הבלש זהבי – פרק י'

19/05/2014

יוני נראה בדיוק כמו שהקול שלו נשמע – דק ועדין, עורו לבן מאוד, שפתיו מלאות ואדומות, (בטח כבר היו גברים שאמרו לו שיש לו שפתיים של מוצצת והוא בטח הסמיק, ואולי לא, הנוער בימינו…) שערו היה שחור, מתולתל וארוך מאוד, אסוף בסרט על עורפו. ג'ינס רפוי על מותניו, מניח לתחתוניו להציץ מעט, וטריקו גזור, שמוט על כתף אחת דקה ולבנה כשל נערה, השלימו את המראה.
"אתה בכלל לא נראה הומו." אמר עוד לפני שחגר את עצמו.
ואתה כן, חשבתי לעצמי, אבל רק חייכתי ושתקתי. הטכניקה הזו הוכיחה את עצמה והוא המשיך לדבר במהירות, קופץ מנושא לנושא, מספר לי על עצמו – הומו מגיל אפס ואכזבה נוראית למשפחתו. על נועה, מבחוץ כונפה, אבל נשמה עדינה וטובה, וגם בחורה חכמה ברמות. על יובל, יפה כמו חלום רטוב, אבל מבולבל ושרוט בגלל האימא המוזרה שלו. אפילו על קארין הייתה לו דעה, יפה מאוד, אבל עם אישיות של דיקט מצופה פורמייקה.
"אז אתה באמת הומו?" שאל אחרי שגמר לחוות את דעתו.
"כן, באמת."
"חבל שאני לא מבוגר יותר כי אתה ממש הטעם שלי." חייך אלי ולחרדתי ליטף את ברכי.
"אל תצטער, אתה תהיה מבוגר מידי עוד לפני שתבין מה קורה אתך." העפתי את ידו בתקיפות.
הוא שרבט את שפתיו בעלבון, "מה? אני לא יפה בעיניך?"
"אתה ילד יפה מאוד יוני ואני מודה לך שאתה עוזר לי למצוא את יובל, ובוא נשאיר את זה ככה."
"אימל'ה! איזה קשוח." הצטחק הנער והורה לי לפנות שמאלה לכיוון גני יהושע.
"איפה היא גרה בדיוק?" ניסיתי להבין.
"בגבעתיים, אבל אי אפשר להיפגש אצלה בבית, ההורים שלה קרציות נוראיות. ניפגש בגן, ואני מבקש סליחה ש… שנגעתי בך ככה. רק רציתי לבדוק איזה בן אדם אתה."
"אני יודע, זה בסדר."
הוא לכסן אלי מבט חטוף, "רק שתדע שלא עשיתי עוד כלום עם אף אחד. רק דיברתי בצ'אטים ובמסנג'ר עם כל מיני חרמנים. גם אתה עשית דברים כאלו כשהיית צעיר?"
"אני בן ארבעים חמש יוני, כשאני הייתי צעיר לא היו מחשבים בעולם. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא גיליתי שיש מדורים בעיתון שיש בהם מודעות כאלו… הכול הלך לאט מאוד אז, היית שולח מכתב מנייר, מאלה ששמים במעטפה ומדביקים עליהם בול? שמעת עליהם?"
"מצחיק מאוד." הזעיף יוני את פניו, ואחר כך שב וחייך, "ואיך פגשת את אבא של יובל?"
"את אורי פגשתי בים, בחוף סירונית בנתניה."
"והיית מאוהב בו?"
"כן, מאוד."
"איזה בן אדם הוא היה?"
"בחור חכם וסקסי, גבר מקסים, אבל שרוט. לפעמים טוב, לפעמים רע ותמיד מסוכן."
"מסוכן?"
"כן, בעיקר לעצמו, אבל גם לכל מי שאהב אותו. או, הנה מקום חנייה." החניתי והלכתי בצייתנות בעקבות יוני עד שעצרנו וישבנו על ספסל אחד מתחת לעץ עבות. "נו, איפה היא?"
"תיכף תגיע. תמיד היא מאחרת, אבל היא תגיע."
נועה הגיעה כמה דקות אחר כך. נערה שמנמונת עם תספורת גרועה קצוצה קצר ובגדים גבריים גדולים ומכוערים ששיוו לה מראה מגושם, אבל היו לה עיניים כחולות יפות וחיוך מתוק. אם היא תרד בטירונות כמה ק"ג, תתרחק מההורים ותקבל מעט בטחון עצמי היא תיראה לא רע בכלל.
