הבלש זהבי – פרק יג'

02/06/2014

למחרת קמתי עם גב תפוס וגמרתי אומר לקנות עוד היום ספה חדשה. חש עצמי זקן ומקומט דידיתי למטבח וגיליתי שם את סשה, יושב ומעיין בכובד ראש במדור המודעות בעיתון.
"אתה צריך משקפים." אמרתי לו והתחלתי להכין לי קפה.
"אני לא צריך, אני רואה מצוין."
"בחייך ספוטניק, אף בן אדם מעל ארבעים לא מסוגל לקרוא את האותיות הקטנות האלו בלי משקפיים, וחוץ מזה, מי מתעסק בימינו עם עיתונים כשיש אינטרנט? מה אתה מחפש שם?"
"דירה להשכיר."
"בשביל מי?"
"בשבילי."
התיישבתי מולו ולגמתי מהקפה בוחן את פניו בקפידה. גם הוא לא ישן טוב הלילה, אחרי כל כך הרבה שנים של הכרות הספיק לי מבט אחד בפניו לגלות את זה.
"למה? לא נוח לך אצלי?"
"עדיף שלכל אחד מאיתנו יהיה מקום משלו אדי, אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל אני צריך פרטיות ושקט – וזה מבן אדם שגידל כמעט לבד שתי בנות קטנות ונמרצות ומעולם לא איבד את סבלנותו לנוכח התעלולים שלהן.
"אני מבין סשה, גם אני אוהב את השקט שלי ולכן אני חושב שעדיף שנשלח מפה את הילד ואתה הרי בין כה וכה תחזור בקרוב לעדה."
"לא, אני לא."
הרמתי את גבותיי בפליאה אילמת ושתיתי עוד קצת קפה. היה לו טעם נורא. אולי החלב היה מקולקל.
"פינקתי את הבנות יותר מידי ובכלל, עכשיו הן כבר גדולות ולא זקוקות לי יותר."
"בחייך סשה, הן עדיין ילדות, הן צריכות אבא."
"יש להן אבא, אבל אתה צודק, מספיק שאני קופץ לשם לביקור מידי פעם."
"מידי פעם? אתה שם פעמיים ביום וברגע שהנורית הזו תסתלק אתה תחזור לחדר שלך ו…"
"לא אדי, לא הפעם. אני רוצה להתחיל לחיות."
"מי מפריע לך? הבנות שלך, האקסית? הן אוהבות אותך, במה הן מפריעות לך?"
"גם אני אוהב אותן, אבל אני גבר ואני צריך פרטיות."
"כל פעם שאתה צריך פרטיות תבוא אלי ותקבל כמה פרטיות שאתה רוצה." הנחתי את כף ידי על כפו החמימה.
הוא משך אותה בזעם. "עזוב אותי."
"מה, זה בגלל אילת? בחייך סשה, הייתי עם קוליה ומריו, בגלל שטות כזו אתה כועס?"
"אני לא כועס." אמר סשה בקרירות שהעידה בדיוק על ההפך, "למה שאני אכעס? מצידי תיסע לאילת כל שבוע ותקפוץ שם מג'קוזי לג'קוזי, מה אכפת לי? אני צריך פרטיות ושקט כדי לנהל את החיים שלי כמו בן אדם מבוגר שיש לו חיים משלו. אני לא חייב דין וחשבון, לא לך, לא לאקסית שלי ובטח שלא לילדות שלי."
כבר מזמן לא ראיתי אותו כעוס כל כך. זה קצת הפחיד אותי.
"מה עם יובל?" שיניתי נושא, "הוא לא צריך ללכת לבית ספר או משהו?"
"אתמול התחיל החופש הגדול אדי, שכחת?"
"איזה חופש גדול? עוד לא יוני."
"בתיכון החופש מתחיל בעשרים ליולי, זה ככה עוד מהתקופה שאתה היית תלמיד. תן לילד לישון בשקט אדי."
"בסדר, שישן, אבל היום אני קונה ספה חדשה ומהלילה הוא ישן עליה לבד."
"תקנה כמה ספות שאתה רוצה, אבל כל זמן שיובל ירצה שאני אישן איתו אנחנו ישנים יחד, ואם יש לך בעיה עם זה אני אשכור לנו חדר במלון עד שאמצא דירה מתאימה."
בהיתי בו נדהם, אז זו הייתה הסיבה לצורך הדחוף שלו בפרטיות?
