לי." הסכמתי ושנינו חייכנו זה אל זה ואחר כך חזרנו להביט מבעד לחלון הקטן באיש הצעיר שהזדקף לאט, קם בכבדות מערמת המזרונים, לקח את המסור שהנחתי בפינה וחזר לקצץ את הסבך שצמח בחצר האחורית.
"אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי כלום, אני לא מבין את ההתנהגות שלו."
"הוא מתבייש ונבוך, ומנסה להדחיק. אונס זה תמיד זעזוע נוראי, בעיקר לגבר. יכול להיות שאם הוא לא היה נדבק אולי לא היית יודע לעולם על מה שקרה."
"הלוואי ולא הייתי יודע. רק המחשבה על זה עושה אותי חולה."
"אם אתה מרגיש ככה תתאר לעצמך מה זה עושה לו. לא פלא שהוא העדיף לשתוק במקום לדבר על מה שקרה."
"אני מבין, אבל אם הוא ימשיך לשתוק איך אני אדע מה בדיוק קרה לו?"
"הוא יספר כשהוא ירגיש שהוא מסוגל, אל תלחץ עליו."
"אני פשוט לא יודע מה לעשות. איך להגיב?"
"זה תלוי במה שאתה מרגיש כלפיו. אתה עדיין אוהב אותו?"
אבישי הסתכל עלי כאילו דעתי נטרפה עלי, "איזה שאלה? בטח שכן."
"אתה בטוח שאתה כבר לא רוצה להרוג אותו להתאבד?"
"אני לא חושב שהתכוונתי לזה אי פעם ברצינות. הבוקר הייתי מוטרף מדאגה ומעייפות, אבל עכשיו אני הרבה יותר רגוע. תגיד, מה אתה היית עושה במקומי?"
חשבתי קצת ואז אמרתי לו שבמקומו הייתי לוקח לי כמה שבועות חופש מהעבודה ונשאר עם ערן, משגיח עליו ומנסה לשכנע אותו ללכת למרכז לטיפול בנפגעי אונס כדי לקבל לפחות עזרה ראשונה, ואחר כך חוזר איתו הביתה ומנסה להמשיך לחיות הכי טוב שאפשר.
"אתה חושב שהוא יסכים לחזור לחיות איתי?" שאל אבישי בחרדה.
"קשה לדעת, אבל לפי מה שראיתי הוא אוהב אותך בדיוק כמו שאתה אוהב אותו. קרתה לכם תאונה איומה שתשנה את החיים שלכם לתמיד, או לפחות עד שימצאו תרופה לאיידס, וערן סובל מטראומה שצריך לטפל בה, אבל יש לכם זה את זה ואני חושב שתצליחו להתגבר."
"אני מקווה שכן, אני אנסה לעשות הכול כדי שנצליח לעבור את זה בשלום." אמר אבישי וניסה לחייך.
ערן נכנס חזרה למטבח ושאל מה יש לשתות. "יש לנו מיץ מנגו לא מוגז, בדיוק כמו שאתה אוהב." הגיש לו אבישי כוס מלאה מיץ קר ולא יכולתי שלא להבחין איך אצבעותיהם ליטפו זו את זו כשהכוס עברה מיד ליד.
"ניסיתי לספר לך, אבל פשוט לא יכולתי." אמר ערן אחרי שגמר לשתות והושיט את הכוס לעוד מנה.
אבישי מילא שוב את כוסו והזמין אותו לשבת.
"אני לא יודע, יש לי עוד המון עבודה." אמר ערן והביט החוצה.
"כבר חם מידי לעבוד בחוץ." אמר אבישי והניח יד על כתפו השזופה, "שב, תשתה, תאכל משהו, נורא רזית. אם תסכים אני אשאר פה אתך כמה ימים, נילחם יחד בג'ונגל שבחוץ ואחרי שנכניע אותו נחזור יחד הביתה ונחשוב מה הלאה. מה דעתך?"
פניו של ערן זהרו משמחה. "תישאר פה איתי? באמת אבשה?"