ישבתי בין שני הצעירים הללו, הוא נשי וענוג והיא מגושמת ועבה, הקשבתי להם מדברים על יובל, הבן של אורי שלי, והשתדלתי להישאר בהווה ולא להניח לעצמי להיסחף לעבר.
לפי דברי חבריו ליובל היו בעיות רבות – קשר מסובך עם אימא ומחסור גדול בדמות אב. כעס נורא על בן זוגה של אימו וגעגועים לאקסית שלה שעזבה לפני כשנתיים. כמיהה לאהבה, בעיות של זהות מינית, בלבול גדול וחוסר רצון להשתייך לקהילת המנודים בשולי החברה שכולם צוחקים עליהם מאחורי הגב ושואלים מה באמת הם עושים במיטה.
"הוא מאוד מאוד רצה להיות כמו כולם וכעס על ההורים שלו. הוא אמר לי לא פעם שאם אימא שלו הייתה בוחרת לקחת זרע מסטרייט לפחות היה לו חצי סיכוי לא להיות הומו, אבל היא לא נתנה לו שום סיכוי, ודווקא אחרי שהוא התחיל לקבל את עצמו היא פתאום נפרדה מסוניה והתחילה לחיות עם גבר."
"דבר כזה באמת יכול לבלבל." הסכמתי, "אבל גם לאימהות יש זכות לשנות כיוון בחיים."
"שקוף שתהיה לטובתה." התיזה נועה בבוז, "כל המבוגרים תמיד נגדנו."
"לא, ממש לא." מחיתי, אבל ראיתי שזה לא משכנע אותם.
"מה תעשה לו אם תמצא אותו?" הביטה בי נועה בחשדנות.
"אני אדבר איתו, אני אנסה לשכנע אותו להתקשר לאימא שלו ולספר לה איפה הוא. היא מאוד מאוד דואגת."
"תספר לו על אבא שלו?"
"אם הוא ישאל אז כן, אני אספר. את יודעת איפה הוא נועל'ה?"
היא הנהנה, הוציאה את הנייד שלה, התרחקה מאתנו והתקשרה למישהו, שוחחה איתו קצרות ואז חזרה לספסל ונתנה לי את הנייד.
"שלום, מדבר יובל." אמר לי קול צעיר שנשמע בדיוק כמו אורי והלב שלי, הלב המסכן והסדוק שלי, זינק לגרוני ושב וצנח עד לתחתית קיבתי.
"שלום יובל." אמרתי, מנסה להישמע אמין ויציב למרות שרעדתי בתוכי כמו קערת ג'לי, "אני עדין זהבי, הייתי חבר של אבא שלך. אימא שלך חשבה שתרצה לדבר איתי עליו."
"כן, אני ארצה. ראית תמונות שלי, אתה חושב שאני דומה לו?"
"כן, אתה די דומה לו ויש לכם אותו קול בטלפון, ממש אותו קול."
"וזה מטריד אותך?" שאל יובל בטון מלא אהדה שהזכיר לי עוד יותר את אביו.
"כן קצת, אבל אני אתגבר." הבטחתי לו ולקחתי נשימה עמוקה, פוקד על עצמי להירגע. "איפה אתה יובל?"
"אצל סוניה, האקסית של אימא. תגיד, גם אתה חושב שאני צריך להתקשר לאימא?"
"בהחלט."
"ואם אני אגיד שלא בא לי ושהיא הייתה פשוט איומה כלפי בטח תגיד לי שאני חייב וכשיהיו לי ילדים אני אבין."
"כן, נכון."
"ואם אני אתקשר לאימא אתה תספר לי על אבא שלי?"
"אני אספר לך על אבא שלך בכל מקרה, אבל תתקשר בבקשה לאימא שלך יובל ואל תיעלם לה ככה יותר, זה אכזרי."
"ולהכריח אותי לגור עם האיש הזה זה לא אכזרי?"
"לא יודע. אני לא מכיר אותו."
"הרווח כולו שלך, אבל בסדר, אני אתקשר, אני מבטיח, להתראות."

לפי בקשתם הורדתי את נועה ויוני בנחלת בנימין כדי שיוכלו לשוטט שם יחד ונסעתי למשרד. ניסיתי להתקשר לרותה, אבל הטלפון היה תפוס. חיכיתי כמה דקות וברגע שנגעתי בטלפון הוא צלצל ורותה הייתה על הקו.