"סשה, יובל הוא רק ילד, זה פשוט לא בסדר. אם הוא לא היה הבן של אורי לא היית חולם בכלל לעשות דבר כזה."
"הוא מעל שבע עשרה וזה לגמרי חוקי." אמר סשה בעקשנות וקפץ את אגרופיו המנומשים על העיתון המקומט.
"אולי זה חוקי, אבל זה לא בסדר, ושנינו יודעים את זה."
"אני לא מכריח אותו לעשות שום דבר, זה הכול רעיון שלו."
"רעיון שלו? הוא ילד ספוטניק, הוא מבוגר רק בשבע שנים מהבת שלך."
"אל תהפוך אותי לפדופיל אדי, אתה ישנת עם אנג'י."
"שהיה בן עשרים ומנוסה מאוד. את הדברים שהוא שכח אני ואתה עוד לא למדנו, וחוץ מזה לא היה ביני לבינו כלום, רק ישנו יחד."
"גם אני רק ישן איתו."
"בינתיים."
"זה תלוי בו, ובכל מקרה בקרוב אני עובר מפה וזה כבר לא יהיה עסקך."
"אל תדבר שטויות, זה הבן של אורי שאימא שלו ביקשה ממני להשגיח עליו, בטח שזה עסקי."
"הוא מעל שבע עשרה והוא לא צריך השגחה." הטיח סשה את אגרופו על השולחן.
"ספוטניק, מה קרה לך? אף פעם לא ראיתי אותך עצבני כל כך. לא מתאים לך להיות פדופיל."
"אל תקרא לי פדופיל." התרתח סשה וקם, פניו אדומים מזעם.
קמתי גם כן, מדחיק את רטט הצחוק העצבני שבעבע בתוכי. קשה היה לי לקחת ברצינות את זעמו, מעולם לא רבנו ככה, אפילו העסק ביש עם אורי לא גרם לנו לצעוק זה על זה.
סשה אף פעם לא כעס עלי, הוא בכלל לא היה טיפוס כועס, הפעם היחידה שראיתי אותו זועם כל כך הייתה כשאיזה גננת רשלנית לא השגיחה כראוי על ביתו שחזרה הביתה מהגן חבולה אחרי שנפלה מנדנדה.
עמדנו זה מול זה כמו שני תרנגולים מוכנים לקרב, ואז צלצל הטלפון וזו הייתה עדה שכבר הייתה במשרד.
היא ביקשה ממני להגיע מהר ככל האפשר כי מישהו ממתין לי.
"אבל עוד לא שמונה." מחיתי, "מה הלחץ?"
"לא יודעת. הוא לא אמר, אבל הוא נראה לי עצבני וכועס מאוד, והוא רוצה מאוד מאוד לדבר אתך אדי."
"בסדר, אני יוצא לדרך. מה שלומך חוץ מזה עדה? איך הבנות?"
"אני פחות או יותר בסדר." אמרה עדה בקול אומלל, "אבל נוגה לא ישנה כל כך טוב הלילה. סשה שם?"
"הנה, קחי אותו, נתראה במשרד." הגשתי לסשה את הטלפון, לחצתי בכפי על כתפו ויצאתי.

לאדם שהמתין לי בקוצר רוח לפני דלת משרדי היו שרירי חדר כושר מושקעים, עור שחום תוצרת מיטת שיזוף, תספורת מוקפדת, בגדים ממותגים, שעון יד דקיק ויקר למראה ועיניים שהתרוצצו בחוריהן בבהלה.
משהו הטריד מאוד את האיש הזה, משהו מפחיד כל כך עד שכל הרושם הקריר והגזעי שהופעתו הייתה אמורה ליצור התאדה בגללו.
הוא התיישב באנחה מולי, השעין את מרפקיו על השולחן המרוט שלי וכבש את פניו בידיו. קודם בער לו לפגוש אותי ועכשיו, כשכבר הגעתי, הוא התקשה פתאום לדבר.
המתנתי בסבלנות עד שהוא הזדקף והביט בי. "אני מרגיש שאני משתגע." אמר, "בדרך כלל אני לא כזה לחוץ, אבל מאז שאמרו לי אני פשוט יוצא מדעתי."
"אמרו לך מה?" שאלתי בסבלנות למרות שניחשתי את התשובה.
הוא כמעט סיפר לי, אבל ברגע האחרון נרתע. "לא משנה, אתה מתמחה באיתור נעדרים, נכון? אני צריך שתאתר לי מישהו."
