הבלש זהבי – פרק יד'

05/06/2014

הדחף הראשוני שלי היה לצעוק עליו שלא ידבר שטויות ואחר כך לחבק אותו ולהבטיח לו שהכול יהיה בסדר, אבל מאחר ויש לי כלל ברזל – לא להתחבק עם קליינטים בפגישה ראשונה – התאפקתי.
במקום זה הסתפקתי בכך שטפחתי קלילות על שכמו ואמרתי לו בעדינות שיפסיק לבלבל את המוח או שאני אבעט לו בתחת ככה שהוא לא יוכל לשבת שבוע.
אחר כך הכנתי לו כוס נס קפה שהוא שתה תוך שהוא מנגב בשרוולו את הדמעות שזלגו על לחייו וסיפר לי איך פגש את ערן במסיבת גייז, איך הם נדלקו זה על זה ממבט ראשון, וכמה מאושרים הם היו, ואיך הוא יצא לחודש מילואים שבועיים אחרי שהם התחילו להיות יחד, וכמה הוא חשש שערן לא יחכה לו, וכמה הוא התלבט בגלל הבדל השנים הגדול ביניהם – הוא בן שלושים ושמונה וערן רק בן עשרים וחמש – ובאמת, כשבא לחופש מהמילואים ערן התנהג בצורה מוזרה והוא כבר חשב שדי, נגמר, אבל אחרי שהמילואים נגמרו הכול הסתדר והם התחילו לגור יחד והיו כל כך, כל כך מאושרים, ופתאום…
"מה פתאום, מה קרה פתאום?"
"אני עובד בהייטק ובעבודה אני די בארון, בעצם לגמרי בארון, ולא שאני מתבייש או משהו, אבל אני מעדיף שבעבודה… טוב, לא חשוב, העיקר שהבוס החליט להזמין ניידת של מד"א כדי שכולנו נתרום דם, ובגלל שזה היה במקום עבודה וכולם ראו לא כתבתי בשאלון הזה שהם נותנים לך למלא שאני הומו. תרמתי דם כמו כולם וכמה ימים אחר כך התקשרו אלי ואמרו שיש איזה בעיה עם הדם שלי. כמובן שנלחצתי בטירוף ומיד התקשרתי לערן והשארתי לו הודעה במשיבון, וכשחזרתי הביתה אחרי שאמרו לי שאני נשא, כולי שבור ומפורק והרוס לגמרי, הוא כבר לא היה. אסף את הדברים שלו ונעלם, אבל אני מתכוון להפוך את כל הארץ, למצוא אותו ולהרוג אותו ואחר כך להתאבד."
"ואם הוא ברח לחו"ל?"
"לא יכול להיות. הוא בארץ כי הדרכון שלו אצלי, הוא הגיע בדואר ממשרד הפנים יום אחרי שערן נעלם. בשבוע שעבר הוא הלך לחדש אותו כי תכננו… תכננו…"
אבישי קם, לקח את ספל הקפה שלו, הלך לפינת המטבחון ושם אותו בכיור, ואחר כך השעין את מצחו על מחיצת הגבס שהפרידה את המטבחון מהמשרד והתייפח כאילו ליבו נשבר בקרבו.
טוב, הרי ידוע לכל שכללים נועדו כדי לשבור אותם. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, מניח לו להרטיב בדמעות את כתפי, ליטפתי בעדינות את גבו עד שנרגע, ואחר כך ביקשתי שיספר לי עוד פרטים על ערן הנעלם וינסה לעזור לי להבין מה בעצם קרה.
"מה יש פה להבין? הוא זיין מהצד כשהייתי במילואים וכמו דביל לא שם קונדום, נדבק ואחר כך הדביק אותי, וברגע שהוא הבין מה קרה הוא נבהל וברח, ואתה יודע מה החלק הכי נוראי בכל הסיפור הזה?"
"מה?"
"אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו ולדאוג לו. אני כועס עליו נורא, אני שונא אותו ומתכנן להרוג אותו, אבל אני אוהב אותו. זה נראה לך הגיוני?"