"הוא התקשר, אמר שאתה ביקשת ממנו. איך שכנעת אותו?"
"הבטחתי לו לספר לו על אבא שלו, אני מקווה שאת לא מתנגדת?"
"כמובן שלא. אולי תוכל לייעץ לי מה לעשות איתו, אני פוחדת שאחרי שהוא יחזור שוב יהיו מריבות ומתחים עם משה. אתה יודע איפה הוא?"
"אצל סוניה."
היא נאנחה. "וכשהתקשרתי אליה היא אמרה שהיא לא יודעת איפה הוא, הסתומה הזו, אני מיד אתקשר אליה ו…"
"עדיף שלא רותה."
"אתה צודק, העיקר שהוא בסדר. תודה, תשלח לי חשבון ואני אשלח לך צ'ק."
"אין צורך, כל מה שעשיתי היה לדבר עם החברים שלו."
"בכל זאת…"
"כרצונך, אבל עבדתי בקושי חצי יום על הסיפור הזה, וחוץ מזה הילד עוד לא חזר."
"עכשיו, כשאני יודעת שהוא בסדר, אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא יחזור." אמרה רותה, "אתה בטח חושב שאני אימא איומה?"
"לא, בטח שלא, את גם בן אדם, לא רק אימא, והוא כבר כמעט בוגר. הוא יהיה בסדר, את נשמעת עייפה רותה, לכי לנוח."
אחרי שסיימתי את השיחה איתה החלטתי להקשיב לעצה של עצמי ונגררתי הביתה. לרווחתי סשה לא היה בבית. הוא בטח אצל הבנות שלו, משכיב אותן לישון. היה עלי להודות שעם כל החיבה הגדולה שרכשתי לו לא אהבתי לגור איתו. התרגלתי לגור לבד, בלי בן זוג, והפרטיות והשקט שלי היו חביבים עלי מאוד.
למזלי סשה התגעגע מאוד לבנותיו וגם לגרושתו, והרבה לבלות אצלן, אבל בלילות היה חוזר למיטה שלי ומפריע לי לישון בשקט – הוא נחר, הסתובב ונאנח – פעמים רבות ברחתי לספה כדי לזכות במעט שקט.
בהתחלה אמנם היה קצת יותר סקס, אבל די מהר החידוש פג וגיליתי שיותר מידי אינטימיות הורגת את החשק. גם כשמחבבים מישהו מאוד לראות אותו קם בבוקר מטושטש ופרוע מהשינה ולשמוע אותו משתין ומצחצח שיניים זה דבר לא סקסי בעליל.
בעודי שקוע במחשבות נוגות אלו נשמע צלצול בפעמון הכניסה.
הלכתי לפתוח, בטוח שזה סשה ששכח את מפתחותיו, אבל טעיתי, זה היה יובל, תרמיל על גבו, מביט בי במבט חרד, דומה עד כאב לאורי שלי ועם זאת שונה ממנו בכל מובן.
"יובל?"
"כן. אמרת שתספר לי על אבא שלי אז באתי."
"אבל כבר נורא מאוחר, אולי תלך לישון אצל אימא ובבוקר…"
"כבר הייתי שם ואחרי חמש דקות שוב רבנו. אני לא יכול לסבול להיות שם, אני יכול להיות אצלך בינתיים?"
"כן, אבל תתקשר לאימא שהיא תדע איפה אתה."
הוא התקשר, "אימא זה אני." אמר ונתן לי את הטלפון.
"הוא אצלי רותה, הבנתי ששוב רבתם."
"כן, אני פשוט אובדת עצות בין שניהם."
"אולי כדאי שאני אשגיח עליו כמה ימים. הוא יהיה אצלי עד שכולכם תירגעו ואחר כך נראה."
"אני אשמח מאוד אם זה בסדר מבחינתו."
הבטתי ביובל שהנהן במרץ.
"זה בסדר, לילה טוב רותה."
סגרתי והלכתי לסדר לנער את הספה לשנת לילה, פוקד עליו ללכת להתקלח. אחר כך האכלתי אותו, השכבתי אותו לישון, וישבתי להמתין לסשה, שואל את עצמי איך אני מסביר לו את הדייר החדש שלנו. 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il