הבלש זהבי – פרק ט'

15/05/2014

רותה הביאה איתה אלבום פלסטיק קטן וזול (מין פנקס צבעוני מהסוג שהיית מקבל בזמנו כשקנית חבילת פילמים), מלא בתמונות של יובל. בחנתי אותן בסקרנות מהולה בחשש, מחפש בלהיטות אחרי נקודות דמיון בינו לבין אורי. אני חייב להודות שהתאכזבתי. למרות הדמיון הבולט שלו לאורי זה לא היה זה.
כן, הוא ניחן באותם פנים גבריים רבועים – רק שאצלו הם עדיין לא התעצבו לגמרי ואפשר היה להבחין בעגלוליות ילדותית מסוימת של הסנטר – וכן, היו לו הגבות המקושתות בחן של אביו, ואותו שער שחור משחור, חלק וקוצני למראה שבטח יהיה חלקלק וקריר כשאגע בו – אם זה יקרה יום אחד – והיה להם אותו מבנה גוף, כתפיים רחבות, אגן צר ורגלים ארוכות, ואפילו אותה גומת חן צצה בצד פיו כשחייך את חיוכו האלכסוני של אביו, אבל בכל זאת, למרות הדמיון הגופני שאין להכחישו, לא הייתה בו ההתרסה המחוצפת של אורי, שמץ הרשעות הזו שהוסיפה קורטוב מרירות חריפה גם לרגעים המתוקים ביותר שידעתי עם אביו המת.
"הוא באמת דומה לאורי." אמרתי לרותה, "אבל הוא גבוה יותר ונראה בן אדם הרבה יותר נחמד מאורי."
עיניה נמלאו דמעות. "לפני שהוא הלך רבנו מאוד ואני אמרתי לו… אמרתי לו שהוא מתחיל להזכיר את אבא שלו גם באופי, שהוא מתחיל להיות רשע ומגעיל כמו אורי."
"לא היית צריכה להגיד את זה רותה. אורי לא היה רשע ולא מגעיל. הוא התנהג בצורה מגעילה פה ושם, אבל הוא היה בעיקר אומלל."
"אתה הכרת אותו טוב יותר ממני." נאנחה רותה וקינחה את אפה, "אולי אתה צודק, הוא הקסים אותי בהתחלה, אבל אחר כך זנח אותי כמו טישו משומש. הייתי שמחה אם הילד היה דומה לו פחות."
"למה רבת עם יובל?"
"כי מצאתי קונדום משומש מתחת למיטה שלו וכעסתי."
"לא יפה לזרוק קונדומים מתחת למיטה, אבל לפחות הוא היה אחראי והגן על עצמו."
"אתה לא מבין, הוא היה עם בחורה."
"כן? מעט מאוד אנשים זוכרים את זה כיום, אבל במקור המציאו את הקונדומים כדי לא להכניס נשים להריון. לדעתי זה מראה על שכל ישר ואחריות."
"מה אחריות? הוא הומו!" צעקה רותה בזעם, "והילדונת הזו… מה פתאום… הוא הומו והוא סתם ניצל אותה. ילדה יפה כזו וכל כך מאוהבת בו והוא…"
פעם ראשונה ששמעתי אימא כועסת שבנה ההומו מנסה בכל זאת עם נשים. מצד שני רותה בהחלט לא הייתה אימא רגילה.
ביקשתי את שמה של העלמה הצעירה, ואם אפשר גם שמות וטלפונים של עוד כמה חברים וחברות שלו, ובמיוחד את הטלפון של החברה שאיתה הוא מדבר.
"מאין לך שיש לו אחת כזו?"
"לכל אחד מההומאים שאני מכיר יש אחת כזו. בדרך כלל היא מכוערת ואולי גם שמנה, אבל היא תמיד החכמה והרגישה מכולן, אחת שאפשר לדבר איתה על הכול. יש כאלו שאפילו מבקשים ממנה לעשות להם ילד."
החלפנו מבטים ושנינו חשבנו על אורי ועליה, ועל הסיבה בגללה הוא בחר דווקא בה להיות אם ילדו.
"לא הייתי ממש שמנה אז." היא אמרה לבסוף בזהירות, "יותר שמנמונת משמנה, וגם מכוערת לא הייתי, אבל אז לא ידעתי את זה, חשבתי שאני מכוערת נורא, וכן, השיחות שניהלתי עם אורי היו משהו מיוחד, מאז לא דיברתי ככה עם אף אחד. בגלל זה כל כך נפגעתי שהוא התחיל להתרחק מאיתנו בשלב מסוים."
"אני חושב שזה קרה בגללי, וגם כי המצב שלו החמיר… את בטח יודעת שחוץ מהדברים הטובים היו בו המון כעס ושנאה כלפי עצמו וזה החמיר עם השנים."
"כן, אני יודעת. פעם חשבתי שהחלק הבריא והשמח שבו ינצח, אבל זה לא קרה." היא הניחה יד קטנה ולחה על זרועי, "בזמנו האשמתי אותך במוות שלו, סליחה."
"הרבה זמן גם אני האשמתי את עצמי, אבל כיום כשאני זקן יותר וחכם יותר אני מבין שזו לא הייתה אשמת איש, אפילו את הוריו אי אפשר להאשים. אף אחד לא יכול באמת לעשות משהו במקרה כזה. אורי נלחם בעצמו הרבה שנים ובסוף הוא ניצח."
היא קמה וכיתפה את תיקה, תיק בד מרושל ומכוער, על כתפה. "אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו." אמרה חרש, "אהבתי מאוד הרבה נשים, גברים וילדים, וגם בעלי חיים. אני עדיין אוהבת כמה מהם, אבל כמו שאהבתי את אורי לא אהבתי אף אחד."
"אני יודע, גם אני." אמרתי ופתחתי למענה את הדלת.