"למה?"
"מה זה משנה?"
"זה משנה."
"למה?"
"כי אם אתה רוצה למצוא אותו ונגיד להרוג אותו, או להרביץ לו מכות רצח, אני לא רוצה שום עסק אתך."
"למה אתה חושב שאני רוצה להרביץ למישהו? אני נראה בן אדם אלים?"
"זו הייתה סתם דוגמא."
"סתם? סתם לא מדברים על רצח."
הוא היה מקרה קשה, האיש הזה. "אולי נתחיל מהתחלה ותגיד לי קודם מה שמך?"
"אבישי."
"אבישי מה?"
"בן צור, אני אבישי בן צור ואני רוצה למצוא בחור אחד בשם ערן שטרן. הנה התמונה שלו." שלף תמונה של גבר צעיר ויפה תואר בבגד ים שחייך חיוך שחצני אל הצלם.
"אתה צילמת?"
"כן."
"מתי?"
"לפני שבועיים. היינו בכינרת… אלוהים, אני לא מאמין, רק לפני שבועיים…" עיניו נמלאו דמעות, "הייתי כל כך מאושר, חשבתי ש…"
"ומה קרה מאז?"
"אני לא יכול לספר לך."
"אתה צריך להבין אבישי שאני כמו רופא או כומר, כל מה שאתה מספר לי נשאר רק ביני לבינך."
"אם תדע לא תרצה אפילו שאני אשב על הכסא במשרד שלך."
"אני לא חושב שזה יקרה אבישי, אבל אם זה יגרום לך להרגיש יותר נוח תרשה לי לגלות לך קודם סוד קטן עלי."
"איזה סוד?"
"אני נשא איידס. חשדתי בזה כבר הרבה זמן ולפני כמה ימים קיבלתי תשובה חיובית."
עיניו נפערו לרווחה, "באמת? איזה תרופות אתה לוקח?"
"אני עדיין לא לוקח כלום, אבל אם התוצאות שלי ישתנו לרעה גם זה יקרה." הוצאתי את התדפיס עם תוצאות בדיקות הדם שלי והראיתי לו.
הוא בחן את הדף בכובד ראש. "יש לך מזל." העיר בשמץ קנאה.
"כן, אני יודע, אבל זה עלול להשתנות בין יום."
"אתה יודע מי הדביק אותך מר זהבי?"
"בבקשה, תקרא לי גולדי, כמו כולם, וכן, אני יודע."
"ואתה לא כועס עליו?"
"מה הטעם לכעוס על בן אדם מת?"
"מאיידס?" החווירו שפתיו של אבישי.
"לא, הוא עשה תאונת דרכים. נהג מסטול ונתקע בעץ."
"אולי הוא ידע ורצה למות?"
"אולי. מאוד אהבתי אותו ואני עדיין מתאבל עליו ומתגעגע אליו, אבל האמת שלא הכרתי אותו כל כך טוב כמו שחשבתי. רק עכשיו אני מבין עד כמה."
"ואיך אתה יודע שזה הוא שהדביק אותך?"
"כי מיד כשפגשתי אותו עשיתי בדיקה שיצאה שלילית, ומאז ועד היום הוא היחיד שעשיתי איתו סקס לא מוגן."
"גם הוא עשה בדיקה?"
"הוא אמר לי שהוא נבדק כמה ימים לפני שנפגשנו והאמנתי לו."
"כן, זו הבעיה כשמתאהבים במישהו." אמר אבישי במרירות, "המוח מתאדה ואתה מאמין לכל שקר ואחר כך מצטער על זה כל החיים."
שתקנו קצת, מהרהרים בדבריו, ואז הוא שאל, "תגיד גולדי, אם הבחור הזה היה מופיע פתאום לפניך, אם נגיד הוא היה פותח את הדלת ברגע זה ומודיע לך שהוא לא מת, זו הייתה טעות, הוא בעצם חי, מה היית עושה?"
הייתי יורד לפניו על הברכיים ומוצץ לו. חשבתי בשקט לעצמי, אבל בקול אמרתי שאין לי מושג, וזו שאלה היפותטית שאין בה שום טעם, והזכרתי לאבישי שעדיין הוא לא נתן לי תשובה למה הוא רוצה למצוא את ערן שטרן.
"כדי להרוג אותו לפני שאני מתאבד." אמר אבישי, הניח את ראשו על לוח השולחן שלי ופרץ בבכי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il