"לא, אבל אל תדאג בקשר לזה. בן אדם במצב שלך לא אמור להיות הגיוני. הייתי מתחיל להיות מודאג ברצינות מהאיומים שלך רק אם היית מתנהג בצורה הגיונית."
אבישי החל לבכות שוב. "הוא כזה ילד טוב, כזה תמים וטיפשון, הוא בטח נורא מבוהל. השד יודע איפה הוא זרוק, כמו שאני מכיר אותו הוא בטח מרגיש נורא אשם, אולי אפילו…"
השערה חדשה צצה במוחו והוא זינק פתאום מכיסאו, הופך אותו מרוב חיפזון, "ומה אם הוא התאבד? הוא בהחלט עלול להתאבד בגלל דבר כזה. אני צריך… חייבים…"
"חייבים להפסיק להילחץ. חייבים להירגע ולהתחיל לחשוב בהיגיון." אמרתי בתקיפות, מרים את הכסא ומשיב אותו עליו.
"ועכשיו תספר לי בצורה מסודרת כל מה שאתה יודע על ערן שטרן."
"סיפרתי לך הכול."
"לא סיפרת לי על ההורים שלו, מאיפה הוא בארץ, מה הוא עושה בחיים, איזה מן בן אדם הוא?"
"הוא בחור מקסים, תמים כזה, קצת ביישן, מאוד רומנטי. ילד מנומס עם לב טוב. לדעתי הוא מאוד יפה ו…"
"אני מסכים אתך שהוא בחור יפה אבישי, אבל אולי תתרכז יותר בפרטים המעשיים?"
אבישי חייך במבוכה. "כן, בסדר אני פשוט… אז ככה, ערן עובד בתמיכה טכנית ולומד הנדסת מחשבים במכללה, הוא בא ממשפחה מסורתית מאיזה חור נידח בצפון. הם יודעים שהוא הומו ולא ממש אוהבים את הרעיון, אבל משלימים איתו כל זמן שהוא גר רחוק מהם ולא בא יותר מידי לביקור, בטח שלא עם בן זוג."
"איך קוראים לחור הנידח?"
"זהו, שאני לא זוכר. איזה מקום קטן מאוד ליד סמינר אורנים שנמצא קצת אחרי קיבוץ יגור. מכיר את האזור?"
"כן, קצת. יכול להיות שזה קרית טבעון?"
"לא, אבל יש לו בת דודה שגרה בקרית טבעון. היא גננת, גרושה, היא היחידה במשפחה שהוא בקשר חם איתה. הם שני המורדים המשפחתיים, ככה הוא סיפר לי."
"אולי הוריו מרמת ישי?"
"לא, לא חושב."
"אולי קרית חרושת?"
"לא, אבל איזה מקום ליד. הוא אמר פעם שהחבר הראשון שלו היה מקרית חרושת והם למדו יחד באיזה קיבוץ ליד… לא זוכר."
"אולי אלרואי?"
"כן, זהו, נכון. איך שכחתי? הראש שלי לא עובד כמו שצריך."
"אתה מבולבל ונרגש, זה טבעי במצבך. לא רק שנודע לך שאתה נשא גם אתה חושד שהחבר שלך הוא זה שהדביק אותך, זה מצב שיכול לערער כל אחד."
"אני לא חושד, אני בטוח. מהרגע שנפגשנו אף אחד אחר לא היה קיים בשבילי. חשבתי שגם הוא…" שוב נמלאו עיניו דמעות, "אני פשוט לא יודע מה לעשות."
"למצוא את ערן זה הדבר הראשון. אתה צריך לדבר איתו, לברר מה באמת קרה ולהפסיק עם כל התוכניות המטופשות האלו על רצח והתאבדות."
"אבל איך אני אמצא אותו? אמרתי לך, הוא נעלם. איך בכלל מוצאים מישהו שלא רוצה שימצאו אותו?"
"לומדים להכיר אותו ואת הנסיבות שגרמו לו להעלם ואחר כך מפעילים שכל ישר והיגיון. אם לערן היה די כסף וזמן לתכנן את ההסתלקות שלו הייתי אומר לך שחבל על הזמן ובטח לא נצליח לאתר אותו, אבל נראה לי שהוא הופתע ונבהל בדיוק כמוך. במקרים כאלו אנשים נוטים לחזור הביתה."