"אם אתה מסכים."
"כן, בטח שאני מסכים." הם התחבקו ובקושי השגיחו בי כשהתחמקתי משם בשקט, תפסתי מונית לחיפה ומשם עליתי על אוטובוס 901 הטוב והוותיק שהביא אותי חזרה לעיר בלי הפסקה.
חזרתי הביתה עם החלב שקניתי מיואש מכך שאני לא משיג את סשה בנייד ולא יודע מה לעשות בקשר להתנהגות של יובל שהופקד בידי כדי שאשגיח עליו.
אני לא תמים, אני יודע שכיום שתייה והתמסטלות הם חלק חשוב מצורת הבילוי של בני הנוער, אבל קשה היה לי להשלים עם כך כשזה התרחש בסלון הפרטי שלי.
אני אישית איני נוהג להשתכר, אני סולד מאיבוד שליטה על עצמי ואני רואה בשכרות השפלה ולא מוצא בה שום דבר טוב או מועיל. גם סמים, אפילו קלים, לא מושכים את ליבי, וגם אם הייתה בי נטייה לטשטש את מוחי בכל מיני כימיקלים אני מודע מידי לכך שזה נחשב עברה על החוק, דבר שמטריד אותי מאוד. אני יודע שזה נשמע מצחיק וחנוני להחריד, אבל ככה זה אצלי. עזבתי את המשטרה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב כמו שוטר. עצם העובדה שאני לא מתקשר למחלקת הנוער ומבקש מהם לעצור את השלושה גרם לי להזיע בכפות הרגלים מרוב עצבנות.
אכלתי ארוחת ערב מוקדמת, או אולי צהרים מאוחרת כשסוף סוף צלצל הטלפון וסשה היה על הקו.
"סוף סוף!" צרחתי, "איפה אתה? לאן נעלמת? אני משתגע פה? למה הנייד שלך כבוי?"
"כי בטיפול נמרץ לא מרשים להדליק ניידים ולא יכולתי לעזוב את הילדה לרגע."
"נוגה שוב קיבלה התקף אסטמה." נחרדתי, "היא בתל השומר? אתה רוצה שאני אבוא לשם?"
"לא, זה בסדר. עוד מעט עדה תגיע להחליף אותי ואני אחזור הביתה רק… לא יודע, פשוט תהיה בבית ואל תצעק עלי, אני הרוס לגמרי."
"אני מחכה לך סשה, תמסור בשמי נשיקה לעדה ולבנות. איפה הקטנה? אצל סבתא?"
"כן, אופיר המסכנה, היא בכתה נורא, אבל היא לא יכולה להישאר לישון בבית החולים אז עדה לקחה אותה לסבתא. הרופא אמר שאם הלילה יעבור בשקט ישחררו את נוגה מחר. ביי אדי."
"ביי סשה."
סגרתי והלכתי לסלק את שלושת העדויות המרשיעות להפרת החוק שהתגוללו על השטיח שלי.
הם לא כל כך רצו לקום, אבל אני התעקשתי. את נועה שכבר התאוששה כמעט לגמרי שמתי על מונית שלקחה אותה הישר לבית הוריה, את יוני שבקושי עמד על הרגלים כי שתה המון וודקה בנוסף לעישון השכבתי על הספה ואת יובל שצחקק לעצמו, אבל עמד יציב על רגליו לקחתי למקלחת ודחפתי מתחת לזרם המים הקרים בלי לטרוח להפשיט אותו קודם.
הוא צרח והתנגד, אבל אני התעקשתי לשטוף אותו היטב במים קרים עד שראיתי שמבטו מתמקד והוא חוזר לעצמו הרציני והעוקצני.
אחרי המקלחת הנחתי לו להתפשט ולהתנגב לבדו, זרקתי לו את החלוק העתיק שקיבלתי בזמנו מתנה מעדה ופקדתי עליו לנגב את הרצפה בעוד אני תולה את בגדיו הנוטפים לייבוש.
