הבלש זהבי – פרק יא'

22/05/2014

בזמן שהמתנתי לסשה מצאתי את עצמי עושה דבר שאני נוהג לעשות לעיתים רחוקות מאוד – חשבתי על חיי.
לא על אירוע מסוים בהם אלא על כל החיים שלי בתור רצף אחד שנמשך מיום היוולדי ועד היום. סקרתי את תולדותיי כמו שלפי השמועה עושה אדם ברגעיו האחרונים ולא אהבתי מה שראיתי.
הגעתי למסקנה שאני חי חיים פחדניים, חיים שאין בהם טעם, חיים של אדם שבחר תמיד בדרך הקלה והתחמק מעימותים אמיתיים ומהתחייבות.
נזכרתי בעצמי כנער צעיר ונלהב שהיו לו תכניות גדולות ונשגבות, השוויתי את הצעיר ההוא למי שאני עכשיו וחשתי ששלושים השנים האחרונות של חיי חלפו כמו חלום מעורפל. לא עשיתי שום דבר חשוב, לא השארתי שום רישום על העולם, אפילו לא העמדתי צאצאים והגרוע מכל – מעולם לא אהבתי מישהו שאהב אותי חזרה.
כל האהבות שהיו לי לפני שפגשתי את אורי היו פגומות וחסרות משמעות, רק הכנה לאירוע העיקרי של חיי והנה, במקום לאהוב מישהו ראוי לי שישיב לי אהבה נמשכתי אחרי אורי שאת מגרעותיו קלטתי כבר בימים הראשונים שלנו יחד.
מה זה אומר עלי שהמשכתי להיגרר אחריו, מוחל על כבודי ומתפשר על פירורי אהבתו?
למה, למרות שידעתי שסשה אוהב אותי במסירות, בחרתי דווקא באורי?
האם בגלל האכזבה ממני החליט סשה לקשור את עצמו אל אישה שגם היא התנדנדה כל חייה בין גברים לנשים ולכן הוא חי כיום חיים חסרי יציבות וביטחון?
אולי בגלל נוכחותו של בנו בביתי עלו בי פתאום זיכרונות שניסיתי לשכוח כל השנים. נזכרתי איך אורי שסיפר לי כבר מההתחלה על הילד שילדה לו רותה לא הסתיר ממני שהם לא הלכו למרפאת פוריות אלא העדיפו את השיטה הטבעית וקיימו יחסי מין במשך שלושה חודשים עד שקיבלו תשובה חיובית.
"האמת שדי נהניתי מכל הקטע הזה איתה ואם היא לא הייתה פוגשת מישהי נורא קנאית בטח היינו ממשיכים עם זה עד הלידה." סיפר לי, בזמנו, מגחך בעליזות.
כנות אכזרית הייתה אחת מהתכונות הפחות חביבות עלי אצלו. רק אחרי שמת התחלתי להבין שכל הסבל שהוא גרם לי לא בא עלי בגללו אלא בגללי, שאני בחרתי בו, לא הוא בי. מההתחלה ידעתי שהרבה נחת לא אמצא איתו ובכל זאת דבקתי בו.
למה? לא יודע.
ולמה, שנים אחרי מותו, אני עדיין דש באותה פרשה ולא מצליח להתאושש? האם אני באמת חושב שזה מה שמגיע לי? לסיים את חיי כהומו זקן ובודד?
אפילו סשה שמעולם לא הפסיק לאהוב אותי ולדאוג לי והשגיח עלי בנאמנות למרות כל המרורים שהאכלתי אותו בנה לעצמו משפחה קטנה משלו, ורק אני נשארתי בודד לגמרי.
המשפחה היחידה שלי הם הורי, אחי, אחותי ואחייני החמודים שבשבילם אני דוד אדי התימהוני והבודד שתמיד תקוע בפינת שולחן החג בלי בן זוג.
אלו היו מחשבות כנות ואכזריות מאוד שגרמו לי דיכאון, וכדי להימלט ממנו הדלקתי את הטלוויזיה. בהיתי בסרט מטופש שכיכבו בו צעירים מוכי הורמונים וצרחנים, וצעירות צייצניות לבושות במעט מידי בגדים, וכמו שקורה לי לאחרונה הטלוויזיה הפילה עלי חיש קל תנומה – עוד סימן להזדקנות? – ישנתי כנראה חצי שעה ואולי יותר, עד שסשה ניער אותי בעדינות ושאל למה הילד של אורי ישן אצלנו על הספה?