"אבל אני לא יודע איפה ההורים שלו גרים."
"זו לא צריכה להיות בעיה, אלרואי הוא מקום קטן מאוד." משכתי ספר טלפונים מרופט של אזור חיפה ממגרת השולחן והתחלתי לחפש את משפחת שטרן. היו שלוש משפחות כאלו באלרואי, כולן באותו רחוב. "סבא וסבתא שלו גרים ליד הוריו ואחיו הגדול התחתן והוא גר ממול," ביאר לי אבישי את הסיבה לכך, "אבל אני לא מאמין שהוא הלך אליהם. הוא תמיד סיפר לי שהם מוכנים לארח אותו רק לכמה שעות ורק בתנאי שהוא לא יספר להם שום דבר על עצמו ויתרחק מהילדים של אחיו וערן כל כך אוהב ילדים, הוא וגאיה פשוט התאהבו זה בזה." פניו התעוותו לפתע במצוקה, "אוי! זה מזכיר לי."
"מזכיר לך מה? ומי זאת גאיה?"
"האחיינית שלי. הבטחנו לבוא ליום ההולדת שלה בשבוע הבא. אני לא יודע מה אני אגיד לה, אחותי תהרוג אותי אם אני לא אגיע."
"עד השבוע הבא יש לנו עוד די זמן, אתה יודע מה שם המשפחה של הבת דודה שלו?"
"לא, אני רק זוכר ששמה מיכל."
חייגתי לאחד ממשפחות שטרן שהופיעו בספר הטלפונים ולמזלי ענתה לי ילדונת חמודה שהאמינה בלי חשד לסיפור שסיפרתי לה – איבדתי את הטלפון של הגננת מיכל, אבל אני יודע שמשפחת שטרן הם קרובים שלה ואולי היא יכולה לתת לי את המספר שלה?"
"כן, אני יכולה." צפצפה הילדונת בחביבות, "אבל עכשיו חופש ומיכלי נסעה לטורקיה לטיול."
"אוי, לא, ואני כל כך רציתי לבקר בגן שלה ולראות אם הוא מתאים לבת שלי, אולי את יודעת מה הכתובת של הגן?"
כן, היא ידעה, החמודונת הקטנה, ונתנה לי אותה בלי היסוס, מבטיחה לי שהבת שלי תיהנה מאוד להיות בגן של מיכלי כי יש שם המון צעצועים ומשחקים, ונדנדה אדומה נהדרת, וגם מיכלי שגרה בקומה העליונה מעל גן הילדים ממש חמודה.
אחרי שרשמתי את הכתובת – גן מיכל, רח' החרצית 12 קרית טבעון -הודיתי בחום לילדונת המתוקה ונפרדתי ממנה.
"הנה," הראיתי לאבישי את הפתק עליו רשמתי את הכתובת, "ככה מוצאים מישהו, משקרים לילדים קטנים. אני לא אתפלא אם הוא מסתתר בבית הריק של הקוזינה שלו."
אבישי לקח ממני את הפתק ואמר שהוא מאוד מודה לי אבל לדעתו כדאי שהוא ימשיך מכאן בלעדי."
"בשום פנים ואופן לא." חטפתי ממנו את הפתק, "לא אחרי כל האיומים שהשמעת."
"נו, בחייך, אתה חושב שאני באמת ארצח אותו?"
"אין לי מושג מה תעשה, אבל אין מצב שאני נותן לך להיפגש איתו לבד."
"בחייך גולדי אל תיסחף אני רק רוצה לדבר איתו ו…"
"לפני רבע שעה דיברת על רצח והתאבדות ועכשיו אתה רק רוצה לדבר? אם לא הייתי הומו זקן ורגשן לא הייתי מרשה לך בכלל לבוא איתי, אבל למזלך אני כן." חייכתי אליו כדי לרכך את העוקץ של דברי וקמתי.
"לאן אתה הולך?" נבהל אבישי וקם גם כן.
"לחפש את החבר החמקמק שלך. אתה בא?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il