"למה אתה רשע כזה?" הוא ילל במסכנות כשנזפתי בו שעשה עבודה גרועה ואילצתי אותו לנגב שוב את המרצפות הלחות.
"יחסית לכמה שאני כועס עליך אני ממש לא רשע, תאמין לי שאני עוד מתאפק."
"בסך הכול התמסטלנו קצת, למה אתה עושה עניין?"
"כי אני כזה שעושה עניין. מה שעשיתם היה לא חוקי ואני לא מוכן שתעשנו חשיש בדירה שלי. בעצם אני לא מוכן שתעשנו חשיש בשום מקום, בטח לא כשאתה תחת ההשגחה שלי."
"לאימא לא אכפת, לפעמים גם היא לוקחת שכטה."
"תסתכל עלי טוב ילד, אני לא אימא שלך, אני שונא שעוברים על החוק ומרגיז אותי שחבר'ה צעירים ובריאים שלא חסר להם כלום בחיים מעבירים את הזמן בצורה כזו, כשאני הייתי בגילך…"
הוא חייך חיוך לגלגני, "כן, שמענו, כשאתה היית בגילי התגייסת לפלמ"ח, רצת על הג'בלאות, ירית בערבים והצלת את המולדת."
"לא, את זה עשיתי שנתיים אחר כך, אבל בגילך הייתי קם בארבע בבוקר והולך לחלק עיתונים כדי לא לקחת כסף מההורים, ואחר כך הולך ללמוד, ואחר כך חוזר הביתה ועוזר בבית ומכין שיעורים, ובחופש הגדול מצאתי לי עבודה בקטיף, וכשהקטיף נגמר הלכתי להיות נער שליח בסופר ורק בימי שישי הייתי שותה קצת בירה כשביליתי עם החבר'ה."
"נשמע שהייתה לך ילדות משעממת להחריד."
"הייתה לי ילדות רגילה לגמרי. לפעמים הייתי שמח, לפעמים עצוב, אבל אף פעם לא שכבתי סתם באמצע היום על השטיח ובזבזתי שעות בדיבורים ובצחוקים טיפשיים, ואף פעם לא הסתובבתי שיכור ברחובות ועשיתי שטויות כמו שאני רואה ילדים עושים כיום."
"אז מה אתה רוצה? שאני אלך לעבוד בקטיף כמו פועל זר?"
"זה לא יזיק לך, אבל לשתות כמו חזיר ולהתמסטל כן יזיק."
"אין שום נזק בעישון חשיש, אלכוהול מזיק יותר."
"בוא נשאיר לחוקרים ולמומחים להתווכח על מה מזיק יותר ונסכים שכל זמן שאני אחראי עליך גמרנו עם שתייה וחשיש וכל הנגזרות שלהם. מצידי שב כל היום על התחת ותקרא ספרים, תשפר את ציוני הבגרות שלך או תצבע את הקירות, אבל תעשה את כל זה כשאתה פיכח, ברור?"
הדלת נפתחה וסשה הופיע. "מה כל הצעקות האלו? מה קרה? למה אתה כועס על יובל?"
"אני לא כועס, אני מחנך אותו."
"הוא מתעלל בי." התבכיין יובל, "הוא עשה לי מקלחת במי קרח בלי לתת להתפשט קודם."
"בתור אחד שעבר התעללות אתה דווקא נראה לי לא רע." אמר סשה, קצת בקוצר רוח, והתחיל לאסוף בגדים מכל הבא ליד.
"מה קרה? אתה לא נשאר כאן לישון?"
"לא, מצטער. אופיר נכנסה להיסטריה חמש דקות אחרי שעדה נסעה משם. אני חייב לטוס לאימא של עדה ולאסוף אותה. אני אישן איתה בבית ומחר ניסע חזרה לבית חולים, אני מקווה שישחררו סוף סוף את נוגה. איפה המברשת שיניים שלי? ומי הילד הזה שישן על הספה?"