"אני לא מאמין." דפדף סשה באלבום הקטן, "הוא ממש אורי, פשוט העתק שלו."
"יש כמה קווי דמיון." הודיתי בחוסר רצון.
"מה כמה קווי דמיון? הוא בול אורי. תראה! אותו שער, אותו חיוך, אותה גומת חן, הכל אותו דבר. ממש אורי."
"ובכל זאת הוא בן אדם אחר לגמרי." חיוויתי את דעתי, מודה שנכון, הפנים והגוף של יובל דומים מאוד לאלו של אורי, אבל אפילו בתמונות רואים שהאדם שגר באותו גוף מוכר ניחן באופי שונה לגמרי מזה של אורי.
"עוד לא פגשת אותו וכבר החלטת שהוא אחר לגמרי?"
"כן, ואל תחשוב שאני מצטער. אורי היה יחיד במינו וטוב שכך."
"אולי אתה צודק." נאנח סשה והחזיר לי את האלבום, "ואיך היא, האימא של הילד?"
"לסבית שמנסה לשנות כיוון. אם הגבר הזה שחי איתה יהיה מספיק חכם וסבלני אולי היא גם תצליח, אבל זה לא משנה עכשיו, מה שחשוב זה שהיא הלקוחה שלי, והיא באה אלי בתור אימא מבוהלת שלא מצליחה לישון מרוב דאגה לילד."
"זו הדרך העדינה שלך להגיד לי שאתה לא יודע מתי תחזור הערב הביתה?"
"אם בכלל." השבתי והתחלתי לצאת מהמשרד.
"אדי." רדף אחרי סשה, "מה עם הבדיקת דם? לא היית אמור לקבל היום תשובה?"
"אהה, כן. קיבלתי אותה הבוקר. אתה רוצה קודם את הבשורה הרעה או את הטובה?"
"אתה רוצה קודם אגרוף בבטן או שנתחיל עם בעיטה בתחת?" התרגז סשה.
"תרגיע ספוטניק, הבשורה הרעה היא שאני נשא, אבל אני במצב טוב ועדיין לא צריך תרופות. וזה מזכיר לי, בדרך הביתה תעצור בסופר פארם ותקנה קונדומים. ביי."

התקשרתי קודם לבנים שהופיעו ברשימה הקצרה מאוד שנתנה לי רותה וכפי שציפיתי שלושתם לא ידעו ולא שמעו כלום מיובל וחוץ מאחד ששמו היה יוני הם גם לא נשמעו מודאגים במיוחד.
יוני שסיפר לי בקול דק וענוג ובאינטונציה הומואית מובהקת שהוא נורא דואג ליובלי נשמע כמו דראמה קווין בהתהוות, אבל גם הוא לא ידע כלום והודה בעצב שיובל המתוק והיפה – ציטוט מדויק מדבריו – חסר לו מאוד שהוא נורא מתגעגע אליו וגילה לי שאין טעם להתקשר לקארין – "החברה שלו" (המרכאות בקולו קפצו מהשפופרת) כי היא כבר בסרט אחר.
"אז למי אתה מייעץ לי להתקשר?" שאלתי.
הנער שתק דקה שתיים ואז אמר שאם מישהי יודעת משהו זו נועה, "אבל היא לא תדבר אתך כי אתה גבר ואתה מבוגר."
"ואם אני אספר לה שהייתי חבר טוב של אבא של יובל ושאני רק רוצה לדעת אם הוא בסדר, לא לגרור אותו בכוח הביתה?"
"תלוי בכוח השכנוע שלך. באמת היית חבר של אבא של יובל? נכון שגם הוא היה הומו? ויובל הומו, אל תיתן לו לספר לך סיפורים."
הילד הזה הצליח לבדח את דעתי בעל כורחי. "בסדר, זה הדבר הראשון שאני אגיד לו אם אני אמצא אותו, שאני יודע שהוא הומו ושלא יספר לי סיפורים." צחקתי.
"אז מה בקשר לאבא של יובל? הוא באמת היה הומו?" נשאר הנער רציני.
"כן יוני, בהחלט, ואני הייתי בן זוג שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עד שהוא מת."
הוא שוב שתק (התחלתי להתרגל לשתיקות הקטנות שלו) חושב לפני שענה, ואז שאל אם הוא יכול לבוא איתי לנועה.
"זה יהיה יפה מאוד מצדך, אבל אתה לא צריך לבקש קודם רשות מההורים?"
"אין טעם. לא אכפת להם לאן אני הולך ומתי אני חוזר." אמר יוני, קצת בעצב, וקבע איתי פגישה בקצה אבן גבירול.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il