"הוא לא מסתדר עם אימא שלו ועם החבר החדש שלה."
"וכמובן שאתה, אביר הזהב שלי, מיד נחלץ לעזרה." גיחך סשה.
"אביר, גם כן אביר…" מלמלתי, בעודי נגרר למקלחת כדי להשתין ולצחצח שיניים. "אני כישלון סשה, כשלון עלוב, פחדן חלש וחסר אופי."
"מה עובר עליך?" נבהל סשה, "מה קרה לך היום?"
"חשבתי קצת על החיים שלי ספוטניק והגעתי למסקנה שאני לא אוהב את עצמי. אני הומו בודד ופתטי."
סשה נאנח ונשכב על המיטה בגניחה. "כל אחד מרגיש ככה מידי פעם אדי, לא היה לך יותר מידי מזל באהבה, אבל אני מבטיח לך שאתה לא לוזר."
"אף פעם לא הייתה לי זוגיות אמיתית. אין לי אפילו אהבה אחת שאני יכול להיזכר בה בגעגועים."
"אפילו לא אורי?"
"במיוחד לא אורי. כאילו כדי להעניש את עצמי התעקשתי להמשיך לאהוב אותו, שום דבר טוב לא יצא לי מהחיים איתו ואני ידעתי את זה מהרגע הראשון."
"לא ככה אני זוכר את זה." אמר סשה חרש. "אני זוכר שבהתחלה היית מאושר מאוד, היית מאוד מאוהב ואמרת שאתה תצליח לשנות אותו."
"הייתי טיפש גמור! הוא תמיד היה פגע רע ואני ידעתי את זה כל הזמן. אורי היה יפה וסקסי מאוד, זה נכון, אבל תמיד ידעתי שמתחת לכל הקסם שלו מסתתר אגואיסט מושלם שלא יודע מה זאת אהבה אמיתית."
"ובכל זאת, ברגע שהילד שלו הופיע בפתח הכנסת אותו פנימה בלי היסוס, ואני בטוח שגם לא רצית לקחת כסף מאימא שלו על העבודה שעשית."
"איזה עבודה? בחייך, כמה טלפונים ושיחה עם שני צעירים נחמדים? זו עבודה?"
סשה שב ונאנח, שילב את ידיו מאחורי עורפו ותקע מבט עקשני בתקרה.
"נו, מה עכשיו?"
"יכול להיות שבקטע של זוגיות אתה כישלון עלוב כמו שאמרת אדי, אבל יש מעט מאוד אנשים שסוחבים חברות ממושכת כמו שלנו בלי אף מריבה כמעט."
החלפנו מבטים ושנינו השפלנו עיניים נבוכים.
מה שהוא אמר היה אמת, אבל לא כל האמת. מבחינתי זו אמנם הייתה רק ידידות כנה ואמיצה, אבל ידעתי שהוא בילה את כל שנות נעוריו כשהוא מאוהב בי נואשות, ורק הקשר ההרסני שלי עם אורי הצליח לכבות את האהבה שלו אלי.
המריבה הזו שהוא רמז אליה קרתה אחרי שגיליתי שהוא ואורי… יש דברים שקשה לסלוח עליהם ועדיף להדחיק אותם.
בסופו של דבר התגברנו על הברוך המכוער הזה שנוצר בין שלושתנו. הידידות ביני לבין סשה, ידידות שהצליחה להתגבר על מכשולים כה רבים, צמחה מחדש וכיום נדמה היה ששום דבר לא יצליח להרוס אותה.
"מה שלום עדה והבנות?" ניסיתי לעבור לנושא חדש.
סשה נאנח שוב. "עדה והנורית הזו… הן רבות כל הזמן ונוגה שוב סובלת מאסטמה… אני דואג לבנות, לא בריא להן שיש תחלופה כזו של בנות זוג אצל אימא שלהן. הן צריכות לפחות דמות אחת יציבה בחיים בבית, לא הייתי צריך לעזוב."
"לעזוב? בחייך סשה, אתה שם כל בוקר וכל ערב. אין יום שהן לא רואות אותך. אל תהיה דרמטי כזה."
