הבלש זהבי – פרק יב'

29/05/2014

למחרת המריבה עם סשה תכננתי לאכול ארוחת בוקר וללכת כמובן לעבודה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי נחפז לתפוס מטוס לאילת בלי שהספקתי לאכול משהו, ומזל שאילנית, בת דודתי טובת הלב, ריחמה עלי ונתנה לי את הסנדוויץ' שלה.
את רונית פגשתי בתחנת המשטרה של אילת כשהגעתי לשם כדי לבדוק מה קורה עם קוליה ידידי שבילה לילה פעלתני מאוד על הטיילת של אילת, וכתוצאה מכך התעורר באותו בוקר במעצר.
מי שסיפר לי מה קרה באותו לילה ובאמת לקח ללב את כל האירוע היה בן זוגו של קוליה, מריו, שבגלל הטלפון ההיסטרי שלו באותו בוקר החמצתי את ארוחת הבוקר שלי ונאלצתי לטוס בחיפזון לאילת כשאני משאיר את יובל תחת השגחתו המסורה של סשה שהסיע אותי לשדה דוב, והבטיח לי נאמנה שהוא ישגיח על יובל, יקפיד שילך לבית ספר, יכין שיעורים, יאכל כראוי והכי חשוב – ישמור על קשר יום יומי עם אימו.
תכננתי לחזור מאילת עוד באותו יום, או לכל הפחות יום אחר כך, אבל משום מה זה לא הסתייע.
למה? קשה להסביר, אני אנסה, אבל לא אתפלא כלל אם הסברי לא ישכנעו איש, גם אותי הם לא שכנעו כל כך.
כשנחתי באילת באותו בוקר הייתי אחוז בחילה ורעדתי כולי. המטוס הקל נלכד בכיס אוויר וטולטל קשות, ורק בקושי הצלחתי לא להקיא על עצמי.
למרות שהטייס שב והרגיע אותנו שזה כלום פחדתי מאוד שאתרסק על הקרקע יחד עם הגרוטאה הרופפת הזו שבטיפשותי עליתי עליה. דבר טוב אחד צמח מאותה חוויה לא נעימה, הפסקתי לדאוג מה יהיה איתי ולאן הולכים חיי ופשוט שמחתי שעדיין אני חי.
אין כמו כמה דקות של פחד מוות בריא כדי להחזיר אותך לפרופורציות הנכונות.
בדרך למשטרת אילת נזכרתי שוב שאני בעצם לא ממש אוהב את העיר הזו למרות שלרוע מזלי חלק גדול מהנעדרים שלי מנסים להתחבא דווקא פה, על חוף הים האדום.
רעיון די טיפשי כי זו עיר קטנה מאוד ולמי שיש בה קשרים מתאימים קל מאוד לאתר בה נעדרים ולי היו פה קשרים בכל פינה וחור.
זה מתחיל באחותי הקטנה שמייחצנת כמה מלונות חשובים ויוקרתיים ומכירה את כל העולם ואשתו, ונמשך בבעלה – הגיס הכי חביב עלי (הוא גם היחיד, אבל למה להיות קטנוניים?) שהוא קצין במשטרת אילת, וכמובן, בת דודתי אילנית הזכורה לטוב ואחרונים אחייניי החביבים שעובדים במלונות, אחד כשף והשנייה כחדרנית, ולכל אחד מהם יש חברים וידידים שכולם שמחים לעזור לי כשאני נוחת באילת במרדף אחרי עוד נעדר אחד שנמלט ממרכז הארץ ובא לשכוח את הצרות וההתחייבויות שלו בין העלמות והעלמים המעורטלים למחצה שמטיילים להם מעדנות על הטיילת של אילת.
עוד לפני שעליתי במדרגות המובילות אל תחנת משטרת אילת שמעתי את המבטא הארגנטינאי השרמנטי של מריו שנעשה בולט יותר כשהוא לחוץ ונרגש. הוא עמד ליד אילנית שהייתה הבוקר היומנאית וטחן לה בשכל, מסביר לה, בטח בפעם המאה, למה חיוני שהיא תשחרר מיד את קוליה שהוא בחור עדין ורגיש – הוא לא – ובחור נהדר מכל הבחינות – זה דווקא נכון.