"רק רגע, תירגע סשה, אני אארוז לך תיק כלי רחצה." התחלתי לארגן את החפצים שלו, מנסה להסביר לו תוך כדי כך שהבחור הזה שנוחר על הספה הוא יוני, חבר של יובל.
הוא הקשיב בפיזור נפש, נישק אותי בחטף על לחיי, טפח על כתפו של יובל המאוכזב ואמר לו להיות ילד טוב ולעשות כל מה שאני אומר לו והסתלק בחיפזון.
"אתה חושב שהוא יחזור מחר?" שאל יובל, התיישב ליד שולחן המטבח והביט בי בחוסר ישע.
"לא חושב ככה יובל. סשה גר תמיד עם הבנות שלו ועם גרושתו ואני לא חושב שהוא יחזור לגור כאן בקרוב, אבל הוא בטח יבוא לבקר."
"אני לא מבין את הסידור הזה." התלונן יובל, "למה הוא גר עם הגרושה שלו?"
"כי הם חברים טובים והיא אימא של הבנות שלו. נוח להם לגור יחד, זה סידור מצוין כל זמן שעדה לא נדלקת על מישהי ומעיפה אותו החוצה."
"מה הבעיה של הילדה שלו? למה היא מאושפזת?"
"יש לה אסטמה. בדרך כלל היא בסדר, אבל כשאימא שלה מתחילה לריב עם אחת החברות שלה היא נלחצת ומקבלת התקפה. היא רגועה רק כשהיא יודעת שסשה ישן כל לילה בבית. אני יודע שנקשרת אליו יובל, אבל אתה כמעט מבוגר והבנות שלו ילדות קטנות. הן זקוקות לו."
יובל משך בכתפיו, נראה כאילו לא ממש אכפת לו איפה סשה ישן הלילה, והעיר שזה סידור מוזר, אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו.
"תגיד, יש משהו לאכול?" שינה נושא, "אני נורא רעב."
"אני נראה לך כמו מלצרית. יש אוכל במקרר, ואחרי שתגמור לאכול תנקה אחריך. אני לא אימא שלך יובל, תזכור את זה." הזכרתי לו.
הוא נאנח, קרא לי רשע ועריץ ואחרי שאילצתי אותו לשאוב את השטיח ולשטוף את המטבח הוא הוסיף לי גם את התואר נוגש עבדים, אבל אני לא ויתרתי. החלטתי שהילד צריך לקבל חינוך ויפה שעה אחת קודם, ומאחר ואני הייתי המועמד היחיד בגיל המתאים לקחתי את התפקיד כפוי הטובה על עצמי.
פרשתי לישון לפניו, מניח שהוא יישאר ער כל הלילה, אבל להפתעתי בשתיים לפנות בוקר הוא פלש למיטתי והצטנף לצידי.
"הערתי אותך? אתה עייף?"
"כן וכן. שתוק ותן לי לישון."
"בסדר, אני שותק, אבל קודם תספר לי על אבא שלי."
"מה אתה רוצה לדעת עליו?"
"דברים טובים. יש לך דברים טובים לספר עליו?"
"בטח, המון."
"אז תספר לי בבקשה." הפציר יובל בלחש והניח את ראשו על כתפי.
ליטפתי בקצות האצבעות את שערו החלק שריחו ומגעו הזכיר לי עד כאב את אביו וסיפרתי לו את כל הדברים הטובים שזכרתי מהאהבה שלי לאורי – הטיולים, הצחוקים, הבילויים, החברות ואיך הוא דאג תמיד לחלץ אותי מכל מיני צרות וסיבוכים.
נכון, הוא זה שבדרך כלל גם סיבך אותי, אבל הוא תמיד עזר לי להיחלץ מהתסבוכות ההן ואחר כך תמיד הצליח להצחיק אותי ולפייס אותי.
יובל נרדם סוף סוף ואני שכבתי ער עד הבוקר, אצבעותיי מסובכות בשערו, וחשבתי על כל הדברים שאורי עשה לי ולא סיפרתי לו, דברים שלא אספר לאיש לעולם.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il