הבלש זהבי – פרק כא'

30/06/2014

בבוקר העיר אותי רעש נתעב וחזק להפליא שבקע מהטלפון הסלולרי של יוני, משהו קופצני ושמח בסגנון עדות הטראנס.
נפלאות דרכי הקדמה, אני כנראה אף פעם לא אצליח להבין איך מכשיר כל כך קטן ודק מצליח להפיק רעשים כל כך חזקים.
יוני התעורר, כיבה את הרעש, גרר אותי מהמיטה למקלחת, הזכיר לי שלוש פעמים לא לשתות ולא לאכול כלום עד אחרי הבדיקה וחזר לישון. גם סמי ויובל ישנו עדיין. איך הם מצליחים לישון כל כך הרבה שעות ועוד בבוקר?
נכא רוח ושפוף בגלל המחסור בקפאין שמתי פעמי לקופ"ח, מוכן נפשית להתעמת עם חבורה של קשישים היפוכונדרים שילחמו בי על חסדיה של הערפדית התורנית, אבל להפתעתי מצאתי בחדר ההמתנה של האחות רק קשיש מנומנם אחד שהמתין לרופא והתעלם ממני.
האחות החייכנית שאבה בקלילות את דמי לתוך מזרק ענקי ואחרי שחילקה אותו שווה בשווה בין מס' מבחנות שלחה אותי לעשות פיפי בכוסית, מסבירה לי שעלי למזוג אותו אחר כך למבחנה עם הפקק הצהוב.
אחרי שמילאתי בנאמנות את כל הוראותיה ותוך כדי כך התפעלתי מהעיצוב המחודש של שירותי הסניף (באמת קרמיקה יפה מאוד, מישהו שם ניחן בטעם משובח) הפקדתי את המבחנה עם הפקק הצהוב על המגש בחוץ ויצאתי החוצה בדרכי להשיג לי מהר ככל האפשר קפה, ואם אפשר גם משהו ליד, רצוי חם ומתוק.
"אדי, בוקר טוב." האיר לי איתן פנים מחלון מכוניתו שחנתה באין חניה ממש מול פתח המרפאה.
"אסור לחנות כאן." ניעור בי השוטר לשעבר שכנראה יגור בתוכי לנצח.
"אני לא חונה." מחה איתן, "אני רק מחכה לך. נו, כנס כבר."
"איך ידעת איפה אני?"
"הילד החמוד הזה שמצאתי במיטה שלך אמר לי. תגיד, הוא לא קצת צעיר מידי בשבילך?"
"הוא בהחלט צעיר מידי בשבילי והוא לא… לא חשוב. מה זה עסקך בכלל?"
איתן חייך והודיע לי שאני מאוד לא מנומס הבוקר.
"הנימוסים שלי ישתפרו אחרי הקפה." הבטחתי, והוא הבין את הרמז ועצר בבית קפה שכונתי אחד שפתח רק הרגע את שעריו.
בזמן שהמתנו שיגישו לנו קפה וקרואסונים הסברתי לו שיוני הוא חבר של יובל שהוא בן של חבר ותיק שלי שנפטר לפני שנים מספר ושיובל גר אצלי זמנית בגלל סכסוך עם אימו וזו הסיבה שגם יוני…
"אני יודע, אני יודע." טפח איתן בחביבות על ברכי, "זה לא שבאמת חשבתי שהפכת לפדופיל, ברגע שראיתי את יובל ידעתי שהוא הבן של אורי. הם כל כך דומים עד שקיבלתי צמרמורת, אני לא מבין איך אתה עומד בזה."
"זה באמת היה קצת מטריד בהתחלה, אבל אחרי שמכירים אותו רואים שהילד שונה מאוד מאבא שלו."
"כן, קשה לדמיין את אורי מתרגש כל כך בגלל שמישהו נוסע לחו"ל. האמת, קשה לדמיין את אורי מתרגש בכלל ממישהו שהוא לא הוא עצמו, וסליחה שאני מדבר סרה במתים."