אילנית המותשת ניסתה שוב להסביר לו שהיא רק יומנאית ואין לה סמכות לשחרר עצירים, וחוץ מזה קוליה הרביץ מכות והיה שיכור, קילל והתפרע, וחוץ מזה הוא ישן שנת ישרים.
"אולי הוא התעלף?" נבהל מריו, "אולי הוא חולה? אולי יש שם פושעים מסוכנים שמנצלים אותו ממש ברגע זה, ואת יושבת סתם ככה ולא עושה כלום?"
"מריו, מה שלומך?" טפחתי על גבו, מחייך אל אילנית שגלגלה לעומתי את עיניה ועשתה פרצופים של – תציל אותי מהפסיכי הזה.
מריו שמח עלי שמחה גדולה, נפל לזרועותיי, חיבק אותי והתחיל לספר לי בהתרגשות עצומה איך החופשה שהם חלמו עליה זמן רב כל כך הפכה לסיוט נורא בגלל כמה חוליגאנים שניסו ללעוג לו ולקוליה כשהם הלכו יד ביד על הטיילת.
"הם דווקא מספרים שהם סתם התעסקו בעניינים שלהם וקוליה היה שתוי והתנפל עליהם." התערבה אילנית בנאום הנרגש.
"קוליה בחור נורא רגיש." השתפך מריו, "הוא נעלב נורא מהר אחרי שהוא שותה קצת, ומי יודע מה הם עושים לו שם." החווה בידיו לעבר אגף תאי המעצר.
"אף אחד לא עושה לו כלום, אמרתי לך, הוא ישן." התרגזה אילנית, "ומי בכלל יעז לגעת ברוסי גדול ושעיר שמסריח מוודקה?"
בנושא זה דווקא הסכמתי עם אילנית. קוליה היה בחור עדין נפש ורך מזג אבל למרות שנולד ברוסיה הוא היה גבר גדול וכהה עם שפע תלתלים שחורים וכששתה היה נעשה נוח לרגוז ואפילו אלים. היו מעט מאוד סיכויים שמישהו היה מעז להציק לאחד שנראה כמוהו.
מריו נעלב בשמו של בן זוגו והתחיל לקלל בספרדית ואילנית שגילתה בקיאות מפתיעה בשפה היפה הזו (עוד בילדותה אמרתי לאימא שלה לא לתת לילדה לראות כל כך הרבה טלנובלות) הבינה הכול ופניה האדימו והיא כמעט שהתחילה להחזיר לו מנה אחת אפיים, אבל אז הופיעה פרנקו גיסי, לחץ את ידי בשקט, אמר לכולם לסתום, שלח את אילנית להכין לי קפה והלך להביא לנו את קוליה.
"את באמת לא חייבת, האמת שאני בעיקר רעב, קפה הספקתי לשתות בבית, אבל לא אכלתי כלום מהבוקר."
אילנית נתנה לי את הסנדוויץ' שלה, ועוד לפני שסיימתי אותו חזר פרנקו עם קוליה שנראה פרוע ומנומנם, ובאמת הסריח מעט.
הוא עבר על המסמכים של המעצר, הזהיר בחומרה את ניקולאי קוגן –שמו האמיתי של קוליה – לא להשתכר יותר ולא להרביץ מכות בפומבי, וזרק אותנו החוצה.

כן, אני יודע. כל הסיפור הזה היה יכול להסתדר על הצד הטוב ביותר גם בלי נוכחותי, אבל כשמריו מתרגש ונלחץ אני לא עומד בפניו, וחוץ מזה מזמן לא הייתה לי חופשונת קטנה.
חזרנו למלון של הצמד חמד שהלכו חבוקים דווקא כדי לעצבן את תושבי אילת שמצדם היו עסוקים בשלהם ובכלל לא שמו לב אליהם, ושם גיליתי להפתעתי הנעימה שהם שוהים בסוויטה מרווחת עם ג'קוזי מפנק ושאני מוזמן לנוח אצלם, כמה שעות, או ימים, איך שבא לי.
הם חברים מאוד וותיקים שלי, וכשמריו לא לחוץ וקוליה לא שתוי הם אנשים נעימים ביותר, והג'קוזי המפנק בחדר שלהם התאים בדיוק לשלושה גברים לא רזים ולא ביישנים… בקיצור, חזרתי רק למחרת בערב, חש מרוצה ונינוח כמו גבר שבילה, התהולל וזיין בלי חשבון לראשונה מזה שנים רבות.