סשה צחק. "בסדר, אני אשאיר את הדרמות לך מר חיי הם כישלון מהדהד."
"טיפש." צחקתי ודגדגתי אותו.
הוא צבט אותי בחזרה ושנינו נאבקנו קצת זה בזה כמו שהיינו עושים לפני שלושים שנה, כשהיינו רזים, צעירים וחרמנים הרבה יותר עד שהתעייפנו, כיבינו את האור והתכוננו ללכת לישון
"אף פעם לא התנצלתי בפניך על הקטע שהיה לי עם אורי." אמר סשה פתאום.
"עזוב, אני יודע שאתה מצטער ושזו לא הייתה אשמתך."
"אתה טועה, אני לא מצטער וזו כן הייתה אשמתי, אני מתנצל שהכאבתי לך, אבל אני לא מצטער על מה שקרה, מהרגע הראשון שראיתי אותו רציתי שיהיה משהו ביני לבינו, הייתי מוכן לשלם על זה ביוקר ובאמת שילמתי."
"אתה רוצה להגיד שזו לא הייתה יוזמה של אורי?"
"כמובן שלא. מה היה לו לחפש אצל אחד כמוני? אני פחות או יותר זרקתי את עצמי עליו כשהוא היה מסטול וכמו שאתה זוכר אורי לא היה הטיפוס שיגיד לא לזיון, לא חשוב עם מי."
"גם אם זה עם החבר הכי טוב של הבן זוג שלו?" שאלתי חרש והמרירות הישנה הציפה אותי מחדש כאילו לא חלף זמן רב כל כך מאז שגיליתי מבלי משים, בגלל פליטת פה של מישהו, שאורי וסשה בילו יחד לילה פרוע אחד כשאני הייתי בתורנות במשטרה.
"האמת שהוא כן ניסה להתנגד ואמר כל הזמן שזה לא רעיון כל כך טוב, אבל הוא היה מסטול וחרמן ואני הייתי עקשן."
ניתקתי מהחיבוק שלו והצטנפתי בקצה המיטה. "אני לא מבין למה אתה מספר לי את זה עכשיו."
סשה הושיט יד, חוצה את הרווח שנפער ביני לבינו, וליטף את גבי בעדינות. "לא יודע אדי, אולי בגלל שהילד שלו שוכב בחדר הסמוך, ואולי… לא יודע. זה העיק עלי המון שנים, תמיד ידעתי שאני אצטרך לספר לך את זה יום אחד."
"דווקא היום."
"כמה שדוחים דבר כזה יותר זמן זה נעשה קשה יותר."
"זה נכון." הסכמתי כמעט בעל כורחי.
הוא ניסה, בעדינות, למשוך אותי חזרה לחיבוק שלו. "נו, די אדי, אל תהיה כזה, עצוב לי, בוא תחבק אותי."
"לא רוצה."
"חמש שנים שהוא מת ואתה עדיין כועס? הייתי חרמן וטיפש, אני מודה, אבל הוא היה הבחור הכי סקסי שפגשתי ורציתי לפחות פעם אחת בימי חיי…"
"מה? למצוץ זין של בחור באמת שווה או להתנקם בי ולקלקל לי? מה באמת רצית?"
"בטח שלא להתנקם בך או לקלקל לך אדי. איך יכולתי לקלקל לכם משהו? אתה והוא עשיתם את זה יפה מאוד בעצמכם."
"אולי עדיף שתשתוק אלכסנדר!"
"איך שאתה רוצה." הוא הפך אלי את גבו ושנינו שכבנו, מבוצרים בכעסנו, כל אחד בקצה אחד של המיטה, קפואים בתוך מריבה ישנה שהסיבה לה נעלמה זה מכבר מעל פני האדמה, עד שנרדמנו.
למחרת בבוקר קמנו כרגיל ולא דיברנו על השיחה הלילית שלנו.
הוא אמר לי בוקר טוב בהיסוס מה, ואני עניתי לו בוקר טוב, חייכתי חיוך נעים והצעתי קפה.
הוא אמר, "תודה, כן. אני אשמח." ולשנינו היה ברור שעדיף להמשיך הלאה כרגיל ולשכוח את מה שקרה בלילה רחוק אחד בין אורי לסשה. כמה חבל שלחיים היו תכניות אחרות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il