סקרתי אותו (הוא מבוגר ממני בשנתיים שלוש שכיום נראות זניחות, אבל פעם היוו פער בלתי ניתן לגישור) מבחין להפתעתי שהוא נראה ממש טוב, הרבה יותר טוב מאשר כשהיה נשוי.
"לא ידעתי שהכרת את אורי."
"מי לא הכיר את אורי?" חייך איתן ואז נפל לי סוף סוף האסימון.
"שים לב שאני לא שואל למה התגרשת איתן, אבל אולי תסביר לי למה בכלל התחתנת?"
"כי לא היה לי את האומץ שהיה לך אדי. הייתי פחדן והיה לי חשוב מידי להיות הילד הטוב של אבא ואימא."
"כל כך שנאתי אותך כשהיינו ילדים. ההורים שלי כל הזמן השוו אותי אליך ואמרו לי לקחת ממך דוגמא."
"אני באמת מצטער אדי. תגיד, בגלל זה זרקת עלי כל כך חזק את הטופי בבר מצווה שלי?"
"איתן, זה היה לפני יותר משלושים שנה. אני בקושי זוכר את הבר מצווה שלי, בטח שלא את שלך. לזרוק טופי על חתן הבר מצווה היה מין ספורט כזה וגם קצת נקמה כי מי באמת רצה לבלות בשבת בבוקר חנוט בחולצה לבנה בבית כנסת?"
"בטח שלא אני." הסכים איתן וצחק, ואת שאר ארוחת הבוקר בילינו באווירה נוסטלגית מפויסת, צוחקים, מעלים זיכרונות ילדות משותפים ומגלים זה את זה מחדש.
רק כשיצאנו משם נזכרתי לשאול אותו מה יהיה עם סמי.
"יהיה בסדר, הוא יעלה למטוס בלי בעיות והאמת שזה היה קורה גם בלי ההתערבות שלי, הוא נראה טוב בשמלה, משכנע מאוד."
"מה, גם לך הוא עשה תצוגת אופנה?"
איתן צחק, "בהחלט. מאוד התרשמתי. אתה הסתדרת טוב בחיים אדי, גר לך עם שלושה גברברים צעירים שכולם מעריצים אותך, עדיין בקשר עם היזיז שלך מהתיכון… אני מקנא."
"אין לך מה לקנא, תאמין לי, ושלושת הגברברים האלו… הכל רעש וצלצולים, מבלגנים לי את הדירה והחיים, אין לי שום הנאה מהם."
"אני יודע אדי, אני סתם צוחק, אבל הם באמת מחזיקים ממך מאוד, וגם דואגים לך. הם הזהירו אותי שאתה קצת חולה ו… זאת אומרת… אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואל אבל…"
"כן. התשובה הייתה חיובית."
איתן הרים גבות מופתעות, "אבל עשית בדיקות רק הבוקר, לא יכול להיות שכבר יש תשובה?"
"את התשובה קיבלתי כבר מזמן, אבל לאחרונה המצב שלי החמיר, אני אצטרך כנראה להתחיל לקחת תרופות."
"אני מצטער אדי." אמר איתן ולתימהוני הניח את זרועו על כתפי במעין חיבוק מגושם, "אני ממש מצטער, נדבקת מאורי?"
"כן, כנראה שכן."
"חתיכת ירושה הוא השאיר לך." נאנח איתן, והוסיף שזה אמנם לא נעים, אבל הוא מכיר כמה אנשים שכבר שנים לוקחים קוקטייל ומרגישים מצוין, ושאם אני רוצה לדבר עם מישהו שישמח להסביר ולעזור הוא ייתן לי בשמחה את הטלפון שלו.
להפתעתי מצאתי את עצמי מודה לו ומבטיח לו לשמור איתו על קשר, ואפילו נישקתי את לחיו לפרידה.
אחרי הכול, דם סמיך ממים.

בבית מצאתי את סמי אורז בבהילות בעזרתו של יוני, בעוד יובל יושב בצד, ראשו על כתפה של נועה, מנסה לא לבכות.