בדרך חזרה שאלתי את עצמי אם הייתי מתפתה להצטרף למריו ולקוליה בג'קוזי, ואחר כך במיטה שלהם, אם לא היה קודם הוידוי המפתיע, והמיותר מבחינתי, של סשה.
השאלה נותרה ללא תשובה ברורה. אין ספק שהופעתו הפתאומית של יובל שעורר אצלי מחדש את זכרונו של אביו, ותחושת הבגידה שהעיקה עלי אחרי השיחה הלילית עם סשה תרמו להתנהגות ההוללת שלי, וחוץ מזה הייתה גם העובדה שאילת נחשבת לכמעט חו"ל, וידוע שבחו"ל אתה עושה דברים שלא היית חולם לעשות בארץ, וגם השמפניה שהזמין מריו כדי לחגוג את שובו של קוליה תרמה לשחרור המעצורים שלי…
בעודי הוגה בכל התירוצים הללו להתנהגותי פתחתי חרש את הדלת ונתקלתי במראה מפתיע – סשה יושב לו בנחת על הספה בסלון החשוך וצופה בטלוויזיה בעוד יובל מנמנם לצידו, ראשו שעון על כתפו הרחבה. ההפתעה שחשתי בראותי אותם יושבים צמודים זה לזה באפלולית, מוארים רק באור הקלוש שבקע ממרקע הטלוויזיה, הייתה כמו מכה בבטן.
כשאתה מכיר מישהו שנים רבות ורגיל לראות אותו כל הזמן דמותו העכשווית מטושטשת בעיניך בגלל כל הדמויות הקודמות שלו שמאוחסנות בזיכרונך.
כשהצצתי בסשה אחרי השיבה מאילת נמוגו כל רוחות הרפאים של העבר ופתאום ראיתי אותו כפי שהוא היה באותו רגע, לא הנער הרזה והמבויש שפגשתי לפני שלושים שנה, לא החייל המבולבל והמבוהל שלא היה מצליח לסיים את הצבא בלי עזרתי, וגם לא רואה החשבון הקפדני והמעשי שלי, אלא גבר נאה ורחב כתפיים, אבהי למראה, בהיר עור ושיער, כחול עיניים, גופו מוצק, פניו רחבות והבעתן, ברגע כששפתיו נגעו בעדינות במצחו של הנער הישן בשלווה על כתפו, רכה ועדינה.
יובל מלמל משהו לא ברור, התרפק עליו וחיבק אותו וסשה תמך בו והוביל אותו לעבר חדר השינה, השכיב אותו בזהירות, כיסה אותו, חזר לסלון ואז נתקל בי עומד חרש בפרוזדור הכניסה ונרתע בבהלה.
"חזרת."
"כן, חזרתי."
"לא מיהרת יותר מידי."
"הייתי שם רק יומיים סשה. מריו וקוליה שכרו סוויטה והם רצו שאני אבלה אתם קצת. מזמן לא הייתי בחופשה."
"נהנית?"
"מאוד. היה שם אחלה ג'קוזי, מה שלומך, איך הילד, איך עדה והבנות?"
"הכול בסדר." אמר סשה והפך אלי את גבו חיטט בארון ושולף משם סדין וציפה.
"למה יובל ישן במיטה שלנו?"
"למה לא? המיטה נוחה יותר מהספה."
"אבל… ישנת איתו?"
"כן."
"אבל סשה?"
"הוא כבר מעל שבע עשרה, וחוץ מזה…"
"מה חוץ מזה?"
"לא חשוב. לך לישון, נדבר מחר."
"על מה יש לדבר? זה הילד של אורי, הוא צעיר ממך ב… באיזה שלושים שנה, אתה לא חושב שזה מוגזם?"
"אני רק ישן לידו, זה הכול."
"כן, בטח."
"אני רק ישן לידו אדי, תרגיע."
"למה?"
"למה לא?"
"לא התגעגעת אלי סשה?"
הוא הסתובב וחיבק אותי. "כן, מאוד, ועכשיו לך לישון."
"בלעדיך?"
"כן, בלעדי. אני אישן ליד יובל. אתה צריך עזרה עם סידור הספה?"
"לא, אני אסתדר לבד. לילה טוב."
"לילה טוב אדי."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il