"סאני התקשר, התפנה מקום בטיסה, הוא מגיע עוד שעה לאסוף את סמי. דיברת עם איתן? עשית את הבדיקה? איפה החלוק שלך סמי? נו, תעזור לי עם המזוודה הזו יובלי!" המטיר יוני הנרגש שאלות והוראות לכל עבר.
"הוא אפילו לא מכיר את האנשים האלו שהוא הולך לגור אצלם." אמר יובל בעצב, אבל לפחות קם ממקומו ועזר ליוני לסגור את המזוודה.
"אני אכיר אותם, סאני אומר שהם חברים שלו ושהם נחמדים. כבר רשמו אותי לבית ספר לספרות ואני אלמד שם גם איפור ועיצוב." סיפר סמי, "תוכל לבקר אצלי בחופש חנוכה." ניסה לנחם את יובל שמיאן להתנחם.
הם שוב הסתגרו בחדר השינה בעוד אנחנו משלימים את האריזה, ואז הופיעו סאני וארי, ואחרי כמה דקות של בהלה בגלל הדרכון שנעלם פתאום, ומיד שב ונמצא בתא צדדי של תיק הצד, נישאו מזוודותיו של סמי לרכב.
אחר כך היה עוד סבב אחרון בהחלט של חיבוקי פרידה דומעים, הבטחות לשמור על קשר, עוד חיבוק אחרון ודי של יובל וסמי וזהו, הוא נסע.
יותר לא אקבל כוס קפה מהביל עם חיוך נעים על הבוקר, בצהרים לא ירתחו סירי תבשילים מהבילים במטבח, ולא יהיה מי שישטוף את הרצפות ביסודיות כל יום ויקפיד לכבס ולגהץ ולסדר הכול. נגמרו הצחקוקים וההתלחשויות במקלחת ולא אתקל שוב בשבילי בגדים שמובילים תמיד למיטה, הוא נסע וזהו, אין יותר סמי.
"נו, די לשבת חמוצים." נזפתי בילדים, "סמי מתחיל חיים חדשים וטובים יותר. הוא ילמד מקצוע, יתפתח, יתקדם, הוא לא יצטרך לפחד יותר לצאת מהבית ולא ירעד בגלל כל דפיקה על הדלת. החיים שלו רק מתחילים עכשיו."
"שתוק כבר!" צעק יובל, זרק עלי כרית וברח לחדר שלו.
"אל תכעס עליו." ביקשה נועה, "הוא צועק עליך כי הוא פוחד."
"פוחד? פוחד ממה?"
"רק עכשיו נודע לו עליך." הסבירה נועה, "והוא פוחד שגם אתה תיעלם לו." הביטה בי בעצב והלכה לנחם את יובל.
הסתכלתי מופתע על יוני שהשפיל את עיניו ומולל את שולי מכנסיו באצבעותיו. "הם שאלו אותי למה אתה משתעל כל כך ולמה ירדת במשקל, מה כבר יכולתי להגיד?"
"שאין לך מושג ושזה לא עסקו של אף אחד."
"אבל יש לי מושג וזה כן העסק שלנו. אנחנו אוהבים אותך ודואגים לך." דמעו עיניו של יוני.
"אין מה לדאוג, הכול יהיה בסדר." ליטפתי את תלתליו, "יתנו לי תרופות ואני ארגיש מצוין, אני מבטיח לך."
"אז אתה לא כועס עלי?" תלה בי יוני עיניים לחות וממיסות לב.
"לא, אני לא כועס." הבטחתי.
"באמת? אפשר חיבוק?"
"איזה מין ילד אתה יוני?" נאנחתי, אבל חיבקתי אותו והבטחתי לו שוב שהכול יהיה מאה אחוז, ובאמת התכוונתי לזה, אבל לצערי התברר שהייתי פזיז מידי. לקח עוד הרבה מאוד זמן עד שהכול היה שוב בסדר, בערך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il